ההגיון של אחמדינג'אד
אם אפשר להעביר יהודים מכפר דרום למלון בבאר-שבע או מנוה-דקלים לירושלים, אין מניעה עקרונית להעביר יהודים מבאר-שבע ומירושלים לאוסטריה ולגרמניה.
יקיצה מאוחרת
אין רע בלי טוב: המשבר האיום שפוקד את הליכוד מצליח לחלץ ממנו גילויי גבורה. פעם אחר פעם, פרישה אחר פרישה, מתייצבים ח"כי המפלגה, שארית הפליטה, ומצהירים בפנים חוורים וכנגד כל הסיכויים שהליכוד לא מת, שהוא עוד יקום מהקרשים וכו' וכו'. אמנם זוהי חובתם האלמנטרית בשעה קשה זו, אבל במערכת הבחירות הנוכחית - שכוכביה העכשוויים הם העריקים, הנוטשים והבוגדים - גם מי שממלא חובה אלמנטרית ראוי לצל"ש. נתניהו, לבנת, נווה ואפילו סילבן מטיחים סוף סוף האשמות אידיאולוגיות בשרון. לנדאו, יתום, ארדן ושטייניץ מדברים עליו בנשימה אחת עם מרצ. פתאום הם דומים כל-כך לצבי הנדל בעידן ההתנתקות. הפגיון העמוק ששרון נעץ בגבם מתברר גם כסכין מנתחים. כואב, מסוכן, אבל הכרחי לבריאות.
ובכל זאת, רחוקה עדיין הדרך לחשבון נפש במצודת זאב. טרם בקעו משם צלילי חרטה כלשהם על התנהלות המפלגה בקדנציה היוצאת, קדנציית ההתנתקות ומפת הדרכים. אף ח"כ עוד לא קם כשכף ידו על לבו במחוות וידוי, ואמר: "טעינו כשלא הפלנו את שרון כשתוכנית ההתנתקות היתה בחיתוליה. חטאנו, עווינו, פשענו כשהעדפנו את שלמות המפלגה והקואליציה על שלמות גוש קטיף. היו לנו כמה וכמה הזדמנויות פז להדיח אותו בעוד מועד, אבל הקפדנו להחמיץ אותן".
בצוק העתים והמפצים הגדולים כמעט נשתכחו מן הלב אותן הזדמנויות פז, שאלמלא הוחמצו לא היה הליכוד מידרדר הלום. הנה כמה מהן: 1. יוני 2004, שלושה שבועות אחרי משאל המתפקדים בליכוד, ערב החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות המתוקנת. השרים נתניהו, לבנת ושלום מסתגרים לילה שלם בבית מלון תל-אביבי כדי לנסח אולטימטום לשרון, אך לקראת בוקר נעתרים לפשרת לבני, אותה לבני שיושבת עכשיו עם שרון ורמון בקטר הדרומי של רכבת 'קדימה'. "אני הצעתי לנתניהו וללבנת שכולנו נתפטר באותו לילה", סיפר לי פעם סילבן שלום, "אבל הם לא רצו".
2. סתיו 2004, ליל הברווזים הגדול. ראשי יש"ע כמעט מצליחים לארגן רוב נגד ההתנתקות, אבל נתניהו, לבנת, נווה וכץ מתקפלים ברגע האחרון למול קלפן הפוקר הגאוני מחוות השקמים ומרימים ידם בעד ההתנתקות.
3. דצמבר 2004. חברי מרכז הליכוד, ובכללם מתנגדי התנתקות מובהקים, מצביעים בעד כניסת העבודה לממשלה. החברים השתכנעו שהצבעה נגד הצעת שרון תביא את מפלגתם אל סף אנרכיה, ולא העלו על דעתם ששרון עצמו כמעט ישמיד אותה שנה אחר-כך.
4. ינואר 2005. מתנגדי התנתקות נחרצים כמו גילה גמליאל, גדעון סער ודני בנלולו, מצביעים אמון בממשלה החדשה (ליכוד-עבודה) ומונעים את הפלתה. רובי ריבלין נמנע. הדר ז'בוטינסקאי מונע מהם להצביע נגד מנהיג מפלגתם. הם שכחו שז'בוטינסקי עצמו אמר שמגוחך לעמוד דום לשמע צלילי ההמנון אם מישהו מנצל את זה כדי לכייס אותך. שרון ניצח באותו יום 58:56. גם את משוכת התקציב הוא צלח בשלום באדיבות מתנגדי ההתנתקות בסיעתו.
רק במאי 2005 נפל למורדים האסימון, והם הצביעו לראשונה אי אמון בממשלה. אילו נהגו כך כמה הצבעות קודם לכן, יכלו להפיל את הממשלה, אבל אז לא היו בשלים עדיין למעשה פוליטי נועז שכזה. אפילו הם היו נאמנים יותר למפלגה מאשר לעקרונות שלה. למען האמת, לא קשה לנחש את ההתנפלות הפנים מפלגתית עליהם במקרה ששרון היה נופל בגללם, והכנסת היתה מתפזרת בטרם עת. סילבן שלום, לימור לבנת וגם מיכאל איתן היו צורחים בכל ערוץ אלקטרוני שהימין הקיצוני יורה לעצמו ברגל.
עכשיו, לפחות בחוכמה שלאחר אסון, ברור שהחרדה של המורדים לשלמות הליכוד היתה מגוחכת. ברור שהימנעותם מהדחת שרון היתה לא רק טעות מוסרית קשה אלא גם טעות פוליטית איומה. הם היססו להדיח את שרון, ובסופו של דבר הוא הדיח אותם. אילו מיצו עימו את הדין הפוליטי עוד לפני ההתנתקות, לא רק גוש קטיף היה עומד היום על תלו, אפילו מצודת זאב היתה עומדת.
אברהם מלמד ז"ל
חבר הכנסת לשעבר אברהם מלמד, מאושיות המפד"ל, הלך לעולמו בתחילת השבוע. בעיתון 'הצופה' ובהודעת האבל של יו"ר המפד"ל נכתב שהיו לו "דעות מדיניות מתונות". זה לא מדויק: אברהם מלמד ז"ל לא היה מתון, הוא היה שמאלן. לאורך כל הקריירה הפרלמנטרית שלו הוא תמך בנסיגות והתנגד להתנחלויות. נאומיו במליאת הכנסת בסוגיות אלו היו דומים מאוד לנאומים של נציגי השמאל הקיצוני בבית. כבר בתקופת ימית חזה שהנסיגה הבאה תהיה באזור יריחו, והציע להתכונן לקראתה. לכן הופתעתי מאוד כשמלמד הופיע יום אחד באגף 'המחתרת היהודית' בכלא תל-מונד, שבו ביליתי ממושכות באמצע שנות השמונים, כדי להציע את עזרתו.
מאז ועד סוף אותה הרפתקה, הוא לא הפסיק לעזור. הח"כ הדתי השמאלן נשא ונתן עם ראשי השב"כ והשב"ס על חופשות לעצירים, השתדל רבות בעניין חנינות, והיה קשוב לכל בקשת סיוע. כששמע פעם תלונות על איכות המזון האיומה במטבח בית-הסוהר, התייצב בשערי הכלא עם חבילה גדולה ואטומה. לסוהרים סיפר שהביא ספרים לעצורים, אבל עכשיו כבר מותר לגלות שהיא הכילה כמה קילוגרמים טובים של בשר מעושן וחרדל.
זמן מה אחרי תחילת פעילותו ההומאנית בענייננו התקיימו בחירות לכנסת. מלמד נשאר בחוץ, אבל המשיך לבקר בקביעות בתל-מונד. היו לו המון קשרים, והוא ניצל אותם למעננו. אף פעם לא דיבר איתנו אידיאולוגיה ולא התווכח. באופן דומה עזר לישיבות במצוקה מעבר לקו הירוק ולנזקקים בכלל. היה איש צנוע, שקט ותכליתי. הוא שאף לשלום בין יהודים לערבים, אבל טרח רבות גם על השגת שלום בין יהודים לביו עצמם. יהי זכרו ברוך.
אם אפשר להעביר יהודים מכפר דרום למלון בבאר-שבע או מנוה-דקלים לירושלים, אין מניעה עקרונית להעביר יהודים מבאר-שבע ומירושלים לאוסטריה ולגרמניה.
יקיצה מאוחרת
אין רע בלי טוב: המשבר האיום שפוקד את הליכוד מצליח לחלץ ממנו גילויי גבורה. פעם אחר פעם, פרישה אחר פרישה, מתייצבים ח"כי המפלגה, שארית הפליטה, ומצהירים בפנים חוורים וכנגד כל הסיכויים שהליכוד לא מת, שהוא עוד יקום מהקרשים וכו' וכו'. אמנם זוהי חובתם האלמנטרית בשעה קשה זו, אבל במערכת הבחירות הנוכחית - שכוכביה העכשוויים הם העריקים, הנוטשים והבוגדים - גם מי שממלא חובה אלמנטרית ראוי לצל"ש. נתניהו, לבנת, נווה ואפילו סילבן מטיחים סוף סוף האשמות אידיאולוגיות בשרון. לנדאו, יתום, ארדן ושטייניץ מדברים עליו בנשימה אחת עם מרצ. פתאום הם דומים כל-כך לצבי הנדל בעידן ההתנתקות. הפגיון העמוק ששרון נעץ בגבם מתברר גם כסכין מנתחים. כואב, מסוכן, אבל הכרחי לבריאות.
ובכל זאת, רחוקה עדיין הדרך לחשבון נפש במצודת זאב. טרם בקעו משם צלילי חרטה כלשהם על התנהלות המפלגה בקדנציה היוצאת, קדנציית ההתנתקות ומפת הדרכים. אף ח"כ עוד לא קם כשכף ידו על לבו במחוות וידוי, ואמר: "טעינו כשלא הפלנו את שרון כשתוכנית ההתנתקות היתה בחיתוליה. חטאנו, עווינו, פשענו כשהעדפנו את שלמות המפלגה והקואליציה על שלמות גוש קטיף. היו לנו כמה וכמה הזדמנויות פז להדיח אותו בעוד מועד, אבל הקפדנו להחמיץ אותן".
בצוק העתים והמפצים הגדולים כמעט נשתכחו מן הלב אותן הזדמנויות פז, שאלמלא הוחמצו לא היה הליכוד מידרדר הלום. הנה כמה מהן: 1. יוני 2004, שלושה שבועות אחרי משאל המתפקדים בליכוד, ערב החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות המתוקנת. השרים נתניהו, לבנת ושלום מסתגרים לילה שלם בבית מלון תל-אביבי כדי לנסח אולטימטום לשרון, אך לקראת בוקר נעתרים לפשרת לבני, אותה לבני שיושבת עכשיו עם שרון ורמון בקטר הדרומי של רכבת 'קדימה'. "אני הצעתי לנתניהו וללבנת שכולנו נתפטר באותו לילה", סיפר לי פעם סילבן שלום, "אבל הם לא רצו".
2. סתיו 2004, ליל הברווזים הגדול. ראשי יש"ע כמעט מצליחים לארגן רוב נגד ההתנתקות, אבל נתניהו, לבנת, נווה וכץ מתקפלים ברגע האחרון למול קלפן הפוקר הגאוני מחוות השקמים ומרימים ידם בעד ההתנתקות.
3. דצמבר 2004. חברי מרכז הליכוד, ובכללם מתנגדי התנתקות מובהקים, מצביעים בעד כניסת העבודה לממשלה. החברים השתכנעו שהצבעה נגד הצעת שרון תביא את מפלגתם אל סף אנרכיה, ולא העלו על דעתם ששרון עצמו כמעט ישמיד אותה שנה אחר-כך.
4. ינואר 2005. מתנגדי התנתקות נחרצים כמו גילה גמליאל, גדעון סער ודני בנלולו, מצביעים אמון בממשלה החדשה (ליכוד-עבודה) ומונעים את הפלתה. רובי ריבלין נמנע. הדר ז'בוטינסקאי מונע מהם להצביע נגד מנהיג מפלגתם. הם שכחו שז'בוטינסקי עצמו אמר שמגוחך לעמוד דום לשמע צלילי ההמנון אם מישהו מנצל את זה כדי לכייס אותך. שרון ניצח באותו יום 58:56. גם את משוכת התקציב הוא צלח בשלום באדיבות מתנגדי ההתנתקות בסיעתו.
רק במאי 2005 נפל למורדים האסימון, והם הצביעו לראשונה אי אמון בממשלה. אילו נהגו כך כמה הצבעות קודם לכן, יכלו להפיל את הממשלה, אבל אז לא היו בשלים עדיין למעשה פוליטי נועז שכזה. אפילו הם היו נאמנים יותר למפלגה מאשר לעקרונות שלה. למען האמת, לא קשה לנחש את ההתנפלות הפנים מפלגתית עליהם במקרה ששרון היה נופל בגללם, והכנסת היתה מתפזרת בטרם עת. סילבן שלום, לימור לבנת וגם מיכאל איתן היו צורחים בכל ערוץ אלקטרוני שהימין הקיצוני יורה לעצמו ברגל.
עכשיו, לפחות בחוכמה שלאחר אסון, ברור שהחרדה של המורדים לשלמות הליכוד היתה מגוחכת. ברור שהימנעותם מהדחת שרון היתה לא רק טעות מוסרית קשה אלא גם טעות פוליטית איומה. הם היססו להדיח את שרון, ובסופו של דבר הוא הדיח אותם. אילו מיצו עימו את הדין הפוליטי עוד לפני ההתנתקות, לא רק גוש קטיף היה עומד היום על תלו, אפילו מצודת זאב היתה עומדת.
אברהם מלמד ז"ל
חבר הכנסת לשעבר אברהם מלמד, מאושיות המפד"ל, הלך לעולמו בתחילת השבוע. בעיתון 'הצופה' ובהודעת האבל של יו"ר המפד"ל נכתב שהיו לו "דעות מדיניות מתונות". זה לא מדויק: אברהם מלמד ז"ל לא היה מתון, הוא היה שמאלן. לאורך כל הקריירה הפרלמנטרית שלו הוא תמך בנסיגות והתנגד להתנחלויות. נאומיו במליאת הכנסת בסוגיות אלו היו דומים מאוד לנאומים של נציגי השמאל הקיצוני בבית. כבר בתקופת ימית חזה שהנסיגה הבאה תהיה באזור יריחו, והציע להתכונן לקראתה. לכן הופתעתי מאוד כשמלמד הופיע יום אחד באגף 'המחתרת היהודית' בכלא תל-מונד, שבו ביליתי ממושכות באמצע שנות השמונים, כדי להציע את עזרתו.
מאז ועד סוף אותה הרפתקה, הוא לא הפסיק לעזור. הח"כ הדתי השמאלן נשא ונתן עם ראשי השב"כ והשב"ס על חופשות לעצירים, השתדל רבות בעניין חנינות, והיה קשוב לכל בקשת סיוע. כששמע פעם תלונות על איכות המזון האיומה במטבח בית-הסוהר, התייצב בשערי הכלא עם חבילה גדולה ואטומה. לסוהרים סיפר שהביא ספרים לעצורים, אבל עכשיו כבר מותר לגלות שהיא הכילה כמה קילוגרמים טובים של בשר מעושן וחרדל.
זמן מה אחרי תחילת פעילותו ההומאנית בענייננו התקיימו בחירות לכנסת. מלמד נשאר בחוץ, אבל המשיך לבקר בקביעות בתל-מונד. היו לו המון קשרים, והוא ניצל אותם למעננו. אף פעם לא דיבר איתנו אידיאולוגיה ולא התווכח. באופן דומה עזר לישיבות במצוקה מעבר לקו הירוק ולנזקקים בכלל. היה איש צנוע, שקט ותכליתי. הוא שאף לשלום בין יהודים לערבים, אבל טרח רבות גם על השגת שלום בין יהודים לביו עצמם. יהי זכרו ברוך.