שנתחיל בידיעה רכילותית?
טוב, שלמה כהן, זה ששר כילד את 'מכניסי רחמים' האגדי, ושנשמע כאשכנזי למהדרין מזה כמה דורות? אז זהו שהוא לא. מדובר ביהודי בן עדות המזרח, שהתחנך במוסדות חסידיים בחיפה, זימר כסולן במקהלת הילדים 'רננו חסידים' של ר' חיים בנט, וקולו הערב הפך אותו לחזן מבוקש בבית המדרש של האדמו"ר. ההערה ה'כאילו-חברתית' הזאת, לא נועדה אלא כדי להסביר את הכישרון המוחלט של האיש הזה. בדיסק הנוכחי שלו, 'הנה', הוא מביא לידי ביטוי את השורשים המסתלסלים שלו.
השיר השמיני באלבום, 'מי שטרח', מתחיל בסלסול בסטייל זוהר ארגוב. בעצם זה לא רק 'בסטייל', האזנתי פעמיים ומתברר שהסלסול תואם אחד לאחד לפתיח של ה'פרח בגני', רק שמשם הוא יוצא למחוזות אחרים.
כהן, שזה לו האלבום האישי השני, מביא ניסיון רב לאולפן. לצורך המיזם הנוכחי הוא הקיף עצמו בכמה מעבדים ומלחינים שונים. הסיבה: רצון לגוון את הסגנון. התוצאה מעידה על התעקשות נכונה: האלבום בהחלט לא סובל משטאנץ אחד, וזה פלוס תשאלו את האומנים הגדולים שמפקידים אלבום שלם בידי אותו מעבד, והתוצאה נשמעת בהתאם.
פינקי וובר הלחין שניים וחצי להיטים באלבום הנוכחי: 'אתה אחד' התזזיתי, שפותח את האלבום, ו'הנה', ששוגר לרדיו כסינגל להיטים כפי שמוסיקה חסידית צריכה להיות. מילה על רובי בנט ברשותכם, המעבד הראשי של הדיסק הזה: מדובר במלחין צעיר וכישרוני, שעבד עם אומנים בכירים בעבר, אולם נראה שהפעם 'הלך לו קלף'. העיבודים לא דומים למה שהכרנו, אך עדיין שומרים את המוסיקה במנעד המוכר של המוסיקה החסידית.
השירים הקצביים הם הדבר הבולט, אבל, והנה אבל משמעותי 'הנשמה לך' של מלחין שלא ממש ידעתי עד כה על קיומו, ר' משולם גדינבערגער, מושך תשומת לב. אם צריך לדייק, מושך תשומת נשמה. שיר מלודי ונשמתי, שזורק אתכם אל תפילות הימים הנוראים. מעניין אם הלחן יתפוס בבית הכנסת הקרוב לביתכם, ימים (נוראים) יגידו.
הלאה, כמו שאומר רינו צרור, ואנחנו בשיר חצי שקט אך רומנטי לעילא, 'אשת חיל'. הלחן של עקיבא המניק, שחזק בלחנים מסוג זה, באמת יפה, רק שקשה לזמר אותו בשולחן השבת, ותאמינו לי שניסיתי. ככלל, יש בעיה לזמר שירים שעובדו היטב עם מקהלה וכלים רבים. ברגע הקריטי, ללא ליווי מוסיקלי מתאים חלק מהיצירות נשארות יתומות וגלמודות, וזה אפעס, קצת חבל.
השיר החמישי, 'כרחם אב' נותן לכם תחושה של דז'ה-וו, ובצדק. לא צריך להיות חד אוזן כדי לזהות את 'אדון השלום' מהאלבום הקודם של כהן. זאת ההזדמנות חגיגית לתהות למה. הרכב מנצח לא מחליפים, נכון, אבל לחן דומה ועיבוד דומה עוד יותר מותר בהחלט להחליף.
וכדי לרצות את כולם נחתום ברצועה האחרונה. הטקסט חופשי, וזה כבר מקורי. שנית הוא עוסק בביאת המשיח (קוראינו החב"דניקים יכולים לסמן ווי). בהמשך הוא גם עובר לאידיש, מה שישמח מאוד את שאר הקוראים (את אחינו המסלסלים צ'יפרנו כבר בתחילת המדור).
תשעה וחצי שלבים בסולם יעקב.
פינת משבית השמחה:
מי זה ה'עמי כהן' הזה, ולמה נתתם לו לעבד רק שיר אחד?
-----------------------------------------------------------------
הערות ובקשות אפשר להפנות אל: kobi@a7.org
טוב, שלמה כהן, זה ששר כילד את 'מכניסי רחמים' האגדי, ושנשמע כאשכנזי למהדרין מזה כמה דורות? אז זהו שהוא לא. מדובר ביהודי בן עדות המזרח, שהתחנך במוסדות חסידיים בחיפה, זימר כסולן במקהלת הילדים 'רננו חסידים' של ר' חיים בנט, וקולו הערב הפך אותו לחזן מבוקש בבית המדרש של האדמו"ר. ההערה ה'כאילו-חברתית' הזאת, לא נועדה אלא כדי להסביר את הכישרון המוחלט של האיש הזה. בדיסק הנוכחי שלו, 'הנה', הוא מביא לידי ביטוי את השורשים המסתלסלים שלו.
השיר השמיני באלבום, 'מי שטרח', מתחיל בסלסול בסטייל זוהר ארגוב. בעצם זה לא רק 'בסטייל', האזנתי פעמיים ומתברר שהסלסול תואם אחד לאחד לפתיח של ה'פרח בגני', רק שמשם הוא יוצא למחוזות אחרים.
כהן, שזה לו האלבום האישי השני, מביא ניסיון רב לאולפן. לצורך המיזם הנוכחי הוא הקיף עצמו בכמה מעבדים ומלחינים שונים. הסיבה: רצון לגוון את הסגנון. התוצאה מעידה על התעקשות נכונה: האלבום בהחלט לא סובל משטאנץ אחד, וזה פלוס תשאלו את האומנים הגדולים שמפקידים אלבום שלם בידי אותו מעבד, והתוצאה נשמעת בהתאם.
פינקי וובר הלחין שניים וחצי להיטים באלבום הנוכחי: 'אתה אחד' התזזיתי, שפותח את האלבום, ו'הנה', ששוגר לרדיו כסינגל להיטים כפי שמוסיקה חסידית צריכה להיות. מילה על רובי בנט ברשותכם, המעבד הראשי של הדיסק הזה: מדובר במלחין צעיר וכישרוני, שעבד עם אומנים בכירים בעבר, אולם נראה שהפעם 'הלך לו קלף'. העיבודים לא דומים למה שהכרנו, אך עדיין שומרים את המוסיקה במנעד המוכר של המוסיקה החסידית.
השירים הקצביים הם הדבר הבולט, אבל, והנה אבל משמעותי 'הנשמה לך' של מלחין שלא ממש ידעתי עד כה על קיומו, ר' משולם גדינבערגער, מושך תשומת לב. אם צריך לדייק, מושך תשומת נשמה. שיר מלודי ונשמתי, שזורק אתכם אל תפילות הימים הנוראים. מעניין אם הלחן יתפוס בבית הכנסת הקרוב לביתכם, ימים (נוראים) יגידו.
הלאה, כמו שאומר רינו צרור, ואנחנו בשיר חצי שקט אך רומנטי לעילא, 'אשת חיל'. הלחן של עקיבא המניק, שחזק בלחנים מסוג זה, באמת יפה, רק שקשה לזמר אותו בשולחן השבת, ותאמינו לי שניסיתי. ככלל, יש בעיה לזמר שירים שעובדו היטב עם מקהלה וכלים רבים. ברגע הקריטי, ללא ליווי מוסיקלי מתאים חלק מהיצירות נשארות יתומות וגלמודות, וזה אפעס, קצת חבל.
השיר החמישי, 'כרחם אב' נותן לכם תחושה של דז'ה-וו, ובצדק. לא צריך להיות חד אוזן כדי לזהות את 'אדון השלום' מהאלבום הקודם של כהן. זאת ההזדמנות חגיגית לתהות למה. הרכב מנצח לא מחליפים, נכון, אבל לחן דומה ועיבוד דומה עוד יותר מותר בהחלט להחליף.
וכדי לרצות את כולם נחתום ברצועה האחרונה. הטקסט חופשי, וזה כבר מקורי. שנית הוא עוסק בביאת המשיח (קוראינו החב"דניקים יכולים לסמן ווי). בהמשך הוא גם עובר לאידיש, מה שישמח מאוד את שאר הקוראים (את אחינו המסלסלים צ'יפרנו כבר בתחילת המדור).
תשעה וחצי שלבים בסולם יעקב.
פינת משבית השמחה:
מי זה ה'עמי כהן' הזה, ולמה נתתם לו לעבד רק שיר אחד?
-----------------------------------------------------------------
הערות ובקשות אפשר להפנות אל: kobi@a7.org