מול נרות החנוכה ישבו אריאל ולביאה והתבוננו באורות המרצדים. שניהם היו שקועים במחשבות, אבל אלה היו מחשבות שונות לגמרי... "מעניין מה היה קורה אם הייתי לוקח כוס קלקר ומחזיק אותה מעל השלהבת", חשב לעצמו אריאל. "זה היה נמס? ואולי זה רק היה עושה חור קטן? ומה לגבי כוס פלסטיק? ונדמה לי שיש לנו גם כוסות נייר... " הוא ניגש למטבח והדליק נר, ואחר-כך חפש בארון כוסות כדי לבצע את הניסוי שלו. בינתיים ישבה לביאה בשקט וניסתה להקשיב לנרות. היא היתה בטוחה שאם היא תתרכז מספיק, היא תשמע את הסיפור שהם מספרים. הנה, רק לפני רגע היה נדמה לה שהיא רואה את השמש מתרומם מעט ממקומו ומתכופף לעבר הנר הירוק מה הוא לוחש לו שם? ואז היא שמעה את הקול הקטן. "את רוצה לשמוע את הסיפור שלי, לביאה?" "בטח!" היא ענתה לפרצוף הקטן שנגלה לה פתאום בתוך שלהבת השמש, ואפילו לא התפלאה במיוחד לראות שהנר מדבר. "אז ככה", התחיל השמש לספר: "פעם אחת היה ילד נחמד ושמו היה אריאל. הוא היה בכיתה ה'. הוא מאוד אהב לקרוא הוא אפילו קרא את הארי פוטר תוך שלושה ימים! אבל היה לו תחביב קצת בעייתי... הוא אהב לשחק באש". "הי, יש לי אח כזה!" אמרה לביאה לשמש. "מה את אומרת", אמר השמש. "בכל אופן, חנוכה היה אחד החגים האהובים על אריאל. כי מלבד הסופגניות ומטבעות השוקולד ודמי החנוכה תמיד היו בסביבה הרבה נרות וגפרורים שאפשר לעשות איתם דברים מעניינים. בכל אופן, באחד מערבי החג אריאל הסתכל על הנרות, ופתאום הוא המציא ניסוי קטן. הוא רצה לבדוק מה קורה לכוסות שמחזיקים אותן מעל שלהבת. הוא מאוד אהב לראות מה האש עושה לחומרים שונים איך היא ממיסה פלסטיקים, או חורכת את הקצה של מקל של ארטיק..." "זה נשמע לי קצת מסוכן", אמרה לביאה בדאגה. "כן, משחק באש יכול להיות מאוד מסוכן!" ענה השמש בחומרה. "אפילו שלהבת קטנה ונחמדה כמו שלי יכולה להתחיל שרפה גדולה, אם לא נזהרים. גם אריאל ידע את זה, הוא הרי לא היה ילד קטן, אבל הוא היה בטוח שהוא זהיר מספיק. טוב, בואי נמשיך בסיפור. אריאל נכנס למטבח, הדליק נר, ולקח כל מיני כוסות כדי לבצע את הניסוי שלו. כוס הקלקר שהוא החזיק מעל השלהבת נמסה מעט, והוא זרק אותה הצדה ולקח את כוס הפלסטיק. גם היא החלה להימס, אבל הריח שהיא עשתה במטבח גרמה לו לזרוק אותה במהירות לכיור. ואז הוא לקח את כוס הנייר... " פתאום השמש שתק. לביאה, שהקשיבה בדריכות, התבוננה בו היטב אך הפנים הקטנים נעלמו. "הי, שמש, לאן נעלמת?" היא שאלה, "מה קרה בסיפור?" אך רק שלהבת קטנה ורגילה ריצדה מולה. ואז לביאה הריחה משהו מוזר, לא סופגניות ולא לביבות... היא רצה לכוון המטבח, וגילתה את אריאל מושיט כוס נייר לעבר שלהבת הנר. "א-מ-א!" היא קראה, ואמה נכנסה למטבח בבהלה, בדיוק ברגע שהכוס הדליקה עלתה בלהבות. "תזרוק את זה מהר!" היא קראה, ואריאל המבוהל הפיל את הכוס הבוערת על השולחן. אמא זרקה מגבת על האש, ואז לקחה את ידו של אריאל ושמה אותה מיד מתחת לזרם המים הקרים. "אתה בסדר?" היא שאלה בדאגה. "כן", אמר אריאל בלחש. "האש בקושי פגעה בי, כי זרקתי את הכוס מהר..." "איזה מזל שקראת לי!" אמרה אמא ללביאה. "איך ידעת להיכנס בדיוק למטבח?" לביאה דווקא רצתה לספר, אבל היא פחדה ששוב יאשימו את הדמיון המפותח שלה...