קח סי-טי שרון
קביעה מספר 1: אריאל שרון אינו אבי האומה. אבי האומה לא היה מקבל בסקרים תמיכה של רק שליש מהאומה.
קביעה מספר 2: לשרון זכויות רבות כמצביא וכפוליטיקאי, אך לכל הדעות מדובר כיום בראש מדינה לשעבר. לכן, מבחינה ציבורית, מצב בריאותו חשוב בערך כמו מצבו של עזר ויצמן בימי חייו האחרונים. במילים אחרות: גם אם שרון מזיז את האוזן באופן עצמוני, זה לא בהכרח שווה פריצה לשידור.
קביעה מספר 3: כמעט כולנו נצמדנו למקלטים, הקשבנו לדברי הרופאים, שתינו בצמא כל בדל מידע חדש, למדנו על האנטומיה של גוף האדם כפי ששום סטודנט לרפואה לא למד. נדמה לי, כי אם החולה לא היה מפורסם אלא פשוט בן משפחה קרוב, לא רק שלא היינו מקבלים את כל הפרטים הרפואיים האלה, אלא גם לא היינו כל כך מתעניינים בהם.
אומר זאת כך, יונית: מדובר בפיקציה תקשורתית. ריבוי הדיווחים, הפריצות ומסיבות העיתונאים מבית החולים הדסה עין-כרם אינו פונקציה של חשיבות האירוע, או של הדאגה הציבורית לשלומו של אריאל שרון. גם אלה שלא דואגים לשלומו, מתעניינים מאוד במצבו. ומדוע הציבור מתעניין כל כך? כי יותר ממה שאזרחי ישראל אוהבים את ראש ממשלתם, הם אוהבים דרמה איכותית מקורית ומציאותית.
כי מהו אשפוזו של אריאל שרון אם לא תוכנית הריאליטי הטובה בעיר. ב'קח סי-טי, שרון' מתחרים זה בזה עיתונאים, רופאים ופוליטיקאים על לבו סליחה, על מוחו של ראש ממשלה אחד. בכל שבוע מזיז ראש הממשלה איבר אחד, ובכל תוכנית מואשם מישהו אחר במצבו הרפואי. אז נכון, בשבועיים האחרונים העסק קצת נמרח. במצבו של שרון לא חל שינוי, ובעצם הסדרה הופסקה באמצע העונה. אבל אל דאגה הגמר הגדול בוא יבוא, במוקדם או במאוחר, ובינתיים יהיו לנו תוכניות לקט, ספיישל, ומאחורי הקרישים.
הציבור אכן מתעניין במצבו של אריאל שרון, אבל לא כאבי האומה אלא ככוכב דרמה. מרגע שמצבו של שרון הפך סטטי, הציבור החל להתעניין יותר בתוכניות ריאליטי אחרות, כמו "הישרדות" סיפורם של ח"כים ממפלגת שינוי שאולצו לכבות את הלפיד וללכת הביתה. אריאל שרון? קודם שיהיה קצת יותר עצמוני ואז נדבר.
מרכז רב
מי היה מאמין: המלה 'שמאלני' הפכה לשם גנאי בתקשורת השמאלנית. "רשימה שמאלנית", אמרו כתבים על רשימת העבודה לכנסת - לא כמחמאה אלא כביקורת, ולא בערוץ 7 אלא בגלי צה"ל. ומכיוון שמדובר ברדיו, אולי בכלל הם אמרו "סססמולנית", עם הבעת הגועל-נפש על פניהם. לכו תדעו.
אבל לפני שנכריז כאן ועכשיו על בוא המשיח, אני מבקש לציין לפרוטוקול שהאופנה החדשה לא מוצאת חן בעיניי. להיות שמאלן זה אולי לא כבוד גדול, אבל ביקורת תקשורתית על שמאלנות יתר, כמו גם על ימניות יתר, נובעת מטרנד ההתמרכזות הפוליטית, שהוא בעיניי מאוס הרבה יותר מסתם שמאלנות. בגינוי השמאל, מטיפה התקשורת לנוסח אחיד של עמדות פוליטיות 'מקובלות', כמו פלייליסט בגלגל"צ, בלי הבדלים אידיאולוגיים ובלי אמת פנימית.
את הטרנד החדש מייצגים יפה מנהיגי שלושת המפלגות הגדולות (לא אתה, טומי) שלושה אנשים שחושבים אותו הדבר, תומכים כמעט באותה מדיניות, מתייעצים באותו סוג של יועצים, מזגזגים לפי אותם סקרים, והמחלוקות הגדולות ביניהם נובעות בעיקר מהבדלי אישיות ומאבקי אגו. שלושתם רוצים שלום וביטחון, מוכנים ל"ויתורים כואבים", שואפים למגר את העוני ולהגביר את הצמיחה, ומתהדרים במתינות ובעמדות מרכזיות. מיהו היורש של אריאל שרון? "אני", אומרים שלושתם, ולמרבה הצער כולם צודקים.
חמסה עלינו
א. אלי מויאל, אלון פנקס, אריה עמית הנה החדשות הטובות: לא כל כוכב תקשורת לרגע יכול להפוך לחבר כנסת.
ב. זה רק אני, או שכאשר עמיר פרץ מצטלם עם חברי מפלגתו 'הביטחוניסטים', הוא נראה לצדם חיוור ובלתי מנהיגותי במיוחד?
ג. בשבוע שעבר עניתי לצלצול הטלפון, וזה מה ששמעתי: "שלום, מדברת מיכל מגיאוקרטוגפיה. האם אתה בן שמונה-עשרה ומעלה או למטה משמונה-עשרה?" 80 אחוז מהציבור חושבים שאנשי גיאוקרטוגפיה הם חסרי נימוס.
ד. בהחלטה של רגע, סירבתי לענות לסקר הטלפוני. יש בי קצת ייסורי מצפון על כך, כי בגלל אנשים כמוני - מפלגת קדימה תגיע בסוף ל-80 מנדטים. בפעם הבאה אשתדל להתנהג כמו בן 18 ומעלה.
ה. הדיסק הכפול של אריק סיני 'המיטב' אמור להכיל 36 מלהיטי העבר הגדולים של הזמר. הבעיה היא, שלסיני אין 36 להיטי עבר גדולים. אם רק היה מסתפק בדיסק אחד וחותך החוצה כשליש מהשירים, היה לו בונבון של אוסף.
יודע את מקומי
בתקופה האחרונה, כך הבחנתי, אני זוכה למבטי הערצה מצד חברים, מכרים וסתם עוברי אורח החולפים על פניי ברחוב. בתחילה חשבתי שהם מתבוננים במישהו מאחוריי, אחר כך תהיתי אם הדיאטה האחרונה הצליחה לי מעל למצופה, אך לבסוף הבנתי את הסיבה האמיתית למבטים: החולצות שאני לובש. כן, חולצות הפלנל-פסים-צווארון שלי, החולצות שהיו די אופנתיות בתקופת הטלטקסט והאטארי, סוף סוף הפכו לפריט נדיר של אספנים.
באותו רגע, באיחור בלתי אופנתי, הבנתי כי הגיע הזמן לחדש את הגרדרובה. לפיכך, התלבשתי במיטב מחלצותיי המשובצות, חבשתי כובע טמבל, נעלתי סנדלים תנ"כיות ויצאתי לחפש אחר חנות בגדים שתתאים לי ולגזרתי.
אומרים שבשביל הגבר הישראלי, קניית בגדים היא הדבר הקל בעולם. בעוד האשה מפסידה שבוע עבודה רק כדי למדוד את הבגדים, ואחר כך מפסידה עוד שבוע כדי להתלבט, הגבר פשוט זורק על עצמו משהו, משליך את כרטיס האשראי לעבר המוכר/ת, ואחר כך יוצא מהחנות במהירות, אפילו בלי לשאול אם החולצה החדשה עושה אותו שמן.
אבל המקרה שלי שונה. מספר החלטות מוקדמות שקיבלתי במהלך חיי הקשו עלי מאוד בתהליך הקנייה. החלטה אחת היא לאכול שמרים בילדותי, דבר שמונע ממני היום ללבוש בגדים במידת לארג' ודרומה, או נעליים בכל מידה; החלטה נוספת שלי היתה לעסוק בעיתונאות, מה שמונע ממני כיום לקנות בגדים של ורסאצ'ה (אם כי מצאתי בשוק יופי של חליפות מתוצרת ורסאז'ה, שזה די דומה, רק שהשימוש הוא חד פעמי); וההחלטה האחרונה שקיבלתי היא לא לקנות ברשת אופנה שיעל בר-זוהר מככבת בפרסומת שלה, החלטה אידיאולוגית שהותירה אותי עם בערך שתיים וחצי חנויות שאפשר להיכנס אליהן.
מרגע שנכנסתי לחנות הבגדים, הבנתי שני דברים: א. אני לא מבין שום דבר. ו-ב. יש במקום מוכרים שיכולים להבין בשבילי. ואכן, אחד המוכרים עשה לי סיור חינם ברחבי החנות, הצביע על בגד זה ובגד אחר, ובסופו של דבר שלח אותי לתא ההלבשה כדי למדוד ארבע זוגות מכנסיים ותריסר חולצות.
לתא ההלבשה שני שימושים עיקריים: מדידת בגדים, והסתתרות מפוחדת מפני הגבר הישראלי (כן, ההוא מקודם) שמרשה לעצמו למדוד חולצות בלי תא הלבשה. רק שאותו תא קטן וחביב מעלה שורה חדשה של שאלות קיומיות מדוע הווילון לא נסגר עד הסוף? מדוע אין ראי בתוך התא? באיזו תנוחה אצליח להיכנס למכנסיים בלי לדפוק את הרגל בקיר? ושאלת השאלות - האם יתפסו לי את התא ברגע שאצא החוצה, או שאוכל לתפוס חזקה על התא באמצעות סוודר, בדיוק כמו בחדר האוכל בישיבה?
בסופו של דבר, לאחר שעתיים של התלבטות בלבד, יצאתי מהחנות מצויד באוסף של בגדים אמיתיים, כאלה שאנשים בני זמננו ממש הולכים איתם. הייתי די מבסוט מעצמי: סוף סוף הצטרפתי למשפחת האדם, במחיר כולל של 299.95 ש"ח בלבד. את בגדיי הישנים אני מתכוון לתרום לעניים, ואם הם, כצפוי, יידחו אותם בשאט נפש אז למוזיאון. רגע אחד, למה אנשים ממשיכים להסתכל עלי? אולי בכל זאת מישהו עומד מאחוריי? אוי ואבוי, זה לא מישהו זאת התווית עם המחיר.
קביעה מספר 1: אריאל שרון אינו אבי האומה. אבי האומה לא היה מקבל בסקרים תמיכה של רק שליש מהאומה.
קביעה מספר 2: לשרון זכויות רבות כמצביא וכפוליטיקאי, אך לכל הדעות מדובר כיום בראש מדינה לשעבר. לכן, מבחינה ציבורית, מצב בריאותו חשוב בערך כמו מצבו של עזר ויצמן בימי חייו האחרונים. במילים אחרות: גם אם שרון מזיז את האוזן באופן עצמוני, זה לא בהכרח שווה פריצה לשידור.
קביעה מספר 3: כמעט כולנו נצמדנו למקלטים, הקשבנו לדברי הרופאים, שתינו בצמא כל בדל מידע חדש, למדנו על האנטומיה של גוף האדם כפי ששום סטודנט לרפואה לא למד. נדמה לי, כי אם החולה לא היה מפורסם אלא פשוט בן משפחה קרוב, לא רק שלא היינו מקבלים את כל הפרטים הרפואיים האלה, אלא גם לא היינו כל כך מתעניינים בהם.
אומר זאת כך, יונית: מדובר בפיקציה תקשורתית. ריבוי הדיווחים, הפריצות ומסיבות העיתונאים מבית החולים הדסה עין-כרם אינו פונקציה של חשיבות האירוע, או של הדאגה הציבורית לשלומו של אריאל שרון. גם אלה שלא דואגים לשלומו, מתעניינים מאוד במצבו. ומדוע הציבור מתעניין כל כך? כי יותר ממה שאזרחי ישראל אוהבים את ראש ממשלתם, הם אוהבים דרמה איכותית מקורית ומציאותית.
כי מהו אשפוזו של אריאל שרון אם לא תוכנית הריאליטי הטובה בעיר. ב'קח סי-טי, שרון' מתחרים זה בזה עיתונאים, רופאים ופוליטיקאים על לבו סליחה, על מוחו של ראש ממשלה אחד. בכל שבוע מזיז ראש הממשלה איבר אחד, ובכל תוכנית מואשם מישהו אחר במצבו הרפואי. אז נכון, בשבועיים האחרונים העסק קצת נמרח. במצבו של שרון לא חל שינוי, ובעצם הסדרה הופסקה באמצע העונה. אבל אל דאגה הגמר הגדול בוא יבוא, במוקדם או במאוחר, ובינתיים יהיו לנו תוכניות לקט, ספיישל, ומאחורי הקרישים.
הציבור אכן מתעניין במצבו של אריאל שרון, אבל לא כאבי האומה אלא ככוכב דרמה. מרגע שמצבו של שרון הפך סטטי, הציבור החל להתעניין יותר בתוכניות ריאליטי אחרות, כמו "הישרדות" סיפורם של ח"כים ממפלגת שינוי שאולצו לכבות את הלפיד וללכת הביתה. אריאל שרון? קודם שיהיה קצת יותר עצמוני ואז נדבר.
מרכז רב
מי היה מאמין: המלה 'שמאלני' הפכה לשם גנאי בתקשורת השמאלנית. "רשימה שמאלנית", אמרו כתבים על רשימת העבודה לכנסת - לא כמחמאה אלא כביקורת, ולא בערוץ 7 אלא בגלי צה"ל. ומכיוון שמדובר ברדיו, אולי בכלל הם אמרו "סססמולנית", עם הבעת הגועל-נפש על פניהם. לכו תדעו.
אבל לפני שנכריז כאן ועכשיו על בוא המשיח, אני מבקש לציין לפרוטוקול שהאופנה החדשה לא מוצאת חן בעיניי. להיות שמאלן זה אולי לא כבוד גדול, אבל ביקורת תקשורתית על שמאלנות יתר, כמו גם על ימניות יתר, נובעת מטרנד ההתמרכזות הפוליטית, שהוא בעיניי מאוס הרבה יותר מסתם שמאלנות. בגינוי השמאל, מטיפה התקשורת לנוסח אחיד של עמדות פוליטיות 'מקובלות', כמו פלייליסט בגלגל"צ, בלי הבדלים אידיאולוגיים ובלי אמת פנימית.
את הטרנד החדש מייצגים יפה מנהיגי שלושת המפלגות הגדולות (לא אתה, טומי) שלושה אנשים שחושבים אותו הדבר, תומכים כמעט באותה מדיניות, מתייעצים באותו סוג של יועצים, מזגזגים לפי אותם סקרים, והמחלוקות הגדולות ביניהם נובעות בעיקר מהבדלי אישיות ומאבקי אגו. שלושתם רוצים שלום וביטחון, מוכנים ל"ויתורים כואבים", שואפים למגר את העוני ולהגביר את הצמיחה, ומתהדרים במתינות ובעמדות מרכזיות. מיהו היורש של אריאל שרון? "אני", אומרים שלושתם, ולמרבה הצער כולם צודקים.
חמסה עלינו
א. אלי מויאל, אלון פנקס, אריה עמית הנה החדשות הטובות: לא כל כוכב תקשורת לרגע יכול להפוך לחבר כנסת.
ב. זה רק אני, או שכאשר עמיר פרץ מצטלם עם חברי מפלגתו 'הביטחוניסטים', הוא נראה לצדם חיוור ובלתי מנהיגותי במיוחד?
ג. בשבוע שעבר עניתי לצלצול הטלפון, וזה מה ששמעתי: "שלום, מדברת מיכל מגיאוקרטוגפיה. האם אתה בן שמונה-עשרה ומעלה או למטה משמונה-עשרה?" 80 אחוז מהציבור חושבים שאנשי גיאוקרטוגפיה הם חסרי נימוס.
ד. בהחלטה של רגע, סירבתי לענות לסקר הטלפוני. יש בי קצת ייסורי מצפון על כך, כי בגלל אנשים כמוני - מפלגת קדימה תגיע בסוף ל-80 מנדטים. בפעם הבאה אשתדל להתנהג כמו בן 18 ומעלה.
ה. הדיסק הכפול של אריק סיני 'המיטב' אמור להכיל 36 מלהיטי העבר הגדולים של הזמר. הבעיה היא, שלסיני אין 36 להיטי עבר גדולים. אם רק היה מסתפק בדיסק אחד וחותך החוצה כשליש מהשירים, היה לו בונבון של אוסף.
יודע את מקומי
בתקופה האחרונה, כך הבחנתי, אני זוכה למבטי הערצה מצד חברים, מכרים וסתם עוברי אורח החולפים על פניי ברחוב. בתחילה חשבתי שהם מתבוננים במישהו מאחוריי, אחר כך תהיתי אם הדיאטה האחרונה הצליחה לי מעל למצופה, אך לבסוף הבנתי את הסיבה האמיתית למבטים: החולצות שאני לובש. כן, חולצות הפלנל-פסים-צווארון שלי, החולצות שהיו די אופנתיות בתקופת הטלטקסט והאטארי, סוף סוף הפכו לפריט נדיר של אספנים.
באותו רגע, באיחור בלתי אופנתי, הבנתי כי הגיע הזמן לחדש את הגרדרובה. לפיכך, התלבשתי במיטב מחלצותיי המשובצות, חבשתי כובע טמבל, נעלתי סנדלים תנ"כיות ויצאתי לחפש אחר חנות בגדים שתתאים לי ולגזרתי.
אומרים שבשביל הגבר הישראלי, קניית בגדים היא הדבר הקל בעולם. בעוד האשה מפסידה שבוע עבודה רק כדי למדוד את הבגדים, ואחר כך מפסידה עוד שבוע כדי להתלבט, הגבר פשוט זורק על עצמו משהו, משליך את כרטיס האשראי לעבר המוכר/ת, ואחר כך יוצא מהחנות במהירות, אפילו בלי לשאול אם החולצה החדשה עושה אותו שמן.
אבל המקרה שלי שונה. מספר החלטות מוקדמות שקיבלתי במהלך חיי הקשו עלי מאוד בתהליך הקנייה. החלטה אחת היא לאכול שמרים בילדותי, דבר שמונע ממני היום ללבוש בגדים במידת לארג' ודרומה, או נעליים בכל מידה; החלטה נוספת שלי היתה לעסוק בעיתונאות, מה שמונע ממני כיום לקנות בגדים של ורסאצ'ה (אם כי מצאתי בשוק יופי של חליפות מתוצרת ורסאז'ה, שזה די דומה, רק שהשימוש הוא חד פעמי); וההחלטה האחרונה שקיבלתי היא לא לקנות ברשת אופנה שיעל בר-זוהר מככבת בפרסומת שלה, החלטה אידיאולוגית שהותירה אותי עם בערך שתיים וחצי חנויות שאפשר להיכנס אליהן.
מרגע שנכנסתי לחנות הבגדים, הבנתי שני דברים: א. אני לא מבין שום דבר. ו-ב. יש במקום מוכרים שיכולים להבין בשבילי. ואכן, אחד המוכרים עשה לי סיור חינם ברחבי החנות, הצביע על בגד זה ובגד אחר, ובסופו של דבר שלח אותי לתא ההלבשה כדי למדוד ארבע זוגות מכנסיים ותריסר חולצות.
לתא ההלבשה שני שימושים עיקריים: מדידת בגדים, והסתתרות מפוחדת מפני הגבר הישראלי (כן, ההוא מקודם) שמרשה לעצמו למדוד חולצות בלי תא הלבשה. רק שאותו תא קטן וחביב מעלה שורה חדשה של שאלות קיומיות מדוע הווילון לא נסגר עד הסוף? מדוע אין ראי בתוך התא? באיזו תנוחה אצליח להיכנס למכנסיים בלי לדפוק את הרגל בקיר? ושאלת השאלות - האם יתפסו לי את התא ברגע שאצא החוצה, או שאוכל לתפוס חזקה על התא באמצעות סוודר, בדיוק כמו בחדר האוכל בישיבה?
בסופו של דבר, לאחר שעתיים של התלבטות בלבד, יצאתי מהחנות מצויד באוסף של בגדים אמיתיים, כאלה שאנשים בני זמננו ממש הולכים איתם. הייתי די מבסוט מעצמי: סוף סוף הצטרפתי למשפחת האדם, במחיר כולל של 299.95 ש"ח בלבד. את בגדיי הישנים אני מתכוון לתרום לעניים, ואם הם, כצפוי, יידחו אותם בשאט נפש אז למוזיאון. רגע אחד, למה אנשים ממשיכים להסתכל עלי? אולי בכל זאת מישהו עומד מאחוריי? אוי ואבוי, זה לא מישהו זאת התווית עם המחיר.