"היום יום הולדת, היום יום הולדת", שרו לי בני המשפחה. הכל היה כל-כך נעים ושמח אז למה הייתי מוטרד?
ידעתי בדיוק למה: בגלל משפחת מסלו. במסגרת פעילות החסד בבית הספר, 'שידכו' אותי עם משפחה שגרה אצלנו בשכונה, והם היו פשוט מסכנים. שמעתם פעם על הביטוי 'צרות בצרורות'? זה התחיל עם זה שהבן הגדול שלהם חלה. הוא היה מאושפז כמה חודשים בבית החולים, וההורים היו צריכים לשמור עליו כל הזמן. האמא הפסיקה לעבוד, התרופות של הבן היו יקרות מאוד, וממשפחה רגילה הם הפכו ממש לעניים.
ואז, בגלל שהם נאלצו לחסוך, הם לא תקנו צינור שבור באמבטיה ובדיוק אתמול הם חזרו מבית החולים וגילו שהבית שלהם מוצף במי ביוב. איזה בלגן! הגעתי בערב כדי להביא להם ארגז של מצרכים, ומצאתי את ההורים ממש חסרי אונים רק זה היה חסר להם! חלק גדול מהרהיטים ודברי החשמל נהרסו, וגם חפצים נוספים, כמו בגדי ילדים ומשחקים.
אמרתי להם שאנסה לעזור ולמצוא להם ציוד, אבל האמת היא שלא היה לי מושג מאין. מאיפה אני יודע להשיג דברים יקרים כאלה, ועוד בחינם? התקשיתי להפסיק לחשוב עליהם, וההבדל בין הבית ההרוס שלהם לסלון החמים שלנו הבליט לי עוד יותר עד כמה אני צריך להשתדל לעזור.
אבל אז הגיע שלב המתנות, וכמעט השכיח ממני את הדאגה שלי. אני מודה ומתוודה: אני אוהב מתנות. מה לעשות? ועדיף מתנות איכותיות, לא שטויות בגרושים שנשברות אחרי יומיים. "מה שקונים בזול, שווה זול", שמעתי שאומרים, ואני בהחלט מסכים. אז שמחתי מאוד על הכדורגל המשובח שדוד יואב הביא, ועל ערכת המדע היקרה שקבלתי מאבא ואמא.
אך כשאתי, אחותי בת החמש, הגישה לי חבילה קטנה וצבעונית, ראיתי ישר שמדובר בבדיחה. "קניתי את זה מהכסף שסבתא נתנה לי..." היא אמרה בביישנות. "היה לי רק שתי שקל, אבל אני מקווה שתאהב את זה..." חייכתי ואמרתי תודה, אך כשפתחתי את החבילה התקשיתי שלא לגחך. זה היה פנקס קטנטן (ועוד ורוד!) עם תמונת כלבלב תינוקית ועיפרון זעיר. שמתי את המתנה המצחיקה בכיס, ונתתי לאתי החמודה נשיקה. מה אני אעשה עם הדבר הזה? טוב, העיקר הכוונה...
למחרת, כשנסעתי באוטובוס לחוג שלי, התיישב לידי בחור צעיר ופתח עיתון מסוג לא מוכר במדור המודעות. העיתון היה גדול, וחציו עמד לי ממש מול העיניים. לא היה לי נעים להעיר לו, אז פשוט בהיתי בכתוב, ופתאום מצאתי את עצמי קורא: "למסירה: ריהוט במצב טוב, תנור חימום, מעילי ילדים". מספר הטלפון שהופיע היה שייך לאזור שלנו, וראיתי שבאותו טור יש עוד מודעות על חפצים שימושיים למסירה. "וואו, בדיוק מה שאני מחפש!" חשבתי לעצמי. "אבל איך אני אזכור את כל מספרי הטלפון האלה? אין לי כאן כלי כתיבה!"
פתאום נזכרתי במשהו... מיששתי בכיס ואכן, הפנקס עדיין היה שם. "סליחה", פניתי לבחור שישב לצדי, "אפשר להעתיק כמה טלפונים מהעיתון שלך?"
"בכיף, למה לא?" הוא חייך, וחזר לקרוא. העפרון הפצפון כתב מצוין, ומילאתי כמה עמודים בפנקס הוורוד שלי במספרי טלפון.
בערב, אחרי שביליתי דקות ארוכות בחיוגים ובשיחות עם אנשים לא מוכרים, השגתי עבור משפחת מסלו ספה, מזרונים, בגדי ילדים ותנור חימום. לא רע בשביל ילד בן שתים-עשרה ויום, נכון? אפילו מצאתי מישהו שהסכים להעביר את הציוד והייתי בעננים. אתי עברה לידי, לבושה בפיז'מה, וראתה אותי עומד ומחייך כשהפנקס בידי.
"נכון שאתה שמח עם המתנה שלי?" היא שאלה.
"מאוד!" השבתי. "תדעי לך שזאת אחת המתנות הכי שוות שקיבלתי אי-פעם..."
ידעתי בדיוק למה: בגלל משפחת מסלו. במסגרת פעילות החסד בבית הספר, 'שידכו' אותי עם משפחה שגרה אצלנו בשכונה, והם היו פשוט מסכנים. שמעתם פעם על הביטוי 'צרות בצרורות'? זה התחיל עם זה שהבן הגדול שלהם חלה. הוא היה מאושפז כמה חודשים בבית החולים, וההורים היו צריכים לשמור עליו כל הזמן. האמא הפסיקה לעבוד, התרופות של הבן היו יקרות מאוד, וממשפחה רגילה הם הפכו ממש לעניים.
ואז, בגלל שהם נאלצו לחסוך, הם לא תקנו צינור שבור באמבטיה ובדיוק אתמול הם חזרו מבית החולים וגילו שהבית שלהם מוצף במי ביוב. איזה בלגן! הגעתי בערב כדי להביא להם ארגז של מצרכים, ומצאתי את ההורים ממש חסרי אונים רק זה היה חסר להם! חלק גדול מהרהיטים ודברי החשמל נהרסו, וגם חפצים נוספים, כמו בגדי ילדים ומשחקים.
אמרתי להם שאנסה לעזור ולמצוא להם ציוד, אבל האמת היא שלא היה לי מושג מאין. מאיפה אני יודע להשיג דברים יקרים כאלה, ועוד בחינם? התקשיתי להפסיק לחשוב עליהם, וההבדל בין הבית ההרוס שלהם לסלון החמים שלנו הבליט לי עוד יותר עד כמה אני צריך להשתדל לעזור.
אבל אז הגיע שלב המתנות, וכמעט השכיח ממני את הדאגה שלי. אני מודה ומתוודה: אני אוהב מתנות. מה לעשות? ועדיף מתנות איכותיות, לא שטויות בגרושים שנשברות אחרי יומיים. "מה שקונים בזול, שווה זול", שמעתי שאומרים, ואני בהחלט מסכים. אז שמחתי מאוד על הכדורגל המשובח שדוד יואב הביא, ועל ערכת המדע היקרה שקבלתי מאבא ואמא.
אך כשאתי, אחותי בת החמש, הגישה לי חבילה קטנה וצבעונית, ראיתי ישר שמדובר בבדיחה. "קניתי את זה מהכסף שסבתא נתנה לי..." היא אמרה בביישנות. "היה לי רק שתי שקל, אבל אני מקווה שתאהב את זה..." חייכתי ואמרתי תודה, אך כשפתחתי את החבילה התקשיתי שלא לגחך. זה היה פנקס קטנטן (ועוד ורוד!) עם תמונת כלבלב תינוקית ועיפרון זעיר. שמתי את המתנה המצחיקה בכיס, ונתתי לאתי החמודה נשיקה. מה אני אעשה עם הדבר הזה? טוב, העיקר הכוונה...
למחרת, כשנסעתי באוטובוס לחוג שלי, התיישב לידי בחור צעיר ופתח עיתון מסוג לא מוכר במדור המודעות. העיתון היה גדול, וחציו עמד לי ממש מול העיניים. לא היה לי נעים להעיר לו, אז פשוט בהיתי בכתוב, ופתאום מצאתי את עצמי קורא: "למסירה: ריהוט במצב טוב, תנור חימום, מעילי ילדים". מספר הטלפון שהופיע היה שייך לאזור שלנו, וראיתי שבאותו טור יש עוד מודעות על חפצים שימושיים למסירה. "וואו, בדיוק מה שאני מחפש!" חשבתי לעצמי. "אבל איך אני אזכור את כל מספרי הטלפון האלה? אין לי כאן כלי כתיבה!"
פתאום נזכרתי במשהו... מיששתי בכיס ואכן, הפנקס עדיין היה שם. "סליחה", פניתי לבחור שישב לצדי, "אפשר להעתיק כמה טלפונים מהעיתון שלך?"
"בכיף, למה לא?" הוא חייך, וחזר לקרוא. העפרון הפצפון כתב מצוין, ומילאתי כמה עמודים בפנקס הוורוד שלי במספרי טלפון.
בערב, אחרי שביליתי דקות ארוכות בחיוגים ובשיחות עם אנשים לא מוכרים, השגתי עבור משפחת מסלו ספה, מזרונים, בגדי ילדים ותנור חימום. לא רע בשביל ילד בן שתים-עשרה ויום, נכון? אפילו מצאתי מישהו שהסכים להעביר את הציוד והייתי בעננים. אתי עברה לידי, לבושה בפיז'מה, וראתה אותי עומד ומחייך כשהפנקס בידי.
"נכון שאתה שמח עם המתנה שלי?" היא שאלה.
"מאוד!" השבתי. "תדעי לך שזאת אחת המתנות הכי שוות שקיבלתי אי-פעם..."