אולטימטום
לפי ההגיון של הסכמי אוסלו, ישראל צריכה לדרוש עכשיו מהחמאס לפרק את הפת"ח מנשקו. רשות אחת, נשק אחד.
הנשיא והחומה
ביום שישי שעבר, שעה לפני שבת, ניצב תייר אמריקני קשיש על משטח כורכר למרגלות חומת ההפרדה החדשה בצומת חיזמה שבצפון ירושלים. ג'ימי קרטר. בקרבתו הבהבו צ'קלקות כחולות של כתריסר רכבי בטחון אמריקנים וישראלים, אבל קרטר עצמו עמד מרוחק משהו מכל המאבטחים, בודד, כאילו ביקש שיניחו לו לנפשו. מבטו היה עגום. "אסור לצלם", נבח עלי אחד המאבטחים, "זה ביקור פרטי".
במשך ארבע שנים, מ-1976 ועד 1980, כיהן קרטר כאיש הכי חשוב בעולם והתגורר בבית הלבן. היו לו יומרות דיפלומטיות גלובליות. ב-1978 ביקר בטהרן, והגדיר את השח מוחמד ריזה פהלווי כ"אי של יציבות באזור גועש". חודשים ספורים אחר-כך נאלץ אותו אי של יציבות להימלט על נפשו מארמונו ומארצו. חומייני הדיח אותו. כעבור שנה נוספת הדיח חומייני גם את קרטר. יוקרתו של הנשיא החייכן מג'ורג'יה נפגעה אנושות כתוצאה מהמהפכה האירנית, אשר חשפה את חולשותיו, והוא פוטר על ידי הבוחר האמריקני בתום קדנציה נשיאותית יחידה. רק ביומו האחרון ממש בבית הלבן, יום השבעתו של רונלד ריגן, שוחררו הדיפלומטים האמריקנים שהוחזקו כבני ערובה בטהרן במשך 444 יממות.
בגיל 56 פרש קרטר לגמלאות. אחת מנחמותיו היחידות היתה הסכמי השלום, שעליהם החתים את בגין וסאדאת. מנחם בגין העיד עליו שהוא דומה לז'בוטינסקי, ומרוב התפעלות נעתר לעקור לכבודו את 17 ישובי חבל ימית ודרום סיני. רוב הפירות הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים הוקרבו במו"מ מרתוני בקמפ-דייוויד בחסות הנשיא. ישראל ויתרה על רבבות קילומטרים רבועים בסיני, שכל-כך חסרים לה היום בעידן של התפוצצות אוכלוסין וסכנה רדיואקטיבית אירנית. אם תיפול יום אחד פצצה בתל-אביב, לא נוכל לשכן זמנית בסיני את פליטי גוש דן. לא יהיה לאן לברוח.
בקמפ-דיוויד של קרטר התחילה גם הצעדה החד-סטרית של ישראל לאוסלו, למפת הדרכים, להתנתקות, לחומת ההפרדה. קרטר, שכמו בגין וסאדאת קיבל פרס נובל לשלום (ב-2002), היה אמור לחייך שם בחיזמה, מול חומת ירושלים החדשה, אך כאמור מבטו היה עגום. יממה קודם לכן הזדמן לו לעקוב מקרוב אחרי הבחירות ברש"פ. יכול להיות שצהלות החמאס בעזה הזכירו לו פתאום את הצהלות ההן בטהרן ביום פרישתו.
מז'נבה באהבה
החדשות הרגילות ברדיו נשמעות לפעמים כמו מהדורה של 'ארץ נהדרת'. הנה, ביום חמישי שעבר בעשר בבוקר, אחרי שכל המדינה כבר ידעה שהחמאס ניצח בענק, המשיכו לפמפם בקול ישראל אזהרה של יוסי ביילין מיומן הבוקר, שאם ישראל לא תפתח מיד במו"מ עם הפלשתינים על הסדר קבע, "החמאס ינצח בבחירות הבאות". עורך החדשות כנראה נרדם על משמרתו, או שאולי (קשה להאמין) רצה לגחך את ביילין. בכל מקרה, המאזינים קיבלו הוכחה מתימטית שליו"ר השמאל הקיצוני, ארכיטקט אוסלו, יש אופק מדיני של שלוש שעות מקסימום: בשבע בבוקר הוא עוד פטפט סיסמאות שלום, ובחדשות של עשר כבר לא היה עם מי לדבר. החמאס הקדים את בואו בקדנציה שלמה.
אבל בשמאל, כמו בכור מחצבתו הסובייטי, מנהיגים לא מתפטרים אחרי כשלונות חרוצים. הם רק מעדכנים את המצע ומתאימים את עקרונות הברזל הישנים למציאות ההפכפכה. כבר ביום שני התכנסה הנהגת מרצ-יחד, כדי "לגבש תוכנית מדינית חדשה בעקבות נצחון חמאס". דובריה הדגישו ש"אנחנו עדיין רואים ביוזמת ז'נבה תוכנית מדינית מועדפת, אך המהפך ברשות הפלסטינית מחייב אותנו להיערך עם תוכנית מדינית מעודכנת". אהה.
יוזמת ז'נבה, כדאי להזכיר, היתה הסטרטר של תוכנית ההתנתקות. בגללה הכל. היא באה לעולם פחות מחודשיים לפני נאום ההתנתקות של שרון בכנס הרצליה 2003. שרון טען לא פעם, כי התוכנית נועדה לנטרל את סכנת אימוצו של רעיון ז'נבה בידי אירופה והאמריקנים. גם יוסי ביילין עצמו, שבהתחלה בכלל התנגד לנסיגה בלי הסכם, השתבח כעבור זמן קצר בתרומתו הנכבדה לפרוייקט. "התוצאה הבלתי צפויה של יוזמת ז'נבה היתה החלטת שרון על הנסיגה החד-צדדית מעזה", הוא התפעל מעצמו ב'מעריב' (29.11.04). זאת למרות הסתירה הלוגית בין רעיונות ז'נבה ואוסלו לבין רעיון ההתנתקות. בז'נבה ובאוסלו הרי דובר על מו"מ ישיר, ואילו ההתנתקות היתה מבוססת על הרעיון שאין עם מי לדבר.
אגב, היו כמה צדיקים בין תומכי ז'נבה שצפו כי ההתנתקות תפעל כבומרנג נגד מתווה אוסלו. "ההתנתקות משחקת לידי החמאס", הזהיר תא"ל שלמה ברום ב'הארץ' עוד בקיץ 2004, אך ביילין לא עמד בפיתוי. הוא נסחף בכנפי ההזדמנות הגדולה להשמיד עשרות התנחלויות. אידיאולוגיית הסדר הקבע הוקרבה למען סיפוק שמאלני מיידי.
עכשיו כבר ברור, שלהתנתקות היתה אכן תרומה עצומה לנצחון החמאס, ולכן גם את ההצלחה הזאת אפשר לזקוף לזכות ז'נבה. לזכות ביילין. כל המתווים שלו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני קורסים במבחן המציאות, אבל הוא שוב מתגבר כארי לעבודת השלום. אחרי אוסלו וז'נבה יביא לנו ביילין תוכנית פאריס כלשהי או מיזם טוקיו או פשרת רומא. האיש שכבר המיט עלינו את ערפאת ואת איסמעיל הנייה לעולם אינו מתעייף, לעולם אינו מתנצל. בלהט החתירה שלו לקו הירוק הוא עוד יצבע גם את יפו ועכו בירוק. בגללו אפילו תל-אביב תהיה ז'נבה.
כולם אותו דבר
"במסדרי זיהוי תמונות יש בעייתיות עקב היות החשודים בעלי חזות דומה בדרך כלל" (רפ"ק שלומי שגיא, דובר מחוז ש"י, מתרץ את הקושי שבאיתור מתנחלים אלימים, הארץ, 27.1.06)
ליקוי מאורות
ב-29 במארס, כ"ט באדר, יום למחרת הבחירות, ייראה בארץ ליקוי החמה המשמעותי ביותר זה דורות אחדים. בצהרי יום תהיה שעה קלה של דמדומים. גם מי שלא מאמין בשטויות אסטרולוגיות עשוי להיתקף הרהורים פילוסופיים נוגים לנוכח צירוף המקרים הקוסמו-פוליטי הזה.
לפי ההגיון של הסכמי אוסלו, ישראל צריכה לדרוש עכשיו מהחמאס לפרק את הפת"ח מנשקו. רשות אחת, נשק אחד.
הנשיא והחומה
ביום שישי שעבר, שעה לפני שבת, ניצב תייר אמריקני קשיש על משטח כורכר למרגלות חומת ההפרדה החדשה בצומת חיזמה שבצפון ירושלים. ג'ימי קרטר. בקרבתו הבהבו צ'קלקות כחולות של כתריסר רכבי בטחון אמריקנים וישראלים, אבל קרטר עצמו עמד מרוחק משהו מכל המאבטחים, בודד, כאילו ביקש שיניחו לו לנפשו. מבטו היה עגום. "אסור לצלם", נבח עלי אחד המאבטחים, "זה ביקור פרטי".
במשך ארבע שנים, מ-1976 ועד 1980, כיהן קרטר כאיש הכי חשוב בעולם והתגורר בבית הלבן. היו לו יומרות דיפלומטיות גלובליות. ב-1978 ביקר בטהרן, והגדיר את השח מוחמד ריזה פהלווי כ"אי של יציבות באזור גועש". חודשים ספורים אחר-כך נאלץ אותו אי של יציבות להימלט על נפשו מארמונו ומארצו. חומייני הדיח אותו. כעבור שנה נוספת הדיח חומייני גם את קרטר. יוקרתו של הנשיא החייכן מג'ורג'יה נפגעה אנושות כתוצאה מהמהפכה האירנית, אשר חשפה את חולשותיו, והוא פוטר על ידי הבוחר האמריקני בתום קדנציה נשיאותית יחידה. רק ביומו האחרון ממש בבית הלבן, יום השבעתו של רונלד ריגן, שוחררו הדיפלומטים האמריקנים שהוחזקו כבני ערובה בטהרן במשך 444 יממות.
בגיל 56 פרש קרטר לגמלאות. אחת מנחמותיו היחידות היתה הסכמי השלום, שעליהם החתים את בגין וסאדאת. מנחם בגין העיד עליו שהוא דומה לז'בוטינסקי, ומרוב התפעלות נעתר לעקור לכבודו את 17 ישובי חבל ימית ודרום סיני. רוב הפירות הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים הוקרבו במו"מ מרתוני בקמפ-דייוויד בחסות הנשיא. ישראל ויתרה על רבבות קילומטרים רבועים בסיני, שכל-כך חסרים לה היום בעידן של התפוצצות אוכלוסין וסכנה רדיואקטיבית אירנית. אם תיפול יום אחד פצצה בתל-אביב, לא נוכל לשכן זמנית בסיני את פליטי גוש דן. לא יהיה לאן לברוח.
בקמפ-דיוויד של קרטר התחילה גם הצעדה החד-סטרית של ישראל לאוסלו, למפת הדרכים, להתנתקות, לחומת ההפרדה. קרטר, שכמו בגין וסאדאת קיבל פרס נובל לשלום (ב-2002), היה אמור לחייך שם בחיזמה, מול חומת ירושלים החדשה, אך כאמור מבטו היה עגום. יממה קודם לכן הזדמן לו לעקוב מקרוב אחרי הבחירות ברש"פ. יכול להיות שצהלות החמאס בעזה הזכירו לו פתאום את הצהלות ההן בטהרן ביום פרישתו.
מז'נבה באהבה
החדשות הרגילות ברדיו נשמעות לפעמים כמו מהדורה של 'ארץ נהדרת'. הנה, ביום חמישי שעבר בעשר בבוקר, אחרי שכל המדינה כבר ידעה שהחמאס ניצח בענק, המשיכו לפמפם בקול ישראל אזהרה של יוסי ביילין מיומן הבוקר, שאם ישראל לא תפתח מיד במו"מ עם הפלשתינים על הסדר קבע, "החמאס ינצח בבחירות הבאות". עורך החדשות כנראה נרדם על משמרתו, או שאולי (קשה להאמין) רצה לגחך את ביילין. בכל מקרה, המאזינים קיבלו הוכחה מתימטית שליו"ר השמאל הקיצוני, ארכיטקט אוסלו, יש אופק מדיני של שלוש שעות מקסימום: בשבע בבוקר הוא עוד פטפט סיסמאות שלום, ובחדשות של עשר כבר לא היה עם מי לדבר. החמאס הקדים את בואו בקדנציה שלמה.
אבל בשמאל, כמו בכור מחצבתו הסובייטי, מנהיגים לא מתפטרים אחרי כשלונות חרוצים. הם רק מעדכנים את המצע ומתאימים את עקרונות הברזל הישנים למציאות ההפכפכה. כבר ביום שני התכנסה הנהגת מרצ-יחד, כדי "לגבש תוכנית מדינית חדשה בעקבות נצחון חמאס". דובריה הדגישו ש"אנחנו עדיין רואים ביוזמת ז'נבה תוכנית מדינית מועדפת, אך המהפך ברשות הפלסטינית מחייב אותנו להיערך עם תוכנית מדינית מעודכנת". אהה.
יוזמת ז'נבה, כדאי להזכיר, היתה הסטרטר של תוכנית ההתנתקות. בגללה הכל. היא באה לעולם פחות מחודשיים לפני נאום ההתנתקות של שרון בכנס הרצליה 2003. שרון טען לא פעם, כי התוכנית נועדה לנטרל את סכנת אימוצו של רעיון ז'נבה בידי אירופה והאמריקנים. גם יוסי ביילין עצמו, שבהתחלה בכלל התנגד לנסיגה בלי הסכם, השתבח כעבור זמן קצר בתרומתו הנכבדה לפרוייקט. "התוצאה הבלתי צפויה של יוזמת ז'נבה היתה החלטת שרון על הנסיגה החד-צדדית מעזה", הוא התפעל מעצמו ב'מעריב' (29.11.04). זאת למרות הסתירה הלוגית בין רעיונות ז'נבה ואוסלו לבין רעיון ההתנתקות. בז'נבה ובאוסלו הרי דובר על מו"מ ישיר, ואילו ההתנתקות היתה מבוססת על הרעיון שאין עם מי לדבר.
אגב, היו כמה צדיקים בין תומכי ז'נבה שצפו כי ההתנתקות תפעל כבומרנג נגד מתווה אוסלו. "ההתנתקות משחקת לידי החמאס", הזהיר תא"ל שלמה ברום ב'הארץ' עוד בקיץ 2004, אך ביילין לא עמד בפיתוי. הוא נסחף בכנפי ההזדמנות הגדולה להשמיד עשרות התנחלויות. אידיאולוגיית הסדר הקבע הוקרבה למען סיפוק שמאלני מיידי.
עכשיו כבר ברור, שלהתנתקות היתה אכן תרומה עצומה לנצחון החמאס, ולכן גם את ההצלחה הזאת אפשר לזקוף לזכות ז'נבה. לזכות ביילין. כל המתווים שלו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני קורסים במבחן המציאות, אבל הוא שוב מתגבר כארי לעבודת השלום. אחרי אוסלו וז'נבה יביא לנו ביילין תוכנית פאריס כלשהי או מיזם טוקיו או פשרת רומא. האיש שכבר המיט עלינו את ערפאת ואת איסמעיל הנייה לעולם אינו מתעייף, לעולם אינו מתנצל. בלהט החתירה שלו לקו הירוק הוא עוד יצבע גם את יפו ועכו בירוק. בגללו אפילו תל-אביב תהיה ז'נבה.
כולם אותו דבר
"במסדרי זיהוי תמונות יש בעייתיות עקב היות החשודים בעלי חזות דומה בדרך כלל" (רפ"ק שלומי שגיא, דובר מחוז ש"י, מתרץ את הקושי שבאיתור מתנחלים אלימים, הארץ, 27.1.06)
ליקוי מאורות
ב-29 במארס, כ"ט באדר, יום למחרת הבחירות, ייראה בארץ ליקוי החמה המשמעותי ביותר זה דורות אחדים. בצהרי יום תהיה שעה קלה של דמדומים. גם מי שלא מאמין בשטויות אסטרולוגיות עשוי להיתקף הרהורים פילוסופיים נוגים לנוכח צירוף המקרים הקוסמו-פוליטי הזה.