דודה מיכלי היא הדודה שאני הכי אוהבת. למרות שהיא לא כל-כך צעירה, היא יודעת להשתולל איתי, לקנות לי בדיוק את המתנות שאני אוהבת ולהקשיב לכל הבעיות שקורות לי בבית הספר. דודה כזאת אין לכל אחד. אני תמיד אומרת לה את זה, והיא מסמיקה ומחייכת בשקט.
בשבוע שעבר שמעתי שאמא אומרת שעוד מעט יהיה לדודה מיכלי יום הולדת 50. "וואו! חמישים? איזה מספר עגול ויפה", התפעלתי. "ביום הולדת כזה אנחנו חייבים לעשות לה משהו מיוחד באמת", אמרתי, ואחיותי הנהנו בהסכמה.
"רגע, רגע, נגה", הרגיעה אותי אמא, "לפני שאת מתלהבת וקונה בלונים וזיקוקים, אולי כדאי לחשוב אם דודה מיכלי תשמח במסיבה שכזו? היא לא כל-כך צעירה, ואולי היא בכלל לא אוהבת מסיבות הפתעה".
אבל אני מכירה את דודה מיכלי, חשבתי לעצמי, אני יודעת שהיא תשמח נורא אם נעשה לה מסיבת הפתעה ענקית. "אל תדאגי, אמא. זו תהיה מסיבת יום ההולדת הכי יפה שעשו לה אי פעם", אמרתי בהתלהבות. אמא מלמלה לעצמה שהיא מכירה היטב את אחותה מיכלי, והיא מקווה שלא אתאכזב.
היה לי רק שבוע להתכונן: ביום ראשון ערכתי קניות של כל מיני קישוטים ובלונים מיוחדים. ביום שני אפיתי עוגה גדולה בצורת המספר 50. ביום שלישי הלכתי לבקר את דודה מיכלי, ולהזמין אותה אלינו לשבת בתירוץ סתמי כלשהו. "חשבתי שיהיה נחמד מאוד אם תבואי אלינו לשבת. חוץ מזה, אולי נלמד יחד למבחן שיש לי בתורה", אמרתי לה.
היא נאנחה לרגע ואמרה: "השבת חשבתי לנוח קצת. חוץ מזה, זה יום ההולדת שלי, ואני מעדיפה להישאר בבית. אני תמיד מפחדת שמישהו יחשוב לעשות לי מסיבת הפתעה".
"מפחדת?" התפלאתי, "מה יש לפחד ממסיבת הפתעה?"
"זה עניין של אופי", היא הסבירה בשקט. "אני מאוד מתביישת כשמפתיעים אותי לפני כולם, ובכלל כשאני צריכה לעמוד במרכז המסיבה. יותר נעים לי לשבת בצד ולהקשיב במסיבות שעושים לאחרים".
כנראה שהפנים שלי הראו אכזבה מסוימת, כי מיכלי שאלה מיד: "אבל אתם לא מתכוונים לעשות לי משהו, נכון, נגה? תגידי את האמת!".
התחלתי לגמגם ולהתבלבל, ואמרתי: "לא, בטח שלא".
"אם ככה", היא חייכה, "אבוא לשבת".
אחרי השיחה הזו התלבטתי מאוד מה לעשות. ידעתי שדודה מיכלי לא רוצה מסיבה גדולה, אבל מצד שני רציתי כל-כך לשמח אותה ששכנעתי את עצמי שיהיה בסדר, והיא עוד תגיד לנו בסוף תודה רבה על המסיבה.
בליל שבת, אחרי שהתחלנו לאכול, חמקתי לחדר שלי לכמה דקות, ויחד עם האחיות שלי התחלנו להוציא את הקישוטים הענקיים שהכנו, ואת הברכות שכתבנו לדודה מיכלי. חזרנו לשולחן והתחלנו לשיר בקול: "היום יום הולדת לדודה מיכלי!".
הסתכלתי בפנים שלה: היא כבשה אותם ברצפה, ואחר-כך החווירה והסמיקה חליפות.
ניסיתי לעודד אותה: "עכשיו נקרא את הברכות!" אבל היא רק התכווצה עוד יותר בכיסא שלה. אחרי כמה דקות אמא סימנה לי שעדיף שפשוט נביא את העוגה ונאכל אותה ביחד, בלי להזכיר שום יום הולדת.
אחרי שבירכנו ברכת המזון ודודה מיכלי התכוננה ללכת הביתה, עמדתי בצד עם דמעות בעיניים: כל-כך רציתי לשמח אותה, ובמקום זה כמעט גרמתי לדודה שלי לבכות. היא ניגשה אלי בשקט, ניגבה לי את הדמעות, ואמרה: "נגה, אני מאוד מעריכה את המאמץ שלך. את ילדה מקסימה, ולמרות שאת מאוכזבת, הרווחת משהו מהמסיבה שלא הצליחה".
"מה הרווחתי?" פקחתי עיניים גדולות.
"למדת משהו חשוב", היא אמרה. "לעשות טוב למישהו זה אומר לעשות מה שטוב בשבילו, ולא בשבילנו..."
בשבוע שעבר שמעתי שאמא אומרת שעוד מעט יהיה לדודה מיכלי יום הולדת 50. "וואו! חמישים? איזה מספר עגול ויפה", התפעלתי. "ביום הולדת כזה אנחנו חייבים לעשות לה משהו מיוחד באמת", אמרתי, ואחיותי הנהנו בהסכמה.
"רגע, רגע, נגה", הרגיעה אותי אמא, "לפני שאת מתלהבת וקונה בלונים וזיקוקים, אולי כדאי לחשוב אם דודה מיכלי תשמח במסיבה שכזו? היא לא כל-כך צעירה, ואולי היא בכלל לא אוהבת מסיבות הפתעה".
אבל אני מכירה את דודה מיכלי, חשבתי לעצמי, אני יודעת שהיא תשמח נורא אם נעשה לה מסיבת הפתעה ענקית. "אל תדאגי, אמא. זו תהיה מסיבת יום ההולדת הכי יפה שעשו לה אי פעם", אמרתי בהתלהבות. אמא מלמלה לעצמה שהיא מכירה היטב את אחותה מיכלי, והיא מקווה שלא אתאכזב.
היה לי רק שבוע להתכונן: ביום ראשון ערכתי קניות של כל מיני קישוטים ובלונים מיוחדים. ביום שני אפיתי עוגה גדולה בצורת המספר 50. ביום שלישי הלכתי לבקר את דודה מיכלי, ולהזמין אותה אלינו לשבת בתירוץ סתמי כלשהו. "חשבתי שיהיה נחמד מאוד אם תבואי אלינו לשבת. חוץ מזה, אולי נלמד יחד למבחן שיש לי בתורה", אמרתי לה.
היא נאנחה לרגע ואמרה: "השבת חשבתי לנוח קצת. חוץ מזה, זה יום ההולדת שלי, ואני מעדיפה להישאר בבית. אני תמיד מפחדת שמישהו יחשוב לעשות לי מסיבת הפתעה".
"מפחדת?" התפלאתי, "מה יש לפחד ממסיבת הפתעה?"
"זה עניין של אופי", היא הסבירה בשקט. "אני מאוד מתביישת כשמפתיעים אותי לפני כולם, ובכלל כשאני צריכה לעמוד במרכז המסיבה. יותר נעים לי לשבת בצד ולהקשיב במסיבות שעושים לאחרים".
כנראה שהפנים שלי הראו אכזבה מסוימת, כי מיכלי שאלה מיד: "אבל אתם לא מתכוונים לעשות לי משהו, נכון, נגה? תגידי את האמת!".
התחלתי לגמגם ולהתבלבל, ואמרתי: "לא, בטח שלא".
"אם ככה", היא חייכה, "אבוא לשבת".
אחרי השיחה הזו התלבטתי מאוד מה לעשות. ידעתי שדודה מיכלי לא רוצה מסיבה גדולה, אבל מצד שני רציתי כל-כך לשמח אותה ששכנעתי את עצמי שיהיה בסדר, והיא עוד תגיד לנו בסוף תודה רבה על המסיבה.
בליל שבת, אחרי שהתחלנו לאכול, חמקתי לחדר שלי לכמה דקות, ויחד עם האחיות שלי התחלנו להוציא את הקישוטים הענקיים שהכנו, ואת הברכות שכתבנו לדודה מיכלי. חזרנו לשולחן והתחלנו לשיר בקול: "היום יום הולדת לדודה מיכלי!".
הסתכלתי בפנים שלה: היא כבשה אותם ברצפה, ואחר-כך החווירה והסמיקה חליפות.
ניסיתי לעודד אותה: "עכשיו נקרא את הברכות!" אבל היא רק התכווצה עוד יותר בכיסא שלה. אחרי כמה דקות אמא סימנה לי שעדיף שפשוט נביא את העוגה ונאכל אותה ביחד, בלי להזכיר שום יום הולדת.
אחרי שבירכנו ברכת המזון ודודה מיכלי התכוננה ללכת הביתה, עמדתי בצד עם דמעות בעיניים: כל-כך רציתי לשמח אותה, ובמקום זה כמעט גרמתי לדודה שלי לבכות. היא ניגשה אלי בשקט, ניגבה לי את הדמעות, ואמרה: "נגה, אני מאוד מעריכה את המאמץ שלך. את ילדה מקסימה, ולמרות שאת מאוכזבת, הרווחת משהו מהמסיבה שלא הצליחה".
"מה הרווחתי?" פקחתי עיניים גדולות.
"למדת משהו חשוב", היא אמרה. "לעשות טוב למישהו זה אומר לעשות מה שטוב בשבילו, ולא בשבילנו..."