מרצחים בבחירות
הציבור הפלשתיני מתון מההנהגה שלו, כך אמרו לנו. יהיה טוב ברגע שערפאת ילך, כך סיפרו לנו. בתוכניות האקטואליה תמיד הביאו לנו את הקולות הפייסניים יותר: "בטח, רוצים שלום, למה לא? רק תפסיקו עם הכיבוש, וכולנו נשב ונשתה קפה ביחד". כל יהודי שזכה להתיידד עם פלשתיני ורבע, או להעסיק שני פלשתינים וחצי, היה מוכן להישבע שמדובר בעם שובב אבל עם לב זהב. למי שהיה מציג סקרים, לפיהם רוב הפלשתינים תומכים בטרור, היו יפי הנפש קורצים בחצי חיוך. "אל תתייחס לסקרים", היו אומרים בידענות, "כשאין דמוקרטיה, הערבים לא מעזים לומר מה שהם באמת חושבים".
והנה - יש דמוקרטיה, והיו בחירות, ופתאום מתברר שההנהגה הפלשתינית היתה מתונה מדי בשביל הציבור שלה. פתאום מתברר שהפלשתינים רוצים שלום בערך כמו ששמעון פרס רוצה לצאת לפנסיה, וכי הם מעדיפים בהרבה את דרכם הישנה, האלימה וצמאת הדם. ומה עם המתונים שביניהם, אלה שמתיידדים עם יהודים ומופיעים עימם באירועים? טוב, לכל חברה יש העשבים השוטים שלה. ובמקרה זה, הם העשבים ואנחנו השוטים.
ועכשיו יתחילו לרכך את העניין, לומר שהפלשתינים לא באמת בעד החמאס, ושבסך הכול היתה כאן הצבעת מחאה נגד השלטון הפת"חי המסואב. גם אם זה נכון, זה בכלל לא משנה את העובדה, שרוב מוחלט בציבור הפלשתיני העלה לשלטון רוצחי זקנים וילדים, נשים ותינוקות, ששולחים מחבלים מתאבדים, קוראים לג'יהאד וחולמים (וגם עובדים) על השמדת עם שלם. החמאס הוא הסימפטום, אבל הציבור הפלשתיני הוא המחלה הקשה, ושום דיבורים על שלום ועל שתיית קפה לא יכולים להסתיר שוב את המרצע בתוך השק.
שישה סדרי רולינג
במסגרת הפינה הביזארית 'שליחות עיתונאית ללא שולח', הפעם נטלתי על עצמי משימה כבדה, תרתי משמע: לקרוא במכה אחת את כל ששת ספרי הארי פוטר שיצאו עד כה. כן, אני יודע שזו משימה חסרת תכלית. באוזני רוחי, אני כבר שומע את קולות מחנכיי מתקופת הישיבה גוערים בי משהו בנוסח "ואת שישה סדרי משנה אתה כבר יודע?". אגב, אני עדיין בודק אם אפשר להפסיק את הקולות האלה באמצעות 'הלטת הכרה' (ר' "הארי פוטר ומסדר עוף החול", פרק כ"ד, וצ"ע ע"ש).
הרשמים והתובנות שלי מסדרת הספרים המצליחה יכולים היו לפרנס מדור זה למשך שנה. יכולתי להשחית אינספור מילים על הצלחת הסדרה (לא רק יחסי ציבור), ההתפתחות העלילתית (קפיצת מדרגה בספר הרביעי), האורך המוגזם (אין בעולם עלילה ספרותית המצדיקה יותר מ-500 עמוד לספר) והסופרת ג'יי-קיי רולינג (גאון). אבל מתוך התחשבות בקוראים שכבר עברו את גיל 17, אהיה הפעם ממוקד יותר ואתייחס לנקודה שקרובה מעט יותר לרוח העיתון.
לפרש את הארי
הארי פוטר הוא אולי נער אמיץ ורב-תושייה, אבל לא אחד שהייתם רוצים כידיד של ילדיכם. לא רק משום שבמהלך הסדרה הוא מועמד לחיסול לפחות כמו אסי אבוטבול, אלא גם משום שהארי עצמו, בפזיזותו, דוחף את הקרובים לו לזרועות המוות. בספר הרביעי, למשל, הוא מוביל נער ישר אל מותו; בחמישי גורמת טעות שלו למות סנדקו ולפציעתם של חבריו הטובים; ואילו בשישי הוא כמעט הורג נער באמצעות קללה אפלה שהוא כלל לא מכיר.
אבל את זרע הפורענות זורע הארי כבר בספר השלישי, 'הארי פוטר והאסיר מאזקבאן'. בשלהי הספר, מונע הארי את פרשת קו 300 של עולם הקוסמים בית-דין-שדה לפושע ששירת את אדון האופל. מאוחר יותר נמלט האיש ממעצר, והוא זה שעוזר לאדון האופל לשוב לכוחו הרצחני, שאת תוצאותיו האיומות אנו מוצאים בהמשך הסדרה. תארו לעצמכם: אם הארי לא היה דוחף את האף, הסדרה היתה מסתיימת לאחר שלושה ספרים בלבד, והיו נחסכים מאתנו לא מעט רציחות ולמעלה מאלפיים עמודי קריאה.
הסופרת רולינג, באמצעות דמותו של מנהל בית הספר אלבוס דמבלדור, מביעה תמיכה גורפת בהחלטתו של הארי. "עשית דבר נאצל מאוד כשהצלת את חייו", אומר דמבלדור. וכשהארי מעלה את החשש כי המעשה "הנאצל" יחזיר את אדון האופל לשלטון, טוען המנהל כי ההשלכות של מעשינו כה מורכבות, עד כי חיזוי העתיד הוא מלאכה קשה מאוד.
אלא שהדברים האלה, עם כל הכבוד לסמכות הרוחנית הבכירה בסדרה, הם שטויות מוסרניות. אני חלילה לא מנסה להטיף ללינץ' במחבל כפות. אבל בעולם הקוסמים הספרותי, מקום שבו יכולים רוצחים לשנות את צורתם או להרחיב את גבולות החלל והזמן ולהיעלם ברגע, כללי המשחק הם שונים לחלוטין.
כשהארי פוטר מחליט לשמור את ידיו נקיות ולהשאיר בחיים את משרתו של אדון האופל, הוא בעצם נוקט בשיטת "שלום עכשיו" בואו ניתן להם רובים, בואו נצא מהשטחים, ולמי אכפת מהתוצאות. אבל בבית הספר לקוסמים כמו אצלנו הכתובת מזמן נמצאת על הקיר. ואיך שלא תנסה גברת רולינג להצדיק את הצדקנות של גיבור ספרה, נרצחי הפיגועים של אדון האופל די הורסים לה את הטיעון.
שאלה קטנה לסיום
למחרת הבחירות ברשות הפלשתינית, הופיעה במספר עיתונים כותרת הענק המפחידה "מדינת חמאס". אולי במקום לאיים עלינו, תדרוש העיתונות הישראלית מאתרוגיה הפוליטיים לדאוג שלא תהיה שם מדינה?
יודע את מקומי
הגעתי למוסך בשעה מוקדמת של הבוקר, מתלונן על חריקות קלות בברקסים. המוסכניק בדק את הטרנטה ישר והפוך (הוא, לא הטרנטה) והודיע לי שהשמיעה שלי מצוינת, וכדאי שאשאיר לו את הרכב לתיקון ואחזור כעבור יומיים. "סליחה?" אמרתי בהלם. "אמרתי שהשמיעה שלך מצוינת!" הוא שאג לי באוזן ופנה לרשום משהו במשרד.
יצאתי וחזרתי כעבור שעה. חיפשתי את המכונית בעיניי, אבל המוסך נראה ריק. רק כמה גלגלים וחלקי רכב קטנים אחרים, שהיו מפוזרים פה ושם על הרצפה, העידו על כך שלא הגעתי בטעות לאולם אירועים. המוסכניק יצא בדיוק מהשירותים, מנגב את ידיו בסמרטוט מלא גריז.
"הנה אתה!" אמר לי בטון נוזף, כאילו איחרתי למשהו, "אתה יודע שהבוסטר שלך לא בסדר?"
"ה-מה???"
"הבוסטר. אתה לא יודע מה זה בוסטר?"
ניסיתי להיזכר בחלקי רכב שאני מכיר. זה פחות או יותר הסתכם בהגה ודוושת גז. "וזה תיקון יקר?"
"די יקר", אמר המוסכניק בשביעות רצון, "אבל זה לא קשור לברקסים. יש גם בעיה באלטרנטור. היית צריך לראות נורה אדומה דלוקה, אבל גם מערכת החשמל אצלך לא עובדת כמו שצריך. וחוץ מזה, יש לך דליפה מהמנוע..."
"רגע, רגע", משהו לא נראה לי הגיוני, "איפה האוטו בכלל?"
המוסכניק הרים גבה. "הנה, מול העיניים שלך". לקח לי דקה להבין, שחלקי הרכב המפוזרים על הרצפה הרכיבו פעם את הטרנטה שלי. "הייתי צריך קצת לפתוח כדי לבדוק ביסודיות", הצטדק המוסכניק, "אז אתה רוצה שאני אתקן מה שצריך או לא?"
חשתי מעט נבוך. לא הייתי בטוח שהאיש לא מנסה לרמות אותי. מצד שני, לא התחשק לי להיתקע באמצע הדרך עם אלטרנטור מקולקל, במיוחד שכאין לי מושג מה זה אלטרנטור. "טוב, תסדר את הכול, אבל רק מה שצריך, כן?" הוספתי בחוסר ביטחון.
"בטח, בטח", הוא הרגיע אותי, "אבל בהזדמנות תיכנס שוב, כי גם הפקונג ראש שלך עושה בעיות". ובעוד אני תוהה אם הוא עדיין מדבר על הרכב, יצאתי משם. כעבור יומיים, חזרתי ומצאתי את הרכב שלי בחתיכה אחת ובמצב סביר.
"עשיתי לך מחיר מבצע", אמר המוסכניק, "2500 שקל, אבל במזומן". הצצתי בחשבון, שנראה לא פחות גדול מהאוטו. נתיכים, מסננים, משאבות, שסתומים, צמיגים, קרבורטור, אלטרנטור, רדיאטור, עבודה, בעיניים על הכול הוא לקח כסף. אבל אני חשתי הקלה כשיצאתי משם, שמח על שהיום הזה כבר מאחוריי. אני עדיין צריך לתקן מתישהו את החריקות בברקסים.
הציבור הפלשתיני מתון מההנהגה שלו, כך אמרו לנו. יהיה טוב ברגע שערפאת ילך, כך סיפרו לנו. בתוכניות האקטואליה תמיד הביאו לנו את הקולות הפייסניים יותר: "בטח, רוצים שלום, למה לא? רק תפסיקו עם הכיבוש, וכולנו נשב ונשתה קפה ביחד". כל יהודי שזכה להתיידד עם פלשתיני ורבע, או להעסיק שני פלשתינים וחצי, היה מוכן להישבע שמדובר בעם שובב אבל עם לב זהב. למי שהיה מציג סקרים, לפיהם רוב הפלשתינים תומכים בטרור, היו יפי הנפש קורצים בחצי חיוך. "אל תתייחס לסקרים", היו אומרים בידענות, "כשאין דמוקרטיה, הערבים לא מעזים לומר מה שהם באמת חושבים".
והנה - יש דמוקרטיה, והיו בחירות, ופתאום מתברר שההנהגה הפלשתינית היתה מתונה מדי בשביל הציבור שלה. פתאום מתברר שהפלשתינים רוצים שלום בערך כמו ששמעון פרס רוצה לצאת לפנסיה, וכי הם מעדיפים בהרבה את דרכם הישנה, האלימה וצמאת הדם. ומה עם המתונים שביניהם, אלה שמתיידדים עם יהודים ומופיעים עימם באירועים? טוב, לכל חברה יש העשבים השוטים שלה. ובמקרה זה, הם העשבים ואנחנו השוטים.
ועכשיו יתחילו לרכך את העניין, לומר שהפלשתינים לא באמת בעד החמאס, ושבסך הכול היתה כאן הצבעת מחאה נגד השלטון הפת"חי המסואב. גם אם זה נכון, זה בכלל לא משנה את העובדה, שרוב מוחלט בציבור הפלשתיני העלה לשלטון רוצחי זקנים וילדים, נשים ותינוקות, ששולחים מחבלים מתאבדים, קוראים לג'יהאד וחולמים (וגם עובדים) על השמדת עם שלם. החמאס הוא הסימפטום, אבל הציבור הפלשתיני הוא המחלה הקשה, ושום דיבורים על שלום ועל שתיית קפה לא יכולים להסתיר שוב את המרצע בתוך השק.
שישה סדרי רולינג
במסגרת הפינה הביזארית 'שליחות עיתונאית ללא שולח', הפעם נטלתי על עצמי משימה כבדה, תרתי משמע: לקרוא במכה אחת את כל ששת ספרי הארי פוטר שיצאו עד כה. כן, אני יודע שזו משימה חסרת תכלית. באוזני רוחי, אני כבר שומע את קולות מחנכיי מתקופת הישיבה גוערים בי משהו בנוסח "ואת שישה סדרי משנה אתה כבר יודע?". אגב, אני עדיין בודק אם אפשר להפסיק את הקולות האלה באמצעות 'הלטת הכרה' (ר' "הארי פוטר ומסדר עוף החול", פרק כ"ד, וצ"ע ע"ש).
הרשמים והתובנות שלי מסדרת הספרים המצליחה יכולים היו לפרנס מדור זה למשך שנה. יכולתי להשחית אינספור מילים על הצלחת הסדרה (לא רק יחסי ציבור), ההתפתחות העלילתית (קפיצת מדרגה בספר הרביעי), האורך המוגזם (אין בעולם עלילה ספרותית המצדיקה יותר מ-500 עמוד לספר) והסופרת ג'יי-קיי רולינג (גאון). אבל מתוך התחשבות בקוראים שכבר עברו את גיל 17, אהיה הפעם ממוקד יותר ואתייחס לנקודה שקרובה מעט יותר לרוח העיתון.
לפרש את הארי
הארי פוטר הוא אולי נער אמיץ ורב-תושייה, אבל לא אחד שהייתם רוצים כידיד של ילדיכם. לא רק משום שבמהלך הסדרה הוא מועמד לחיסול לפחות כמו אסי אבוטבול, אלא גם משום שהארי עצמו, בפזיזותו, דוחף את הקרובים לו לזרועות המוות. בספר הרביעי, למשל, הוא מוביל נער ישר אל מותו; בחמישי גורמת טעות שלו למות סנדקו ולפציעתם של חבריו הטובים; ואילו בשישי הוא כמעט הורג נער באמצעות קללה אפלה שהוא כלל לא מכיר.
אבל את זרע הפורענות זורע הארי כבר בספר השלישי, 'הארי פוטר והאסיר מאזקבאן'. בשלהי הספר, מונע הארי את פרשת קו 300 של עולם הקוסמים בית-דין-שדה לפושע ששירת את אדון האופל. מאוחר יותר נמלט האיש ממעצר, והוא זה שעוזר לאדון האופל לשוב לכוחו הרצחני, שאת תוצאותיו האיומות אנו מוצאים בהמשך הסדרה. תארו לעצמכם: אם הארי לא היה דוחף את האף, הסדרה היתה מסתיימת לאחר שלושה ספרים בלבד, והיו נחסכים מאתנו לא מעט רציחות ולמעלה מאלפיים עמודי קריאה.
הסופרת רולינג, באמצעות דמותו של מנהל בית הספר אלבוס דמבלדור, מביעה תמיכה גורפת בהחלטתו של הארי. "עשית דבר נאצל מאוד כשהצלת את חייו", אומר דמבלדור. וכשהארי מעלה את החשש כי המעשה "הנאצל" יחזיר את אדון האופל לשלטון, טוען המנהל כי ההשלכות של מעשינו כה מורכבות, עד כי חיזוי העתיד הוא מלאכה קשה מאוד.
אלא שהדברים האלה, עם כל הכבוד לסמכות הרוחנית הבכירה בסדרה, הם שטויות מוסרניות. אני חלילה לא מנסה להטיף ללינץ' במחבל כפות. אבל בעולם הקוסמים הספרותי, מקום שבו יכולים רוצחים לשנות את צורתם או להרחיב את גבולות החלל והזמן ולהיעלם ברגע, כללי המשחק הם שונים לחלוטין.
כשהארי פוטר מחליט לשמור את ידיו נקיות ולהשאיר בחיים את משרתו של אדון האופל, הוא בעצם נוקט בשיטת "שלום עכשיו" בואו ניתן להם רובים, בואו נצא מהשטחים, ולמי אכפת מהתוצאות. אבל בבית הספר לקוסמים כמו אצלנו הכתובת מזמן נמצאת על הקיר. ואיך שלא תנסה גברת רולינג להצדיק את הצדקנות של גיבור ספרה, נרצחי הפיגועים של אדון האופל די הורסים לה את הטיעון.
שאלה קטנה לסיום
למחרת הבחירות ברשות הפלשתינית, הופיעה במספר עיתונים כותרת הענק המפחידה "מדינת חמאס". אולי במקום לאיים עלינו, תדרוש העיתונות הישראלית מאתרוגיה הפוליטיים לדאוג שלא תהיה שם מדינה?
יודע את מקומי
הגעתי למוסך בשעה מוקדמת של הבוקר, מתלונן על חריקות קלות בברקסים. המוסכניק בדק את הטרנטה ישר והפוך (הוא, לא הטרנטה) והודיע לי שהשמיעה שלי מצוינת, וכדאי שאשאיר לו את הרכב לתיקון ואחזור כעבור יומיים. "סליחה?" אמרתי בהלם. "אמרתי שהשמיעה שלך מצוינת!" הוא שאג לי באוזן ופנה לרשום משהו במשרד.
יצאתי וחזרתי כעבור שעה. חיפשתי את המכונית בעיניי, אבל המוסך נראה ריק. רק כמה גלגלים וחלקי רכב קטנים אחרים, שהיו מפוזרים פה ושם על הרצפה, העידו על כך שלא הגעתי בטעות לאולם אירועים. המוסכניק יצא בדיוק מהשירותים, מנגב את ידיו בסמרטוט מלא גריז.
"הנה אתה!" אמר לי בטון נוזף, כאילו איחרתי למשהו, "אתה יודע שהבוסטר שלך לא בסדר?"
"ה-מה???"
"הבוסטר. אתה לא יודע מה זה בוסטר?"
ניסיתי להיזכר בחלקי רכב שאני מכיר. זה פחות או יותר הסתכם בהגה ודוושת גז. "וזה תיקון יקר?"
"די יקר", אמר המוסכניק בשביעות רצון, "אבל זה לא קשור לברקסים. יש גם בעיה באלטרנטור. היית צריך לראות נורה אדומה דלוקה, אבל גם מערכת החשמל אצלך לא עובדת כמו שצריך. וחוץ מזה, יש לך דליפה מהמנוע..."
"רגע, רגע", משהו לא נראה לי הגיוני, "איפה האוטו בכלל?"
המוסכניק הרים גבה. "הנה, מול העיניים שלך". לקח לי דקה להבין, שחלקי הרכב המפוזרים על הרצפה הרכיבו פעם את הטרנטה שלי. "הייתי צריך קצת לפתוח כדי לבדוק ביסודיות", הצטדק המוסכניק, "אז אתה רוצה שאני אתקן מה שצריך או לא?"
חשתי מעט נבוך. לא הייתי בטוח שהאיש לא מנסה לרמות אותי. מצד שני, לא התחשק לי להיתקע באמצע הדרך עם אלטרנטור מקולקל, במיוחד שכאין לי מושג מה זה אלטרנטור. "טוב, תסדר את הכול, אבל רק מה שצריך, כן?" הוספתי בחוסר ביטחון.
"בטח, בטח", הוא הרגיע אותי, "אבל בהזדמנות תיכנס שוב, כי גם הפקונג ראש שלך עושה בעיות". ובעוד אני תוהה אם הוא עדיין מדבר על הרכב, יצאתי משם. כעבור יומיים, חזרתי ומצאתי את הרכב שלי בחתיכה אחת ובמצב סביר.
"עשיתי לך מחיר מבצע", אמר המוסכניק, "2500 שקל, אבל במזומן". הצצתי בחשבון, שנראה לא פחות גדול מהאוטו. נתיכים, מסננים, משאבות, שסתומים, צמיגים, קרבורטור, אלטרנטור, רדיאטור, עבודה, בעיניים על הכול הוא לקח כסף. אבל אני חשתי הקלה כשיצאתי משם, שמח על שהיום הזה כבר מאחוריי. אני עדיין צריך לתקן מתישהו את החריקות בברקסים.