לא מזמן דובר על כך שתפקודו של אולמרט מתאפיין ב'אפס שגיאות'. אחרי עמונה כבר אי אפשר לומר זאת.
כל הממונים על הכוחות שביצעו את זוועות עמונה יצאו שרוטים וחבולים בתדמיתם הציבורית. ממלא מקום ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון מופז, השר לביטחון-פנים עזרא, אלוף הפיקוד יאיר נווה, מפקד משטרת יהודה ושומרון - כולם שותפים באחריות וכולם ישלמו מחיר.
אירועי עמונה הכניסו את ממשלת המעבר של 'קדימה' לעמדת התגוננות ולצורך לספק הסברים. אפילו
יולי תמיר קפצה על ההזדמנות לדרוש ועדת חקירה. עיתונאים שנכחו בזירת העימות, גם השמאלנים שבהם, לא יכלו להתכחש לאלימות שלוחת הרסן של השוטרים, גם אם ביקשו להטיל את עיקר האחריות על הצד השני. 'העבודה' חזרה בינתיים לעמדתה העוינת השגרתית, אבל גם בלעדיה הצליחה האופוזיציה הדתית-ימנית להנחיל לקדימה מפלה ראשונה בכנסת ולהשיג רוב להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית.
לעומת זאת, הציבור האמוני יצא מעמונה שרוט פיזית אבל מחוזק השקפתית ומוראלית. הקו הנחוש והלוחם הפך להיות הדומיננטי, ואילו הקולות ה'מתונים' הורידו ווליום. בתום חצי שנה של ויכוחים-שלאחר-המוות מסתבר כי העמדה התקיפה הכתה שורשים עמוקים בלב הציבור בכלל, ובלב הנוער המסור והאכפתי בפרט. רוב בני הנוער שנחשפו לחוויה הקשה בעמונה רק התחשלו ברוחם, והם משיבים 'בוודאי' לשאלה האם יבואו גם לעימות הבא. אם עד עתה דובר על 'רוח גוש קטיף', אולי מעכשיו ידובר על 'רוח עמונה'.
הציבור האמוני מתחיל להפנים את מה שאפשר היה בעיניים פקוחות להבין כבר מזמן: חלפו להם ימי השגרה השאננה שבהם יכולנו לשבת תחת הגפן והפרגולה, להתפתח לאיטנו, להוליד בנים ובנות ולחנכם, לשיר "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ולחכות להתקדמות הגאולה קמעא-קמעא. מעתה הכול מאוים. לא רק מפעל ההתיישבות ולא רק קצבאות הילדים - אפילו מפעל ישיבות ההסדר זוכה-פרס-ישראל נתון למתקפה שנועדה לכרסם במעמדו. או שנוביל, או שיגמדו אותנו.
מאורעות עמונה הוציאו את הציבור מתרדמתו ואיחדו אותו בעוד מועד - חודש וחצי לפני הבחירות. אם ישכילו גם הפוליטיקאים להשיג אחדות ביניהם, אולי יינתן האות למהלך ציבורי נרחב שיוציא את האוויר מהבלון התקשורתי המכונה קדימה.
לא לוועדת חקירה ממלכתית
לפעמים יש טעם לדרוש משהו גם כשברור שהדרישה תידחה. כך היה למשל כשדרשנו משאל עם כתנאי מוקדם לביצוע תכנית הגירוש והעקירה. הסירוב הלא-מפתיע של שרון איפשר לנו לטעון שגם הוא יודע שרוב העם איתנו.
ויש מקרים שבהם יש טעם לדרישה או להצעה אך ורק כאשר ברור שהצד השני ידחה אותה. כזו היתה הצעתה של מועצת יש"ע להעתיק בעצמה את בתי עמונה. אילו קיבלו המדינה ובג"ץ את ההצעה, יתכן שאלפי בני נוער היו מוצאים עצמם נאבקים לא בטרקטורים של צה"ל אלא בכלים כבדים של תנועת 'אמנה'. אבל דחיית ההצעה גרמה לכך שהממשלה ובג"ץ יצאו מחרחרי ריב, ותחושת הנרדפות והדיכוי של המחנה האמוני הגבירו את היקף ההתגייסות ואת עוצמת ההתנגדות.
גם הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית אין בה טעם אלא לצרכי תעמולה ומתוך הנחה שלא תתקבל. כידוע, ועדות חקירה בישראל מורכבות על ידי נשיא בית המשפט העליון, ובראשן עומד שופט מבית משפט זה. תרשו לי לנחש שלא מישהו מבין השופטים חובשי הכיפה, אדמונד לוי ואליקים רובינשטיין, ימונה על ידי אהרון ברק ליו"ר הוועדה. סביר יותר שהוא יעדיף להעמיד בראש את משנהו מישאל חשין, שדחה בבוז את עתירת תושבי עמונה על סמך חומרים שקרא באינטרנט. או אולי יעדיף את אילה פרוקצ'יה או עדנה ארבל, שתי שופטות הרוב שבניגוד לדעת רובינשטיין דחו את הצעת הפשרה של מועצת יש"ע, ודחפו בעיניים פקוחות אל העימות החמור והאלים שהתחולל במאחז.
אפשר ללמוד משהו מתקדים ועדת אור לחקר 'אירועי אוקטובר' הידועים במגזר הערבי. הוועדה הורכבה כשבראשה שופט שמאלני מבית המשפט העליון, ואליו צורפו מזרחן שמאלני ידוע ושופט ערבי. התוצאות היו בהתאם. בקיצור, כדאי שנתרגל: עבור המחנה היהודי-לאומי, הפקדת ההכרעה בידי בג"ץ בנשיאות אהרון ברק היא סיכון יותר מסיכוי. יש טעם ללכת על זה רק כאשר אין מה להפסיד.
בניגוד לבית המשפט, כנסת ישראל עדיין לא מתמנה בשיטה אוליגרכית של חבר מביא חבר אלא נבחרת בבחירות דמוקרטיות. לכן הכנסת היא ייצוגית יותר, יש בה מגוון דעות, ולכן בוועדת חקירה פרלמנטרית הצדק עשוי להתברר. זו גם הסיבה העיקרית לכך שהאליטה השמאלנית חותרת בהתמדה להעצים את כוחו של בית המשפט על חשבון הכנסת. שיאו המתוכנן של מהלך זה הוא הפרויקט המכונה 'חוקה בהסכמה' מבית מדרשו של המכון השמאלני לדמוקרטיה, שנועד לקחת עוד סמכויות מידי שליחי הציבור ולהעבירם לידי נציגי האליטה השמאלנית. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.
עת כנוס אבנים
זורקי האבנים על השוטרים בעמונה מתחלקים לשלושה סוגים. יש ביניהם, בעיקר מיושבי הגגות, שביקשו לגונן על חבריהם למטה מפני הסתערות הפרשים עם סוסיהם הדורסים ואלותיהם המכות. את אלה אפשר אפילו להצדיק. יש מי שנתקפו אימת מוות לנוכח הפצועים הרבים והשוטרים האלימים, ופעלו מתוך תחושה של הגנה עצמית. את אלה אפשר להבין. בפעם הבאה מוטב שגם להם יהיו אלות או לפחות קסדות.
ויש מי שתכננו מראש לרגום באבנים את כוחות ההרס, אם במטרה לסכל את פעולתם ואם מתוך כעס ורצון לנקום. את זה יש לשלול באופן מוחלט. אסור שמצידנו ייעשו מעשים שבסבירות גבוהה עלולים לגרום לשפיכות דמים. כל התמונה, שכעת נוטה לטובתנו, היתה משתנה אילו חלילה נהרג שם אחד השוטרים או נפצע קשה. אל תתנו להם תירוץ להפעיל נשק חם.
כל הממונים על הכוחות שביצעו את זוועות עמונה יצאו שרוטים וחבולים בתדמיתם הציבורית. ממלא מקום ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון מופז, השר לביטחון-פנים עזרא, אלוף הפיקוד יאיר נווה, מפקד משטרת יהודה ושומרון - כולם שותפים באחריות וכולם ישלמו מחיר.
אירועי עמונה הכניסו את ממשלת המעבר של 'קדימה' לעמדת התגוננות ולצורך לספק הסברים. אפילו
יולי תמיר קפצה על ההזדמנות לדרוש ועדת חקירה. עיתונאים שנכחו בזירת העימות, גם השמאלנים שבהם, לא יכלו להתכחש לאלימות שלוחת הרסן של השוטרים, גם אם ביקשו להטיל את עיקר האחריות על הצד השני. 'העבודה' חזרה בינתיים לעמדתה העוינת השגרתית, אבל גם בלעדיה הצליחה האופוזיציה הדתית-ימנית להנחיל לקדימה מפלה ראשונה בכנסת ולהשיג רוב להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית.
לעומת זאת, הציבור האמוני יצא מעמונה שרוט פיזית אבל מחוזק השקפתית ומוראלית. הקו הנחוש והלוחם הפך להיות הדומיננטי, ואילו הקולות ה'מתונים' הורידו ווליום. בתום חצי שנה של ויכוחים-שלאחר-המוות מסתבר כי העמדה התקיפה הכתה שורשים עמוקים בלב הציבור בכלל, ובלב הנוער המסור והאכפתי בפרט. רוב בני הנוער שנחשפו לחוויה הקשה בעמונה רק התחשלו ברוחם, והם משיבים 'בוודאי' לשאלה האם יבואו גם לעימות הבא. אם עד עתה דובר על 'רוח גוש קטיף', אולי מעכשיו ידובר על 'רוח עמונה'.
הציבור האמוני מתחיל להפנים את מה שאפשר היה בעיניים פקוחות להבין כבר מזמן: חלפו להם ימי השגרה השאננה שבהם יכולנו לשבת תחת הגפן והפרגולה, להתפתח לאיטנו, להוליד בנים ובנות ולחנכם, לשיר "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" ולחכות להתקדמות הגאולה קמעא-קמעא. מעתה הכול מאוים. לא רק מפעל ההתיישבות ולא רק קצבאות הילדים - אפילו מפעל ישיבות ההסדר זוכה-פרס-ישראל נתון למתקפה שנועדה לכרסם במעמדו. או שנוביל, או שיגמדו אותנו.
מאורעות עמונה הוציאו את הציבור מתרדמתו ואיחדו אותו בעוד מועד - חודש וחצי לפני הבחירות. אם ישכילו גם הפוליטיקאים להשיג אחדות ביניהם, אולי יינתן האות למהלך ציבורי נרחב שיוציא את האוויר מהבלון התקשורתי המכונה קדימה.
לא לוועדת חקירה ממלכתית
לפעמים יש טעם לדרוש משהו גם כשברור שהדרישה תידחה. כך היה למשל כשדרשנו משאל עם כתנאי מוקדם לביצוע תכנית הגירוש והעקירה. הסירוב הלא-מפתיע של שרון איפשר לנו לטעון שגם הוא יודע שרוב העם איתנו.
ויש מקרים שבהם יש טעם לדרישה או להצעה אך ורק כאשר ברור שהצד השני ידחה אותה. כזו היתה הצעתה של מועצת יש"ע להעתיק בעצמה את בתי עמונה. אילו קיבלו המדינה ובג"ץ את ההצעה, יתכן שאלפי בני נוער היו מוצאים עצמם נאבקים לא בטרקטורים של צה"ל אלא בכלים כבדים של תנועת 'אמנה'. אבל דחיית ההצעה גרמה לכך שהממשלה ובג"ץ יצאו מחרחרי ריב, ותחושת הנרדפות והדיכוי של המחנה האמוני הגבירו את היקף ההתגייסות ואת עוצמת ההתנגדות.
גם הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית אין בה טעם אלא לצרכי תעמולה ומתוך הנחה שלא תתקבל. כידוע, ועדות חקירה בישראל מורכבות על ידי נשיא בית המשפט העליון, ובראשן עומד שופט מבית משפט זה. תרשו לי לנחש שלא מישהו מבין השופטים חובשי הכיפה, אדמונד לוי ואליקים רובינשטיין, ימונה על ידי אהרון ברק ליו"ר הוועדה. סביר יותר שהוא יעדיף להעמיד בראש את משנהו מישאל חשין, שדחה בבוז את עתירת תושבי עמונה על סמך חומרים שקרא באינטרנט. או אולי יעדיף את אילה פרוקצ'יה או עדנה ארבל, שתי שופטות הרוב שבניגוד לדעת רובינשטיין דחו את הצעת הפשרה של מועצת יש"ע, ודחפו בעיניים פקוחות אל העימות החמור והאלים שהתחולל במאחז.
אפשר ללמוד משהו מתקדים ועדת אור לחקר 'אירועי אוקטובר' הידועים במגזר הערבי. הוועדה הורכבה כשבראשה שופט שמאלני מבית המשפט העליון, ואליו צורפו מזרחן שמאלני ידוע ושופט ערבי. התוצאות היו בהתאם. בקיצור, כדאי שנתרגל: עבור המחנה היהודי-לאומי, הפקדת ההכרעה בידי בג"ץ בנשיאות אהרון ברק היא סיכון יותר מסיכוי. יש טעם ללכת על זה רק כאשר אין מה להפסיד.
בניגוד לבית המשפט, כנסת ישראל עדיין לא מתמנה בשיטה אוליגרכית של חבר מביא חבר אלא נבחרת בבחירות דמוקרטיות. לכן הכנסת היא ייצוגית יותר, יש בה מגוון דעות, ולכן בוועדת חקירה פרלמנטרית הצדק עשוי להתברר. זו גם הסיבה העיקרית לכך שהאליטה השמאלנית חותרת בהתמדה להעצים את כוחו של בית המשפט על חשבון הכנסת. שיאו המתוכנן של מהלך זה הוא הפרויקט המכונה 'חוקה בהסכמה' מבית מדרשו של המכון השמאלני לדמוקרטיה, שנועד לקחת עוד סמכויות מידי שליחי הציבור ולהעבירם לידי נציגי האליטה השמאלנית. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו.
עת כנוס אבנים
זורקי האבנים על השוטרים בעמונה מתחלקים לשלושה סוגים. יש ביניהם, בעיקר מיושבי הגגות, שביקשו לגונן על חבריהם למטה מפני הסתערות הפרשים עם סוסיהם הדורסים ואלותיהם המכות. את אלה אפשר אפילו להצדיק. יש מי שנתקפו אימת מוות לנוכח הפצועים הרבים והשוטרים האלימים, ופעלו מתוך תחושה של הגנה עצמית. את אלה אפשר להבין. בפעם הבאה מוטב שגם להם יהיו אלות או לפחות קסדות.
ויש מי שתכננו מראש לרגום באבנים את כוחות ההרס, אם במטרה לסכל את פעולתם ואם מתוך כעס ורצון לנקום. את זה יש לשלול באופן מוחלט. אסור שמצידנו ייעשו מעשים שבסבירות גבוהה עלולים לגרום לשפיכות דמים. כל התמונה, שכעת נוטה לטובתנו, היתה משתנה אילו חלילה נהרג שם אחד השוטרים או נפצע קשה. אל תתנו להם תירוץ להפעיל נשק חם.