# בקרב ציבור המתיישבים מתפשטת הדעה כי נוסחת עמונה היא הדרך הנכונה להתמודד עם אטימות השלטון ודורסנותו # בין הנאבקים בעמונה היו גם מאות ממגורשי גוש קטיף, שבתום חצי שנה של ניכור, השפלה והזנחה שלטונית החליפו את דרך האהבה בדרך המאבק
בימים רגילים אביחי בוארון, ראש מטה המאבק של עמונה, מנהל את תנועת 'מעייני הישועה' לקירוב רחוקים אל היהדות. המוטו שלו הוא בדרך כלל אהבה לזולת, והרבה. "גם בעמונה זה היה", הוא אומר. "לא רצינו לפגוע באיש. התנגדנו לפעולות שיפגעו פיזית בכוחות המפנים, זה היה הגבול שלנו".
בפועל היתה שם מלחמה. המפגינים נרמסו תחת פרסות סוסים והוכו ללא רחם באלות שהוחזקו במהופך, כדי להגביר את עוצמת הפגיעה. המילים 'אהבה' ו'עם אחד' צייתו לאיסורי הכניסה לשטח ונמנעו מלהתקרב.
ביום שאחרי, בוארון ממשיך לנהל את 'מעייני הישועה', אבל הוא חושב שפינוי עתידי יכול להיות נורא עוד יותר. ולא רק הוא סובר כך. מסירות הנפש מול המשטרה אולי רוממה במעט את המוראל השפוף של המגזר הציוני-דתי, אבל עצם הצורך לעמוד בגבורה מול אושיות שלטון של מדינת ישראל מעלה תהיות.
מה קרה מאז 'יש לי אהבה והיא תנצח', ומה חושבים על עמונה מגורשי גוש קטיף? האם אירועי השבוע שעבר היו מקרה חד-פעמי או התחלה של מערכת יחסים חדשה בין המדינה והציונות הדתית? היריעה קצרה. ההתייחסויות בעיקר מעלות מחשבות, ולא מבטיחות תשובות.
מורשת ניסו שחם
אביו של הפצוע הכי מפורסם באירועי עמונה לא ידע בתחילת השבוע מתי ישוחרר בנו מבית החולים. יחיעם אייל בן ה-15 היה על גג בית מספר 7 כשהשוטרים הגיעו. הוא חטף מכת אלה בראשו, והניף את ידו כמגננה. השוטר חבט גם בידו. יחיעם ביקש לרדת מן הגג, אך השוטרים לא אפשרו לו זאת. לאחר זמן מה הוא הורד למטה ונלקח בניידת טיפול נמרץ לכיוון בית החולים 'שערי צדק'.
"בדרך", מספר נחי, האב, "הוא איבד דופק ונשימה, ולמעשה מת. האמבולנס עצר בצד ואנשיו ביצעו בו החייאה". כאשר הובן שמצבו של הנער חמור, הוחלט לקחת אותו לבית החולים הקרוב ביותר, הדסה הר הצופים. כשאביו הגיע למקום, בנו כבר היה מורדם ומונשם. הרופאים לא סיפרו לו את כל הסיפור, כדי לא להבהיל אותו, והסיעו את השניים באמבולנס להדסה עין כרם, שם מטפלים בפגיעות ראש חמורות.
בכניסה לבית החולים התגודדו כמה נערים שהתווכחו עם שוטרים על אירועי היום. אחד הנערים הצביע על אחיו של יחיעם ואמר לשוטר: "אתה רואה? בגללך ובגלל חבריך אחיו כמעט מת". השוטר השיב: "הלוואי שימות". מצבו של יחיעם, נזכיר, היה באותן שעות קריטי. השוטר סירב להזדהות, ועשה זאת בגיבוי קצינים שהיו במקום.
מאוחר יותר הוכנס יחיעם לחדר שבו שהה גם שוטר שנפצע במהלך הפינוי. "כל משפחה דאגה לקרוב שלה", אומר האב. "לא דיברנו זה עם זה".
בכל הימים שבהם היה אייל מאושפז, לא הגיע אף גורם משטרתי לדרוש בשלומו או לתחקר אותו. "מורשת ניסו שחם השתרשה היטב", אומר נחי אייל, ומאחל לשוטרים שנפצעו החלמה מהירה ושיועמדו לדין.
חבר הכנסת אורי אריאל ביקר ביום חמישי את הפצועים בהדסה עין כרם. הוא ביקש לבקר גם שוטרים פצועים, ומצא אחד: "זה מה שהיה, מכל הדיווחים בתקשורת". אריאל שוחח עם השוטר שנפצע בסמוך לעינו, כשסיבת הפציעה אינה ברורה. קרובת משפחה ששהתה במקום שלחה ברכת החלמה לכל הצדדים. "לא היתה שם שנאה" הוא אומר.
אבל נראה כי הסיטואציה שבה נתקל אריאל היתה נדירה. באחד האוטובוסים שפינו פצועים של שני עברי המתרס האווירה היתה סוערת. מג"בניקים הניפו אלות וחבריהם ניסו להרגיע אותם. קללות וגידופים התעופפו באין מפריע, משני הצדדים. נדמה כי לדברים תהיה השפעה לטווח רחוק.
"אני, בניגוד לחברי, לא רואה בשוטרים האלה נאצים", אמר השבוע בחורצ'יק מישיבה מאוד נחשבת ומיינסטרימית במרכז הארץ. אם במרכז משתמשים בביטויים האלה, מה יגידו אנשי גב ההר?
הדרג המדיני מסית
אין ספק. היו גם אבנים מצד המפגינים. השוטרים טוענים שנזרקו עליהם גם מוטות ברזל. בוארון אומר שבני הנוער קיבלו הנחיות חוזרות ונשנות בכל הנוגע לאבנים: "עד שהמשטרה ניתקה את הכרוז שלנו, הוא עוד קרא: 'להוריד את האבנים מהגגות, לא לפגוע בגוף ובנפש'. רצינו מאבק נחרץ, אבל בלי לפגוע בגופם של האנשים".
נחי אייל מסביר כי גם אם נזרקו אבנים, "מי שזורק אבנים אין דינו מוות. הרי כמילואימניקים היה אסור לנו לירות במיידי האבנים, ובוודאי שמשעה שתפסנו אותם היה אסור לנו להרביץ להם. כאן המדיניות היתה שונה לגמרי".
בוארון מספר על תושב עמונה שפגש את חברו היס"מניק ערב לפני הפינוי. "היס"מניק אמר לו: 'קח את אשתך ואת הילדה ותברחו מכאן, קיבלנו הוראה לשבור לכם את העצמות".
אבל ההוראה לא באה רק ממפקד היס"מ בשטח. האלימות האדירה שהופגנה בעמונה הגיעה על רקע של אקלים ואווירה שטיפח דרג מקבלי ההחלטות.
שר הביטחון אמר את הביטוי "אפס סובלנות" כלפי אנשי המאחזים, ותת הניצב קראדי החרה אחריו. כשהרמטכ"ל תדרך את הכוחות לפני הפינוי שהיה אמור להתרחש בחברון הוא אמר: "הם מדברים עברית, אבל בחברון לא מדברים באותה השפה". אולמרט היה מודאג מהסובלנות שמפגינים כלפי המתנחלים, והורה לעבור מ'נחישות ורגישות' (זוכרים?) ל'מאבק ללא פשרות'. גם התבטאותו של ח"כ רן כהן, שהמליץ לירות ברגלי עוקרי הזיתים, טרם נשכחה.
יחיעם אייל, שסובל משבר בגולגולת, אמר שהוא יגיע גם לניסיון הפינוי הבא. "אני פוחד, אבל אני בכל זאת אלך, כי צריך להגן על ארץ ישראל".
נחי אביו אמר השבוע כי הוא יאפשר לבנו ללכת ולהגן גם על המאחז הבא, בתנאי שהצפי שלו לגבי אופי המאבק לא יתגשם. ומהו הצפי? אייל חושש שרמת האלימות רק תעלה. הנערים יבואו עם אלות והמשטרה עם נשק. גם עדי מינץ, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, חושב שכך יהיה, אלא אם מועצת יש"ע תעמוד על כך שמדובר במאבק בין אחים, ודעת הקהל בארץ תתגייס כדי להוריד את רמת האלימות המשטרתית.
גם בוארון אינו חושב שמספר הפצועים הגדול ירתיע מישהו וילמד לקח את מי מהצדדים. להיפך: "בפינוי המאחזים הבאים אנחנו נחזיק אלות והם אקדחים, אבל בסופו של דבר מסירות הנפש שלנו תנצח. זה ברור לי".
"יכולנו למנוע את עקירת הגוש"
א', בן 15, התגורר פעם בנווה דקלים. היום הוא גר בהייאט. ביום רביעי שעבר הוא היה על גג מספר 4 כשהשוטרים הגיעו להרביץ: "אמרו לנו שיקרעו לנו את הפרצוף", הוא משחזר. "ניסו להרביץ לנו, הרמנו ידיים והם הרביצו לנו. היה להם גם רצון להשפיל אותנו. הם אמרו לנו לרוץ לפינה אחת וזינבו בנו עם האלות, מישהו בירך 'שהכל נהיה בדברו' וחטף אלה".
גם כשפינו את א' מנווה דקלים הוא היה על גג הבית שלו, אבל הוא לא זרק אבנים. "אז זה לא היה מקובל עדיין". כן, בשבוע שעבר בעמונה הוא פרק את זעמו על השוטרים שפינו אותו לפני חצי שנה מביתו והרסו אותו.
א' אינו המגורש היחיד שהשתתף בהגנה על עמונה. כמוהו היו עשרות רבות של עקורים. חלקם באו כדי לעשות את מה שלא עשו עבור הבית שלהם, אחרים פשוט לא יכלו לשתוק כשעושים לאחרים מה שעשו להם. אביו של א', השקיף מגבעה במרחק של 50 מטרים, ראה את המסוקים, הבאגרים ("דחפורי הענק שהרסו גם את הבית שלי") ואת האמבולנסים, ובכה.
האב ובנו חושבים שאם המאבק בגוש היה מתנהל אחרת, יותר דומה לסגנון של עמונה, אולי הדברים היו נראים אחרת. האב טוען שלא היה צורך באבנים אלא בעקשנות מאסיבית, והגוש לא היה נעקר, הבן חושב שאבנים הם אמצעי לגיטימי. שניהם חושבים שעתה הושב במעט כוח ההרתעה מפני פינוי יישובים עתידי. "הפצועים הם המחיר, וארץ ישראל נקנית בייסורים", קובע הבן. "אם היו בגוש 200 פצועים ביום, אחרי יומיים לא היו מפנים את הגוש".
א' מבטיח להגיע לכל ניסיון פינוי עתידי. "בפעם הבאה אנחנו גם נגיע עם אלות, נשתכלל. למה שרק הם יהיו מוגנים? בכל אופן, המטרה היא לא אלות ולא אבנים, אלא להראות שלא בקלות הורסים בתים בארץ ישראל".
נדמה כי בקרב רבים מאלו שהגיעו לעמונה. התחושה ש'לא עוד גוש קטיף' זרמה בעורקים וחיממה את הדם. "אמרנו 'לא גוש קטיף' רק במובן של חיבוקים ונשיקות עם החיילים", מדייק בוארון.
הרב קובי בורנשטיין, מראשי מטה המאבק בגוש קטיף ומי שהיה בין יוזמי השרשרת האנושית ומבצעי פנים אל פנים, מספר על הודעת התמיכה של מטה המאבק של הגוש באנשי עמונה, "וזו אינה רק מודעת תמיכה, אנחנו מאחוריהם".
הרב בורנשטיין דוחה בתוקף את הטענות על חיבוקים הדדיים בגוש. "אף אחד ממנהיגי הציבור בגוש קטיף לא התחבק עם קציני הגירוש. מי שבחר לעשות זאת באופן פרטי, אי אפשר לשפוט אותו. קודם שאנשים יהיו בעצמם בסיטואציה הזו".
הרב בורנשטיין מפקפק בסברה שאם המאבק בגוש היה מתנהל בדרך שבה הוא התנהל בעמונה, לא היה פינוי. "בגוש ניסינו לעשות הכל כדי שלא תהיה מלחמת אחים. ניסינו לא להרחיב את הקרע, וציפינו שאחרי ההתנתקות יהיה מי שידאג בצד השני לאחות את מה שכבר נקרע. אבל זה לא היה כך. הרשעות בתהליך הגירוש ובהזנחת המגורשים יצרה הרבה תסכול, שנפרק בעמונה". מסקנתו של הרב בורנשטיין היא שאין לעזוב את האחריות לגבי כל העם, ומנגד יש לדעת שהציבור הציוני-דתי נמצא במלחמת תרבות חריפה, ויש לאזן בין שני הקצוות.
הראשים שנפתחו
המאחזים הבאים בתור בלוח של אלוף פיקוד המרכז נמצאים על קו גב ההר. תדמיתם של אנשי ההר היא של אנשים קשוחים, כמעט כל-יכולים בכל הנוגע לעקיפת החוק והמשטרה. אבל יהודה ליבמן, מראשי יצהר וממפעילי 'הלב היהודי', אינו מסכים עם התחזיות הקודרות שסיפקו בוארון, אייל וגם מינץ. ליבמן סובר שהמאבק של המאחזים בגב ההר לא יהיה רחוק כל-כך מזה שהיה בעמונה.
אז אתה מאמין שגם אצלכם, בסופו של דבר ייהרסו בתים?
"אף אחד לא משלה את עצמו שנצליח להתגבר על כוח משטרתי גדול. אבל זו איננה הסוגיה, אנחנו לא עסוקים בזה. לא נתגבר על הצרות של עם ישראל באגרופים". ליבמן מעלה אפשרות אחת למניעת פינוי, והיא על-ידי הבאת אנשים רבים אל המאחז והתחמקות מן המשטרה בדרך שתתיש את השוטרים. "אבל זה בתנאי שכללי המשחק יהיו קונבנציונליים", הוא אומר.
אנשי עמונה ביקשו לשתף במאבקם את כל מי שההתיישבות חשובה לו. כשרגע האמת, רגע הפינוי, החל להתקרב, היו צריכים אנשי עמונה להחליט אם הם הולכים על הקו התקיף יותר, בסגנון אנשי יצהר, או על הקו המתון יותר של מועצת יש"ע.
"אנחנו לא נכנסים איפה שאנחנו לא רצויים", אומר ליבמן. "הסתפקנו במתן עצות. ברגע האחרון מישהו אמר שהוא מבקש שנהיה חלק מן המאבק בצורה אופרטיבית, אך זה הסתבר כטעות. כשנודע כי הדבר אינו מקובל, חלק מהאנשים הלכו ואחרים החליטו להישאר ולהיות תחת הפיקוד של עמונה". לדידו של ליבמן, העובדה שלא אנשי יצהר הובילו את המאבק הזה, שנגמר בצורה כל-כך כואבת ומרה, היא דבר טוב. "אם אנשי יצהר היו מובילים, אולי ההישג הציבורי היה קטן יותר", הוא אומר.
גם ליבמן חוזר אל מראות גוש קטיף כאשר הוא מנסה להסביר את הדברים הטובים שיצאו מן המאבק בעמונה: "בהתנתקות גרמו אנשי ציבור, פוליטיקאים ורבנים לטשטוש בין טוב לרע. הם אמרו שהעיקר הוא האחדות, ובאהבה ננצח. זה אמנם לא מה שגרם לתוצאות הטראגיות של הגירוש, אבל זה גרם לציבור שלם להרגיש מרומה ומתוסכל. הרצון הזה לאחדות הוביל אותנו גם לכך שגורשנו בבושת פנים וגם לכך שהפכנו לאויב העם. כל החודשים האחרונים, המורסה של התפיסה הזאת תססה, והפכה להיות מוגלה. עמונה זכתה להוציא את זה החוצה, ולמזלנו, 'הלב היהודי' וארגונים דומים לא היו בפרונט".
הדבר הטוב השני שיצא מן המאבק הוא פתיחת הראשים, אומר ליבמן, ומתכוון למובן המטאפורי: "יותר אנשים פתחו את הראש במובן המחשבתי מאשר אלו שפתחו אותו במובן הפיזי", הוא אומר, ומתכוון לכך שהממסד השלטוני בישראל, על כל זרועותיו, הוא פאסה, ושיש לגבש אלטרנטיבה לממסד הקיים.
התנהלותם של בג"ץ, המשטרה והממסד הפוליטי אכן עשו פה שירות גדול לתפיסותיו של ליבמן ושל חבריו: "אני לא הולך להקים היום מדינה או צבא אלטרנטיביים", הוא אומר, "אבל הדבר הראשון הוא תודעה, ועמונה סייעה לצרוב את התודעה הציבורית הזו, שיש טוב ויש רע בעולם, ויש להבדיל בניהם".
ביניים: "המדינה זה אני"
עדי מינץ הופתע מתופעת זריקת האבנים בעמונה, אבל גם הוא, שמתנגד להשלכת אבנים על שוטרים, אינו ממהר לשפוט את בני הנוער שעשו זאת. לא ברור לו אם הם השליכו אותן לאחר שראו את הברוטאליות שבה נהגו השוטרים, או שעשו זאת מראש. "אנחנו לא יכולים להתנהג כך כחברה, אבל אם זה היה אקט של התגוננות עצמית, זה אחרת".
למרות שגם ליבמן וגם מינץ מסכימים, פחות או יותר, שדרך המאבק על עמונה היתה בסדר, האידיאולוגיה שמנחה אותם בימים רגילים מביאה אותם להסיק מסקנות שונות בתכלית כלפי מה שהתרחש בשבוע שעבר על הגבעה המתנשאת ממזרח לעפרה. "ההבדל ביני ובין ליבמן הוא שאני אומר 'המדינה זה אני'".
זה לא קצת פאסה, לאור התנהלותם של מוסדות המדינה, בעיקר בשנה האחרונה?
"הלגיטימציה שניתנה פה לאלימות היא דבר נורא. אפשרות אחת היא להתנתק מן המדינה, והאפשרות השנייה היא להגיד 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'. אנחנו נמצאים עכשיו במורד מסוים, אבל זה חלק מתהליך הגאולה. לליבמן אולי נגמרה הסבלנות, אבל בכל חיי משפחה יש משברים, ועדיין לא מפרקים הכל. לפעמים המשברים הם עמוקים כל-כך שצריך לבנות הכל מחדש".
עוד יבוא החשבון
כל המרואיינים לכתבה הזו סיפרו כבדרך אגב על מעשי אלימות שראו בעיניהם במהלך הפינוי. אחד סיפר איך הוא ראה את אל"מ מוטי יוגב מוכה כ'שק חבטות' על-ידי אחד השוטרים, האחר סיפר על שיירה של חמישה שוטרים שהוציאו נערים מן הבתים, כאשר כל אחד מהם מכה אותם במקום אחר בגוף: "הם התקפלו אחד אחד". עוד עדות היתה על יהודה עציון, ששוחח עם עדי מינץ ברחוב בעמונה: "פתאום הוא נעלם לי, ורק אחר-כך ראיתי שפרש שעבר לידינו נתן לו מכה עם אלה על הראש ורמס אותו בפרסות הסוסים".
"אני עובד 20 שנה במיון, ולא ראיתי דבר כזה בחיי", צוטט ב-Ynet רופא מבית החולים הדסה. "מחבלים משכם מוציאים עם פחות אלימות ממה שראיתי היום. ראיתי נערים בני 14 ו-15 חבולים קשה, זה נס שאף אחד מהאנשים שטיפלתי בהם לא נפצע באופן יותר רציני".
בציונות הדתית מרבים לערוך בדקי בית וחשבונות נפש לגבי התנהגות המפגינים, אך אין ספק שזריקת האבנים לא עומדת בשום קנה מידה מול התנהגותם הפרועה של השוטרים.
כבר במוצאי שבת התכנסו 200 איש לגביית עדויות על אלימות השוטרים שהתרחשה במהלך הפינוי. את הכנס הזמינו עקורי גוש קטיף, והוא אורגן ונוהל על-ידי ארגון 'זכויות אדם ביש"ע'. אורית סטרוק, יו"ר הארגון, מספרת כי מגיעות אליהם עדויות רבות, וכי אנשיה מתחילים לעבור בין מוסדות לימודים כדי לגבות עדויות מתלמידים. הארגון מבקש לעבוד בצורה יסודית, ולכן אינו ממהר להגיש תלונות, "אבל נבוא חשבון עם כולם", מבטיחה סטרוק.
כמה אנשים פרטיים החלו ביוזמה לצילום יסמ"ניקים שהם פוגשים ברחוב, לצורכי זיהוי של נותני העדויות. תגים, כידוע, לא היו בעמונה.
סטרוק מסבירה שהאלימות היתה צפויה מראש, משום שהמשטרה לא עמדה על הכללים שהיא עצמה קבעה לפינוי מאחזים. בין הכללים, למשל, סד"כ של ארבעה שוטרים על מפגין, כדי שניתן יהיה לסחוב אותו מזירת ההתרחשות, שוטרות לפינוי הבנות ועוד. ח"כ אורי אריאל שלח מכתב לשר גדעון עזרא עוד לפני הפינוי ושאל מה בכוונתו לעשות בנידון, אך נענה בצורה מזלזלת, שיכולה היתה לנבא את הבאות.
חוסר ההיענות של אולמרט להקים ועדת חקירה ממלכתית אינה מרפה את ידיהם של הדוחפים לכך, שאינם מסתפקים הפעם בחקירה פנימית של המשטרה. הם ממשיכים להפעיל לחץ ציבורי, ומקווים שהוא יעזור. "אם לא בממשלה הזו, בממשלה הבאה", אומר ח"כ אריאל, ומבהיר: "ועדה כזו לא תבחן רק את מעשיהם של השי"ן גימ"לים מחזיקי האלות, אלא את גם נותני ההוראות: מהמעונב היושב על כסא עור לא לו, ועד ללובש המדים הבכיר ביותר".
ofralax@walla.co.il
בימים רגילים אביחי בוארון, ראש מטה המאבק של עמונה, מנהל את תנועת 'מעייני הישועה' לקירוב רחוקים אל היהדות. המוטו שלו הוא בדרך כלל אהבה לזולת, והרבה. "גם בעמונה זה היה", הוא אומר. "לא רצינו לפגוע באיש. התנגדנו לפעולות שיפגעו פיזית בכוחות המפנים, זה היה הגבול שלנו".
בפועל היתה שם מלחמה. המפגינים נרמסו תחת פרסות סוסים והוכו ללא רחם באלות שהוחזקו במהופך, כדי להגביר את עוצמת הפגיעה. המילים 'אהבה' ו'עם אחד' צייתו לאיסורי הכניסה לשטח ונמנעו מלהתקרב.
ביום שאחרי, בוארון ממשיך לנהל את 'מעייני הישועה', אבל הוא חושב שפינוי עתידי יכול להיות נורא עוד יותר. ולא רק הוא סובר כך. מסירות הנפש מול המשטרה אולי רוממה במעט את המוראל השפוף של המגזר הציוני-דתי, אבל עצם הצורך לעמוד בגבורה מול אושיות שלטון של מדינת ישראל מעלה תהיות.
מה קרה מאז 'יש לי אהבה והיא תנצח', ומה חושבים על עמונה מגורשי גוש קטיף? האם אירועי השבוע שעבר היו מקרה חד-פעמי או התחלה של מערכת יחסים חדשה בין המדינה והציונות הדתית? היריעה קצרה. ההתייחסויות בעיקר מעלות מחשבות, ולא מבטיחות תשובות.
מורשת ניסו שחם
אביו של הפצוע הכי מפורסם באירועי עמונה לא ידע בתחילת השבוע מתי ישוחרר בנו מבית החולים. יחיעם אייל בן ה-15 היה על גג בית מספר 7 כשהשוטרים הגיעו. הוא חטף מכת אלה בראשו, והניף את ידו כמגננה. השוטר חבט גם בידו. יחיעם ביקש לרדת מן הגג, אך השוטרים לא אפשרו לו זאת. לאחר זמן מה הוא הורד למטה ונלקח בניידת טיפול נמרץ לכיוון בית החולים 'שערי צדק'.
"בדרך", מספר נחי, האב, "הוא איבד דופק ונשימה, ולמעשה מת. האמבולנס עצר בצד ואנשיו ביצעו בו החייאה". כאשר הובן שמצבו של הנער חמור, הוחלט לקחת אותו לבית החולים הקרוב ביותר, הדסה הר הצופים. כשאביו הגיע למקום, בנו כבר היה מורדם ומונשם. הרופאים לא סיפרו לו את כל הסיפור, כדי לא להבהיל אותו, והסיעו את השניים באמבולנס להדסה עין כרם, שם מטפלים בפגיעות ראש חמורות.
בכניסה לבית החולים התגודדו כמה נערים שהתווכחו עם שוטרים על אירועי היום. אחד הנערים הצביע על אחיו של יחיעם ואמר לשוטר: "אתה רואה? בגללך ובגלל חבריך אחיו כמעט מת". השוטר השיב: "הלוואי שימות". מצבו של יחיעם, נזכיר, היה באותן שעות קריטי. השוטר סירב להזדהות, ועשה זאת בגיבוי קצינים שהיו במקום.
מאוחר יותר הוכנס יחיעם לחדר שבו שהה גם שוטר שנפצע במהלך הפינוי. "כל משפחה דאגה לקרוב שלה", אומר האב. "לא דיברנו זה עם זה".
בכל הימים שבהם היה אייל מאושפז, לא הגיע אף גורם משטרתי לדרוש בשלומו או לתחקר אותו. "מורשת ניסו שחם השתרשה היטב", אומר נחי אייל, ומאחל לשוטרים שנפצעו החלמה מהירה ושיועמדו לדין.
חבר הכנסת אורי אריאל ביקר ביום חמישי את הפצועים בהדסה עין כרם. הוא ביקש לבקר גם שוטרים פצועים, ומצא אחד: "זה מה שהיה, מכל הדיווחים בתקשורת". אריאל שוחח עם השוטר שנפצע בסמוך לעינו, כשסיבת הפציעה אינה ברורה. קרובת משפחה ששהתה במקום שלחה ברכת החלמה לכל הצדדים. "לא היתה שם שנאה" הוא אומר.
אבל נראה כי הסיטואציה שבה נתקל אריאל היתה נדירה. באחד האוטובוסים שפינו פצועים של שני עברי המתרס האווירה היתה סוערת. מג"בניקים הניפו אלות וחבריהם ניסו להרגיע אותם. קללות וגידופים התעופפו באין מפריע, משני הצדדים. נדמה כי לדברים תהיה השפעה לטווח רחוק.
"אני, בניגוד לחברי, לא רואה בשוטרים האלה נאצים", אמר השבוע בחורצ'יק מישיבה מאוד נחשבת ומיינסטרימית במרכז הארץ. אם במרכז משתמשים בביטויים האלה, מה יגידו אנשי גב ההר?
הדרג המדיני מסית
אין ספק. היו גם אבנים מצד המפגינים. השוטרים טוענים שנזרקו עליהם גם מוטות ברזל. בוארון אומר שבני הנוער קיבלו הנחיות חוזרות ונשנות בכל הנוגע לאבנים: "עד שהמשטרה ניתקה את הכרוז שלנו, הוא עוד קרא: 'להוריד את האבנים מהגגות, לא לפגוע בגוף ובנפש'. רצינו מאבק נחרץ, אבל בלי לפגוע בגופם של האנשים".
נחי אייל מסביר כי גם אם נזרקו אבנים, "מי שזורק אבנים אין דינו מוות. הרי כמילואימניקים היה אסור לנו לירות במיידי האבנים, ובוודאי שמשעה שתפסנו אותם היה אסור לנו להרביץ להם. כאן המדיניות היתה שונה לגמרי".
בוארון מספר על תושב עמונה שפגש את חברו היס"מניק ערב לפני הפינוי. "היס"מניק אמר לו: 'קח את אשתך ואת הילדה ותברחו מכאן, קיבלנו הוראה לשבור לכם את העצמות".
אבל ההוראה לא באה רק ממפקד היס"מ בשטח. האלימות האדירה שהופגנה בעמונה הגיעה על רקע של אקלים ואווירה שטיפח דרג מקבלי ההחלטות.
שר הביטחון אמר את הביטוי "אפס סובלנות" כלפי אנשי המאחזים, ותת הניצב קראדי החרה אחריו. כשהרמטכ"ל תדרך את הכוחות לפני הפינוי שהיה אמור להתרחש בחברון הוא אמר: "הם מדברים עברית, אבל בחברון לא מדברים באותה השפה". אולמרט היה מודאג מהסובלנות שמפגינים כלפי המתנחלים, והורה לעבור מ'נחישות ורגישות' (זוכרים?) ל'מאבק ללא פשרות'. גם התבטאותו של ח"כ רן כהן, שהמליץ לירות ברגלי עוקרי הזיתים, טרם נשכחה.
יחיעם אייל, שסובל משבר בגולגולת, אמר שהוא יגיע גם לניסיון הפינוי הבא. "אני פוחד, אבל אני בכל זאת אלך, כי צריך להגן על ארץ ישראל".
נחי אביו אמר השבוע כי הוא יאפשר לבנו ללכת ולהגן גם על המאחז הבא, בתנאי שהצפי שלו לגבי אופי המאבק לא יתגשם. ומהו הצפי? אייל חושש שרמת האלימות רק תעלה. הנערים יבואו עם אלות והמשטרה עם נשק. גם עדי מינץ, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, חושב שכך יהיה, אלא אם מועצת יש"ע תעמוד על כך שמדובר במאבק בין אחים, ודעת הקהל בארץ תתגייס כדי להוריד את רמת האלימות המשטרתית.
גם בוארון אינו חושב שמספר הפצועים הגדול ירתיע מישהו וילמד לקח את מי מהצדדים. להיפך: "בפינוי המאחזים הבאים אנחנו נחזיק אלות והם אקדחים, אבל בסופו של דבר מסירות הנפש שלנו תנצח. זה ברור לי".
"יכולנו למנוע את עקירת הגוש"
א', בן 15, התגורר פעם בנווה דקלים. היום הוא גר בהייאט. ביום רביעי שעבר הוא היה על גג מספר 4 כשהשוטרים הגיעו להרביץ: "אמרו לנו שיקרעו לנו את הפרצוף", הוא משחזר. "ניסו להרביץ לנו, הרמנו ידיים והם הרביצו לנו. היה להם גם רצון להשפיל אותנו. הם אמרו לנו לרוץ לפינה אחת וזינבו בנו עם האלות, מישהו בירך 'שהכל נהיה בדברו' וחטף אלה".
גם כשפינו את א' מנווה דקלים הוא היה על גג הבית שלו, אבל הוא לא זרק אבנים. "אז זה לא היה מקובל עדיין". כן, בשבוע שעבר בעמונה הוא פרק את זעמו על השוטרים שפינו אותו לפני חצי שנה מביתו והרסו אותו.
א' אינו המגורש היחיד שהשתתף בהגנה על עמונה. כמוהו היו עשרות רבות של עקורים. חלקם באו כדי לעשות את מה שלא עשו עבור הבית שלהם, אחרים פשוט לא יכלו לשתוק כשעושים לאחרים מה שעשו להם. אביו של א', השקיף מגבעה במרחק של 50 מטרים, ראה את המסוקים, הבאגרים ("דחפורי הענק שהרסו גם את הבית שלי") ואת האמבולנסים, ובכה.
האב ובנו חושבים שאם המאבק בגוש היה מתנהל אחרת, יותר דומה לסגנון של עמונה, אולי הדברים היו נראים אחרת. האב טוען שלא היה צורך באבנים אלא בעקשנות מאסיבית, והגוש לא היה נעקר, הבן חושב שאבנים הם אמצעי לגיטימי. שניהם חושבים שעתה הושב במעט כוח ההרתעה מפני פינוי יישובים עתידי. "הפצועים הם המחיר, וארץ ישראל נקנית בייסורים", קובע הבן. "אם היו בגוש 200 פצועים ביום, אחרי יומיים לא היו מפנים את הגוש".
א' מבטיח להגיע לכל ניסיון פינוי עתידי. "בפעם הבאה אנחנו גם נגיע עם אלות, נשתכלל. למה שרק הם יהיו מוגנים? בכל אופן, המטרה היא לא אלות ולא אבנים, אלא להראות שלא בקלות הורסים בתים בארץ ישראל".
נדמה כי בקרב רבים מאלו שהגיעו לעמונה. התחושה ש'לא עוד גוש קטיף' זרמה בעורקים וחיממה את הדם. "אמרנו 'לא גוש קטיף' רק במובן של חיבוקים ונשיקות עם החיילים", מדייק בוארון.
הרב קובי בורנשטיין, מראשי מטה המאבק בגוש קטיף ומי שהיה בין יוזמי השרשרת האנושית ומבצעי פנים אל פנים, מספר על הודעת התמיכה של מטה המאבק של הגוש באנשי עמונה, "וזו אינה רק מודעת תמיכה, אנחנו מאחוריהם".
הרב בורנשטיין דוחה בתוקף את הטענות על חיבוקים הדדיים בגוש. "אף אחד ממנהיגי הציבור בגוש קטיף לא התחבק עם קציני הגירוש. מי שבחר לעשות זאת באופן פרטי, אי אפשר לשפוט אותו. קודם שאנשים יהיו בעצמם בסיטואציה הזו".
הרב בורנשטיין מפקפק בסברה שאם המאבק בגוש היה מתנהל בדרך שבה הוא התנהל בעמונה, לא היה פינוי. "בגוש ניסינו לעשות הכל כדי שלא תהיה מלחמת אחים. ניסינו לא להרחיב את הקרע, וציפינו שאחרי ההתנתקות יהיה מי שידאג בצד השני לאחות את מה שכבר נקרע. אבל זה לא היה כך. הרשעות בתהליך הגירוש ובהזנחת המגורשים יצרה הרבה תסכול, שנפרק בעמונה". מסקנתו של הרב בורנשטיין היא שאין לעזוב את האחריות לגבי כל העם, ומנגד יש לדעת שהציבור הציוני-דתי נמצא במלחמת תרבות חריפה, ויש לאזן בין שני הקצוות.
הראשים שנפתחו
המאחזים הבאים בתור בלוח של אלוף פיקוד המרכז נמצאים על קו גב ההר. תדמיתם של אנשי ההר היא של אנשים קשוחים, כמעט כל-יכולים בכל הנוגע לעקיפת החוק והמשטרה. אבל יהודה ליבמן, מראשי יצהר וממפעילי 'הלב היהודי', אינו מסכים עם התחזיות הקודרות שסיפקו בוארון, אייל וגם מינץ. ליבמן סובר שהמאבק של המאחזים בגב ההר לא יהיה רחוק כל-כך מזה שהיה בעמונה.
אז אתה מאמין שגם אצלכם, בסופו של דבר ייהרסו בתים?
"אף אחד לא משלה את עצמו שנצליח להתגבר על כוח משטרתי גדול. אבל זו איננה הסוגיה, אנחנו לא עסוקים בזה. לא נתגבר על הצרות של עם ישראל באגרופים". ליבמן מעלה אפשרות אחת למניעת פינוי, והיא על-ידי הבאת אנשים רבים אל המאחז והתחמקות מן המשטרה בדרך שתתיש את השוטרים. "אבל זה בתנאי שכללי המשחק יהיו קונבנציונליים", הוא אומר.
אנשי עמונה ביקשו לשתף במאבקם את כל מי שההתיישבות חשובה לו. כשרגע האמת, רגע הפינוי, החל להתקרב, היו צריכים אנשי עמונה להחליט אם הם הולכים על הקו התקיף יותר, בסגנון אנשי יצהר, או על הקו המתון יותר של מועצת יש"ע.
"אנחנו לא נכנסים איפה שאנחנו לא רצויים", אומר ליבמן. "הסתפקנו במתן עצות. ברגע האחרון מישהו אמר שהוא מבקש שנהיה חלק מן המאבק בצורה אופרטיבית, אך זה הסתבר כטעות. כשנודע כי הדבר אינו מקובל, חלק מהאנשים הלכו ואחרים החליטו להישאר ולהיות תחת הפיקוד של עמונה". לדידו של ליבמן, העובדה שלא אנשי יצהר הובילו את המאבק הזה, שנגמר בצורה כל-כך כואבת ומרה, היא דבר טוב. "אם אנשי יצהר היו מובילים, אולי ההישג הציבורי היה קטן יותר", הוא אומר.
גם ליבמן חוזר אל מראות גוש קטיף כאשר הוא מנסה להסביר את הדברים הטובים שיצאו מן המאבק בעמונה: "בהתנתקות גרמו אנשי ציבור, פוליטיקאים ורבנים לטשטוש בין טוב לרע. הם אמרו שהעיקר הוא האחדות, ובאהבה ננצח. זה אמנם לא מה שגרם לתוצאות הטראגיות של הגירוש, אבל זה גרם לציבור שלם להרגיש מרומה ומתוסכל. הרצון הזה לאחדות הוביל אותנו גם לכך שגורשנו בבושת פנים וגם לכך שהפכנו לאויב העם. כל החודשים האחרונים, המורסה של התפיסה הזאת תססה, והפכה להיות מוגלה. עמונה זכתה להוציא את זה החוצה, ולמזלנו, 'הלב היהודי' וארגונים דומים לא היו בפרונט".
הדבר הטוב השני שיצא מן המאבק הוא פתיחת הראשים, אומר ליבמן, ומתכוון למובן המטאפורי: "יותר אנשים פתחו את הראש במובן המחשבתי מאשר אלו שפתחו אותו במובן הפיזי", הוא אומר, ומתכוון לכך שהממסד השלטוני בישראל, על כל זרועותיו, הוא פאסה, ושיש לגבש אלטרנטיבה לממסד הקיים.
התנהלותם של בג"ץ, המשטרה והממסד הפוליטי אכן עשו פה שירות גדול לתפיסותיו של ליבמן ושל חבריו: "אני לא הולך להקים היום מדינה או צבא אלטרנטיביים", הוא אומר, "אבל הדבר הראשון הוא תודעה, ועמונה סייעה לצרוב את התודעה הציבורית הזו, שיש טוב ויש רע בעולם, ויש להבדיל בניהם".
ביניים: "המדינה זה אני"
עדי מינץ הופתע מתופעת זריקת האבנים בעמונה, אבל גם הוא, שמתנגד להשלכת אבנים על שוטרים, אינו ממהר לשפוט את בני הנוער שעשו זאת. לא ברור לו אם הם השליכו אותן לאחר שראו את הברוטאליות שבה נהגו השוטרים, או שעשו זאת מראש. "אנחנו לא יכולים להתנהג כך כחברה, אבל אם זה היה אקט של התגוננות עצמית, זה אחרת".
למרות שגם ליבמן וגם מינץ מסכימים, פחות או יותר, שדרך המאבק על עמונה היתה בסדר, האידיאולוגיה שמנחה אותם בימים רגילים מביאה אותם להסיק מסקנות שונות בתכלית כלפי מה שהתרחש בשבוע שעבר על הגבעה המתנשאת ממזרח לעפרה. "ההבדל ביני ובין ליבמן הוא שאני אומר 'המדינה זה אני'".
זה לא קצת פאסה, לאור התנהלותם של מוסדות המדינה, בעיקר בשנה האחרונה?
"הלגיטימציה שניתנה פה לאלימות היא דבר נורא. אפשרות אחת היא להתנתק מן המדינה, והאפשרות השנייה היא להגיד 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'. אנחנו נמצאים עכשיו במורד מסוים, אבל זה חלק מתהליך הגאולה. לליבמן אולי נגמרה הסבלנות, אבל בכל חיי משפחה יש משברים, ועדיין לא מפרקים הכל. לפעמים המשברים הם עמוקים כל-כך שצריך לבנות הכל מחדש".
עוד יבוא החשבון
כל המרואיינים לכתבה הזו סיפרו כבדרך אגב על מעשי אלימות שראו בעיניהם במהלך הפינוי. אחד סיפר איך הוא ראה את אל"מ מוטי יוגב מוכה כ'שק חבטות' על-ידי אחד השוטרים, האחר סיפר על שיירה של חמישה שוטרים שהוציאו נערים מן הבתים, כאשר כל אחד מהם מכה אותם במקום אחר בגוף: "הם התקפלו אחד אחד". עוד עדות היתה על יהודה עציון, ששוחח עם עדי מינץ ברחוב בעמונה: "פתאום הוא נעלם לי, ורק אחר-כך ראיתי שפרש שעבר לידינו נתן לו מכה עם אלה על הראש ורמס אותו בפרסות הסוסים".
"אני עובד 20 שנה במיון, ולא ראיתי דבר כזה בחיי", צוטט ב-Ynet רופא מבית החולים הדסה. "מחבלים משכם מוציאים עם פחות אלימות ממה שראיתי היום. ראיתי נערים בני 14 ו-15 חבולים קשה, זה נס שאף אחד מהאנשים שטיפלתי בהם לא נפצע באופן יותר רציני".
בציונות הדתית מרבים לערוך בדקי בית וחשבונות נפש לגבי התנהגות המפגינים, אך אין ספק שזריקת האבנים לא עומדת בשום קנה מידה מול התנהגותם הפרועה של השוטרים.
כבר במוצאי שבת התכנסו 200 איש לגביית עדויות על אלימות השוטרים שהתרחשה במהלך הפינוי. את הכנס הזמינו עקורי גוש קטיף, והוא אורגן ונוהל על-ידי ארגון 'זכויות אדם ביש"ע'. אורית סטרוק, יו"ר הארגון, מספרת כי מגיעות אליהם עדויות רבות, וכי אנשיה מתחילים לעבור בין מוסדות לימודים כדי לגבות עדויות מתלמידים. הארגון מבקש לעבוד בצורה יסודית, ולכן אינו ממהר להגיש תלונות, "אבל נבוא חשבון עם כולם", מבטיחה סטרוק.
כמה אנשים פרטיים החלו ביוזמה לצילום יסמ"ניקים שהם פוגשים ברחוב, לצורכי זיהוי של נותני העדויות. תגים, כידוע, לא היו בעמונה.
סטרוק מסבירה שהאלימות היתה צפויה מראש, משום שהמשטרה לא עמדה על הכללים שהיא עצמה קבעה לפינוי מאחזים. בין הכללים, למשל, סד"כ של ארבעה שוטרים על מפגין, כדי שניתן יהיה לסחוב אותו מזירת ההתרחשות, שוטרות לפינוי הבנות ועוד. ח"כ אורי אריאל שלח מכתב לשר גדעון עזרא עוד לפני הפינוי ושאל מה בכוונתו לעשות בנידון, אך נענה בצורה מזלזלת, שיכולה היתה לנבא את הבאות.
חוסר ההיענות של אולמרט להקים ועדת חקירה ממלכתית אינה מרפה את ידיהם של הדוחפים לכך, שאינם מסתפקים הפעם בחקירה פנימית של המשטרה. הם ממשיכים להפעיל לחץ ציבורי, ומקווים שהוא יעזור. "אם לא בממשלה הזו, בממשלה הבאה", אומר ח"כ אריאל, ומבהיר: "ועדה כזו לא תבחן רק את מעשיהם של השי"ן גימ"לים מחזיקי האלות, אלא את גם נותני ההוראות: מהמעונב היושב על כסא עור לא לו, ועד ללובש המדים הבכיר ביותר".
ofralax@walla.co.il