מה ראינו בעמונה? – ראינו את שני הצדדים, הצדיקים והרשעים. יש בנו כוחות אדירים של מסירות, יש נוער נפלא ונהדר. "נער ישראל ואוהבהו". מולם, ראינו את עוצמת הרשע שמופנית כנגדנו. ראינו רשעים.
נ
כון, בעבר הלא-רחוק הטרמינולוגיה של 'צדיקים' ו'רשעים' לא היתה מקובלת כל-כך בציבור "שלנו". אך הנה, כמעט בטבעיות, הדמויות של צדיק ורשע חזרו לשחק תפקיד מרכזי בעולם המושגים שלנו – כפי שבאמת היה מקובל ביהדות מאז ומעולם.
כן, צדיק ורשע ולא רק צדקות ורשעות; כי בשלב מסויים כבר ברור שהאדם שנוהג ברשעות כזו זכאי בהחלט לשם רשע. קשה, פשוט קשה לא להשתמש במלה הזו לכל נותני הפקודות, למי שבכוונה תחילה שלח שוטרים וחיילים לעשות את המעשים האכזריים הללו, ושלא נראה שהיה אכפת לו כל-כך אם מישהו היה גם נהרג. קשה לא לקרוא כך לכל החיילים והשוטרים ש"רק מילאו פקודות".

אמנם, בהגדרה התורנית הפשוטה, 'רשע' הוא לא רק אכזר בעל לב-רע, אלא גם יהודי המחלל שבת בפרהסיא או כהן שחי עם גרושה. אבל בדורנו המסובך, בו יהודים רבים כל-כך גדלו ב"מצע מנותק" מתורה – העדפנו בדרך-כלל לגנוז את ה'רשע' ולשומרו למקרים חריגים בלבד, ובמקום תו-התקן המחמיר של שמירת המצוות, התייחסנו בעיקר למכנה המשותף הרחב של השייכות לעם היהודי. כל עוד הערבות-ההדדית קיימת, ניתן לומר שבסופו-של-דבר אנחנו באותו הצד, במיוחד כאשר גם אותו יהודי שאינו מקפיד על קלה כבחמורה הריהו ניכר לטובה בסימני-ההיכר היהודיים "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים".

דורות של כיפה-סרוגה התחנכו על הנחת היסוד ש"הוא חילוני אבל הוא לא רשע". בהגדרה ההלכתית זוהי קביעה בעייתית מאוד, אבל ניתן להבין שהעדפנו להדגיש את המשותף, מתוך הבנה שפירוד ושנאה לא יעזרו.

משהו קרה. זה לא קרה ביום אחד, אבל לפעמים זה מתפוצץ לנו בפרצוף בפתאומיות. יהודים מנותקים מתורה ומצוות הופכים למנותקים מזהות יהודית-לאומית יסודית, והופכים גם לרשעים בקנה-מידה פשוט, גם בין אדם לעמו ובין אדם לחבירו. "רק אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני!".
ההכרה הזו כואבת, אבל היא גם מועילה. אם לא מכירים במחלה, לא מבקשים את הרפואה. בראשית
דרכו של הגואל הראשון, משה רבינו, הוא מציל בתחילה את היהודי הנרדף מן הגוי, אך מייד למחרת הוא מבחין בחריפות כי בתוך עמו המשועבד יש רשע המכה את רעהו, וגם כאן הוא חייב להתערב.
ובכן, אסור לנו להתעלם ממעשי רשע, ואסור לנו להתעלם מאנשי רשע. כן, יש רשעים שגזזו את הפאות לעולים החדשים, יש רשעים שבכוונה תחילה מציפים את הארץ במהגרים גויים, יש רשעים שגירשו אותנו מגוש קטיף רק בגלל... (?), ויש את הרשעים שרק לאחרונה הפכו נערים ונערות לבעלי-מום בפוגרום בעמונה.

מהו היחס לרשעים? זהו נושא לבירור רציני. כשאמרנו שפלוני הוא רשע לא אמרנו שצריך להרוג אותו. כשאמרנו שהוא רשע יתכן שעדיין אנו מוסיפים לרחם עליו ולאהוב אותו באופן מסויים. ודאי שכשאמרנו שפלוני הוא רשע לא אמרנו שאיננו יכול לחזור בתשובה. לא אמרנו שאנחנו מיואשים מכל הרשעים שבדור ושאין זה מתפקידנו לקרב אותם לתורה.

ובכלל, האם גם אני עצמי כשנכשלתי באיסור מסויים לא נקראתי רשע, לפחות באותה השעה?
כאמור, זהו נושא לבירור רחב ועמוק. אך נראה שהגיע הזמן.