אל תחשבו שקל לכתוב ביקורת. במבט ראשון זה אפילו כיף. מישהו התאמץ, כתב תסריט, שילם לשחקנים, צילם, ערך והשקיע בשיווק. אני רק צריך לשבת מול המחשב, לראות סרט בנחת, ואז לשנן את ציפורני ולהקליד את הביקורת. אז הנה לכם סקופ: אני יותר נהנה לכתוב מחמאות. המקלדת חוגגת והעכבר יוצא בריקוד נלהב. אך מה לעשות שלא תמיד הסרטים ראויים למחמאות? לעתים אף קשה למצוא מילים טובות כדי לצאת ידי חובת הפרגון.
הפעם החגיגה מושלמת: הסרט המתארח במדורנו קוצר מחמאות מכל מי שצפה בו, ואני מצטרף בשמחה. 'הקמצן שהפך לקבצן' התחיל לפני שנים כהצגה של תיאטרון אספקלריא. אלי וייסברט כתב את התסריט להצגה על-פי סיפור ישן, שאיני יודע את מקורו: עשיר העיר, אדם אוהב תורה וחכמה, היה מוכר וידוע בעיקר בזכות קמצנותו הרבה. כל קבצני האזור ידעו שאין טעם אפילו להתקרב לביתו. בנו ומשרתו האישי אף הגדילו לעשות, והיו שופכים על הקבצנים דלי מים למען השעשוע.
הכל השתנה כאשר הגיע עני תלמיד חכם, ששימח את העשיר בשנינותו ואף הוזמן לארוחה משותפת. לאחר שבארוחה נותר לו רק לצפות במשפחה הנהנית מהאוכל, ולא הוזמן אפילו לטעימה, יצא משם בפחי נפש, ולאחר זמן קצר נפח את נשמתו ברעב.
על הקמצן העשיר נגזר משמים עונש מוות, ומלאך המוות כבר היה בדרכו לבצע את המשימה. מי שעצר אותו היה דווקא אותו עני ז"ל, שהציע תנאים שבקיומם יוכל העשיר להינצל מהעונש. הוא היה צריך להתחפש לקבצן ולאכול רק בביתו שלו, מבלי לגלות לשוכני הבית מי הוא באמת. בלית ברירה יצא הקמצן למשימה הבלתי אפשרית: לקבל צדקה מבני הבית, שאותם חינך כל השנים לקמצנות יתרה.
לא אגלה לכם את סופו של הסיפור, אך גם אם היה הסיפור ללא סוף כלל, הייתי ממליץ בחום לצפות בסרט. התסריט עמוס בדברי חכמה, ובערכי הצדקה והחסד. והמשחק פשוט נופת צופים. יגאל הושיאר, המפיק ב'ניצוצות של קדושה', הצליח לאחד כמה שחקנים נהדרים, שהשילוב ביניהם עושה טוב על הנשמה.
חגי לובר, שחקן ותיק ומוערך, מרגש, מצחיק וממלא את הדמות הראשית בהמון עומק. גיא מסיקה, המגלם את תפקיד העני ז"ל, הפליא אותי בכישרון וביכולת להביע הכל באמצעות הבעת פנים קטנה. יונתן בילט, המשמש כמשרת האישי של הקמצן, מעלה על פנינו חיוך כמעט בכל פעם שהוא מופיע על המסך. ואושרי מיימון, המגלם את מלאך המוות המפחיד, מתאים לתפקיד ממש כמו שקע לתקע.
שלא יהיה זה קל בעיניכם: התאמת השחקנים לתפקידים אינה מלאכה פשוטה, ובסרט הזה היא נעשתה בצורה כמעט מושלמת. נקודת פתיחה מצוינת לסרט, שמצטרפת לצילום ולבימוי, שמדיפים ניחוח מקצועי ומעניין.
אפילו באותה נקודה שעליה התרעתי בפעם הקודמת, בסרט 'המרוץ אל התהילה', יש לציין את השיפור המשמעותי: לא תמצאו כאן בדיחות מהסוג של ביצה המתנפצת על ראש השחקן, או עוגה הנמרחת על פרצופו. גם כשמריקים בני הבית דלי מים לכיוונו של הקבצן, המים פוגעים לידו ורק מרטיבים את שולי גלימתו. נכון, הצוות פשוט פספס ולא היה זמן לצלם שנית, אך עדיין מורגשת עדינות ראויה לאורכו של התסריט.
בכל זאת, אי אפשר מבלי להעיר, ולו כדי שלא יחשבו שאני מקבל אחוזים: חופש ההחלטה של מלאך המוות לגבי עתידו של האדם נראה לי מוגזם במקצת. הרי בסך הכל מדובר בשליח הממלא את הוראתו של בורא העולם. ברור לי שהיוצרים היו מודעים לעובדה זו, ואולי סמכו על הידע הבסיסי של הצופים, אך עדיין יש להיזהר במסרים היוצאים מהסיפור. לא היה מזיק להוסיף מדי פעם התייעצות עם ריבונו של עולם, ולו בשביל הפרוטוקול.
ועוד עצה אחת קטנה: כאשר אתם רוצים שהשחקנים ייראו כאילו הם מדברים, אך ברור לכם שלא ישמעו את דבריהם בסרט, אל תגידו להם לעשות כאילו. שידברו באמת התוצאה תהיה הרבה יותר מוצלחת. רוצים הוכחה? ראו את השיחה האחרונה של מלאך המוות והעני.
ואם מותר לסיים בהמלצה: 'הקמצן שהפך לקבצן' רוצו לראות!
הפעם החגיגה מושלמת: הסרט המתארח במדורנו קוצר מחמאות מכל מי שצפה בו, ואני מצטרף בשמחה. 'הקמצן שהפך לקבצן' התחיל לפני שנים כהצגה של תיאטרון אספקלריא. אלי וייסברט כתב את התסריט להצגה על-פי סיפור ישן, שאיני יודע את מקורו: עשיר העיר, אדם אוהב תורה וחכמה, היה מוכר וידוע בעיקר בזכות קמצנותו הרבה. כל קבצני האזור ידעו שאין טעם אפילו להתקרב לביתו. בנו ומשרתו האישי אף הגדילו לעשות, והיו שופכים על הקבצנים דלי מים למען השעשוע.
הכל השתנה כאשר הגיע עני תלמיד חכם, ששימח את העשיר בשנינותו ואף הוזמן לארוחה משותפת. לאחר שבארוחה נותר לו רק לצפות במשפחה הנהנית מהאוכל, ולא הוזמן אפילו לטעימה, יצא משם בפחי נפש, ולאחר זמן קצר נפח את נשמתו ברעב.
על הקמצן העשיר נגזר משמים עונש מוות, ומלאך המוות כבר היה בדרכו לבצע את המשימה. מי שעצר אותו היה דווקא אותו עני ז"ל, שהציע תנאים שבקיומם יוכל העשיר להינצל מהעונש. הוא היה צריך להתחפש לקבצן ולאכול רק בביתו שלו, מבלי לגלות לשוכני הבית מי הוא באמת. בלית ברירה יצא הקמצן למשימה הבלתי אפשרית: לקבל צדקה מבני הבית, שאותם חינך כל השנים לקמצנות יתרה.
לא אגלה לכם את סופו של הסיפור, אך גם אם היה הסיפור ללא סוף כלל, הייתי ממליץ בחום לצפות בסרט. התסריט עמוס בדברי חכמה, ובערכי הצדקה והחסד. והמשחק פשוט נופת צופים. יגאל הושיאר, המפיק ב'ניצוצות של קדושה', הצליח לאחד כמה שחקנים נהדרים, שהשילוב ביניהם עושה טוב על הנשמה.
חגי לובר, שחקן ותיק ומוערך, מרגש, מצחיק וממלא את הדמות הראשית בהמון עומק. גיא מסיקה, המגלם את תפקיד העני ז"ל, הפליא אותי בכישרון וביכולת להביע הכל באמצעות הבעת פנים קטנה. יונתן בילט, המשמש כמשרת האישי של הקמצן, מעלה על פנינו חיוך כמעט בכל פעם שהוא מופיע על המסך. ואושרי מיימון, המגלם את מלאך המוות המפחיד, מתאים לתפקיד ממש כמו שקע לתקע.
שלא יהיה זה קל בעיניכם: התאמת השחקנים לתפקידים אינה מלאכה פשוטה, ובסרט הזה היא נעשתה בצורה כמעט מושלמת. נקודת פתיחה מצוינת לסרט, שמצטרפת לצילום ולבימוי, שמדיפים ניחוח מקצועי ומעניין.
אפילו באותה נקודה שעליה התרעתי בפעם הקודמת, בסרט 'המרוץ אל התהילה', יש לציין את השיפור המשמעותי: לא תמצאו כאן בדיחות מהסוג של ביצה המתנפצת על ראש השחקן, או עוגה הנמרחת על פרצופו. גם כשמריקים בני הבית דלי מים לכיוונו של הקבצן, המים פוגעים לידו ורק מרטיבים את שולי גלימתו. נכון, הצוות פשוט פספס ולא היה זמן לצלם שנית, אך עדיין מורגשת עדינות ראויה לאורכו של התסריט.
בכל זאת, אי אפשר מבלי להעיר, ולו כדי שלא יחשבו שאני מקבל אחוזים: חופש ההחלטה של מלאך המוות לגבי עתידו של האדם נראה לי מוגזם במקצת. הרי בסך הכל מדובר בשליח הממלא את הוראתו של בורא העולם. ברור לי שהיוצרים היו מודעים לעובדה זו, ואולי סמכו על הידע הבסיסי של הצופים, אך עדיין יש להיזהר במסרים היוצאים מהסיפור. לא היה מזיק להוסיף מדי פעם התייעצות עם ריבונו של עולם, ולו בשביל הפרוטוקול.
ועוד עצה אחת קטנה: כאשר אתם רוצים שהשחקנים ייראו כאילו הם מדברים, אך ברור לכם שלא ישמעו את דבריהם בסרט, אל תגידו להם לעשות כאילו. שידברו באמת התוצאה תהיה הרבה יותר מוצלחת. רוצים הוכחה? ראו את השיחה האחרונה של מלאך המוות והעני.
ואם מותר לסיים בהמלצה: 'הקמצן שהפך לקבצן' רוצו לראות!