במבט מבחוץ, השתלשלות האירועים בעמונה היתה הגיונית. המאבק הכוחני התרחש לאחר הצעת פשרה שהיתה קרובה לכניעה מצד המתנחלים, וסירוב השלטון ובג"ץ הצטייר כתשוקה למלחמת אחים מיותרת. התחושה הזו התחזקה על-ידי הרושם כי ההתנהגות הברוטאלית של השוטרים קיבלה גיבוי שלטוני. למתנחלים לא נותרה ברירה, והאשמה בתוצאות הקרב המיותר נפלה על הממשלה.
אלא ששרשרת האירועים לא היתה תולדה של תכנון עקבי של הנהגה, אלא תוצאה טובה שהושגה באופן מקרי במאבק כוחות. לא ברור עד כמה הצעת הפשרה של מועצת יש"ע היתה מתואמת עם היישוב, אך ברור לחלוטין שהנוער שהגיע להיאבק קיבל אותה כיריקה בפרצוף. זו היתה מהדורה נוספת של הכניעה בכפר מימון. רק ההחלטה ערלת הלב של בג"ץ איחדה את המחנות וחילצה את המתנחלים מהתנגשות פנימית.
האהבה הפסידה
העלייה לקרקע בגוש עציון, ההתיישבות בחברון החל ממלון פארק וכלה בבית הדסה כל אלה הושגו בכפייה ובמאבקים. קדומים הוקמה לאחר העליות לסבסטיה. האפשרות לערוך חתונות ובריתות במערת המכפלה הושגה בכוח, כמו גם הזכות לקבור בבית הקברות העתיק בחברון. השלטון מעולם לא העניק מתנות, וכל מילימטר הושג במאבק.
זמביש וחבריו היו מעורבים בצעירותם במאבקים אלימים, שבהם הופלו חיילים מסולמות במאבק על בית הכנסת אברהם אבינו בחברון, חייל נכווה בהפגנה סוערת במקום שבו בנויה כיום שכונה של קרית ארבע ועוד. להם לא היתה הנהגה מעליהם שתנסה להגיע לפשרות.
בכפר מימון היו 600 אנשי יס"מ, נוסף ל-18 אלף חיילים ושוטרים מותשים. מולם היו כ-50 אלף כתומים. מועצת יש"ע, שחששה מעימות בתנאים העדיפים הללו, תרמה לכך שהעימות הבלתי נמנע הזה יתרחש בתנאים גרועים בהרבה, לאחר שגוש קטיף וצפון השומרון אבדו.
ההישגים של מועצת יש"ע בפשרות רבות עם השלטון הושגו על סמך הידיעה שמאחוריה קיים שריר כוחני. אלא שמועצת יש"ע לא חזרה אל דרך המאבק בשטח לאחר ששרון שינה את הכללים. ההימנעות ממאבק פיזי באירועי העקירה פירקה את המתנחלים מכושר ההרתעה, והפכה אותם למרמס.
נגד האויב הערבי גילו המתנחלים כושר עמידה מופלא, אך כלפי אחיהם היהודים היה להם עקב אכילס של אהבת חינם חסרת גבולות. זוהי הפרצה שאפשרה, כנגד רוב הסיכויים, את העקירה וההרס של גוש קטיף וצפון השומרון.
באיחור קל החלו המתנחלים לקלוט בדרך הקשה את ממדיו של אוקיאנוס השנאה המופנה אליהם מבית, להסיק את המסקנות ולהיערך נפשית בהתאם. בעמונה החלה הפרצה הזו אט אט להיסגר. כעת קיימים גורמים חדשים בשטח, והם גומלים באותו מטבע של שנאה. את התכונות הבלתי שבירות שלמדו הערבים להכיר, הם החלו להפנות כלפי השלטון.
כך נדהמה שוטרת, פרשית על סוס בעמונה, לראות בפעם הראשונה בחייה כיצד ציבור שעליו הסתערה אינו נפוץ בפחד לכל רוח אלא נשאר, חוטף מכות רצח ואפילו מנסה להפיל אותה מהסוס, כשחלק מהנערים מסתערים על הסוסים ובועטים בהם.
לא עוד ממלכתיות
לאחר שהאהבה לא ניצחה את העקירה בקיץ, נשבר האמון במועצת יש"ע. האלפים שהגיעו לעמונה באו עמוסים במטעני חשדנות, ובחנו כל צעד ואמירה של ההנהגה בשבע עיניים, עד כדי גילויי עוינות מבישים כלפי האנשים שיזמו ובנו את עמונה ואת מפעל ההתיישבות כולו. השליטה המוחלטת שהיתה למועצת יש"ע בציבור המתנחלים איננה קיימת עוד, ומעתה קשה יהיה להעביר אצל הציבור פשרות, אפילו מוצלחות, עם השלטון.
למרות שהמצב הזה אינו מחמיא לראשי מועצת יש"ע, הוא טומן בחובו כמה יתרונות במאבק נגד השלטון.
עד כה ידעה הממשלה כי שליטתה של מועצת יש"ע בציבור המתנחלים מוחלטת, ובהכירה את המנטליות הממלכתית שלה ואת התלות שלה בממשלה, היא ידעה את מגבלות יריביה ויכולה היתה לשלוט בנעשה. ברגע שהשליטה הזו סרה, יכולים ראשי יש"ע לתרגם את החולשה הזו מול הציבור שלהם לעוצמה. הם יכולים להבהיר לבני שיחם מהשלטון כי הציבור לא יכבד סיכומים של תבוסה, כשברקע תלוי ועומד האיום של החבורה הקשוחה בשטח, כתמריץ לממשלה לעשות ויתורים כואבים וצעדים בוני אמון הפעם כלפי יהודים.
"אנחנו דווקא רוצים להתפשר, אך אין סיכוי שהציבור יקבל זאת". זהו המשפט שהיה חסר כל-כך עד כה. המצב הזה כבר קיים למעשה בשטח, אלא שבניגוד לאירועי עמונה, היה עדיף שיתקיים בתיאום בין הקבוצות, לטובת האינטרס המשותף.
ראשי יש"ע עומדים כעת בפני הברירה, אם להיכנס למאבקים פנימיים חסרי סיכוי על מונופול מנהיגות מיותר או לשחק לפי כללים אחרים, כשביכולתם לנצל את המצב שהשתנה כהזדמנות לכושר תמרון רב יותר מול השלטון. בכך, לא רק שיתרמו לייעול המאבק ולהצלת ההתיישבות, אלא גם יקנו את עולמם.
אלא ששרשרת האירועים לא היתה תולדה של תכנון עקבי של הנהגה, אלא תוצאה טובה שהושגה באופן מקרי במאבק כוחות. לא ברור עד כמה הצעת הפשרה של מועצת יש"ע היתה מתואמת עם היישוב, אך ברור לחלוטין שהנוער שהגיע להיאבק קיבל אותה כיריקה בפרצוף. זו היתה מהדורה נוספת של הכניעה בכפר מימון. רק ההחלטה ערלת הלב של בג"ץ איחדה את המחנות וחילצה את המתנחלים מהתנגשות פנימית.
האהבה הפסידה
העלייה לקרקע בגוש עציון, ההתיישבות בחברון החל ממלון פארק וכלה בבית הדסה כל אלה הושגו בכפייה ובמאבקים. קדומים הוקמה לאחר העליות לסבסטיה. האפשרות לערוך חתונות ובריתות במערת המכפלה הושגה בכוח, כמו גם הזכות לקבור בבית הקברות העתיק בחברון. השלטון מעולם לא העניק מתנות, וכל מילימטר הושג במאבק.
זמביש וחבריו היו מעורבים בצעירותם במאבקים אלימים, שבהם הופלו חיילים מסולמות במאבק על בית הכנסת אברהם אבינו בחברון, חייל נכווה בהפגנה סוערת במקום שבו בנויה כיום שכונה של קרית ארבע ועוד. להם לא היתה הנהגה מעליהם שתנסה להגיע לפשרות.
בכפר מימון היו 600 אנשי יס"מ, נוסף ל-18 אלף חיילים ושוטרים מותשים. מולם היו כ-50 אלף כתומים. מועצת יש"ע, שחששה מעימות בתנאים העדיפים הללו, תרמה לכך שהעימות הבלתי נמנע הזה יתרחש בתנאים גרועים בהרבה, לאחר שגוש קטיף וצפון השומרון אבדו.
ההישגים של מועצת יש"ע בפשרות רבות עם השלטון הושגו על סמך הידיעה שמאחוריה קיים שריר כוחני. אלא שמועצת יש"ע לא חזרה אל דרך המאבק בשטח לאחר ששרון שינה את הכללים. ההימנעות ממאבק פיזי באירועי העקירה פירקה את המתנחלים מכושר ההרתעה, והפכה אותם למרמס.
נגד האויב הערבי גילו המתנחלים כושר עמידה מופלא, אך כלפי אחיהם היהודים היה להם עקב אכילס של אהבת חינם חסרת גבולות. זוהי הפרצה שאפשרה, כנגד רוב הסיכויים, את העקירה וההרס של גוש קטיף וצפון השומרון.
באיחור קל החלו המתנחלים לקלוט בדרך הקשה את ממדיו של אוקיאנוס השנאה המופנה אליהם מבית, להסיק את המסקנות ולהיערך נפשית בהתאם. בעמונה החלה הפרצה הזו אט אט להיסגר. כעת קיימים גורמים חדשים בשטח, והם גומלים באותו מטבע של שנאה. את התכונות הבלתי שבירות שלמדו הערבים להכיר, הם החלו להפנות כלפי השלטון.
כך נדהמה שוטרת, פרשית על סוס בעמונה, לראות בפעם הראשונה בחייה כיצד ציבור שעליו הסתערה אינו נפוץ בפחד לכל רוח אלא נשאר, חוטף מכות רצח ואפילו מנסה להפיל אותה מהסוס, כשחלק מהנערים מסתערים על הסוסים ובועטים בהם.
לא עוד ממלכתיות
לאחר שהאהבה לא ניצחה את העקירה בקיץ, נשבר האמון במועצת יש"ע. האלפים שהגיעו לעמונה באו עמוסים במטעני חשדנות, ובחנו כל צעד ואמירה של ההנהגה בשבע עיניים, עד כדי גילויי עוינות מבישים כלפי האנשים שיזמו ובנו את עמונה ואת מפעל ההתיישבות כולו. השליטה המוחלטת שהיתה למועצת יש"ע בציבור המתנחלים איננה קיימת עוד, ומעתה קשה יהיה להעביר אצל הציבור פשרות, אפילו מוצלחות, עם השלטון.
למרות שהמצב הזה אינו מחמיא לראשי מועצת יש"ע, הוא טומן בחובו כמה יתרונות במאבק נגד השלטון.
עד כה ידעה הממשלה כי שליטתה של מועצת יש"ע בציבור המתנחלים מוחלטת, ובהכירה את המנטליות הממלכתית שלה ואת התלות שלה בממשלה, היא ידעה את מגבלות יריביה ויכולה היתה לשלוט בנעשה. ברגע שהשליטה הזו סרה, יכולים ראשי יש"ע לתרגם את החולשה הזו מול הציבור שלהם לעוצמה. הם יכולים להבהיר לבני שיחם מהשלטון כי הציבור לא יכבד סיכומים של תבוסה, כשברקע תלוי ועומד האיום של החבורה הקשוחה בשטח, כתמריץ לממשלה לעשות ויתורים כואבים וצעדים בוני אמון הפעם כלפי יהודים.
"אנחנו דווקא רוצים להתפשר, אך אין סיכוי שהציבור יקבל זאת". זהו המשפט שהיה חסר כל-כך עד כה. המצב הזה כבר קיים למעשה בשטח, אלא שבניגוד לאירועי עמונה, היה עדיף שיתקיים בתיאום בין הקבוצות, לטובת האינטרס המשותף.
ראשי יש"ע עומדים כעת בפני הברירה, אם להיכנס למאבקים פנימיים חסרי סיכוי על מונופול מנהיגות מיותר או לשחק לפי כללים אחרים, כשביכולתם לנצל את המצב שהשתנה כהזדמנות לכושר תמרון רב יותר מול השלטון. בכך, לא רק שיתרמו לייעול המאבק ולהצלת ההתיישבות, אלא גם יקנו את עולמם.