שאלת השבוע

בין מוסריות אישית למוסריות ערכית
יוסי אליטוב, סגן עורך השבועון החרדי 'משפחה'

יש לעשות הבחנה בין רכילות זולה וצהובה על פרטים בחיי מועמד לבין מוסריותו, שהיא בהחלט חיונית לקיום דיון בשאלה אם לתמוך בו.

חלקים נרחבים בציבור הדתי הלכו שבי אחר התלהמות ימנית חילונית של מנהיגים אותם הם קיוו להפוך לחמורו של משיח, דוגמת שמיר שרון והנגבי. המחשבה היתה 'אנחנו ניתן את המסורת והערכים, הם ייתנו את העמדה הימנית השורשית ברוח ז'בוטינסקי, ונשלב פסוקי תנ"ך עם שירים של אצ"ג'.
ההתפקחות באה מהכאב, כשהסתבר שאין שום ערך לעמדה מוסרית או רעיונית של מנהיג אם זו איננה מגובה בתורת ישראל אלא היא פולקלורית. לכן, כשאנו בוחנים אישיות של מועמד לכנסת, יש לבחון עד כמה דבריו הם סיסמאות חלולות שאין אחריהן דבר.

אני לא עוסק בחייו האישיים של אדם, בעיקר כשהמידע היחיד שיש בידינו הוא של רכילות ולשון הרע. אני כן עוסק בערכים מהם ינק. יש להפריד בין מוסריות אישית – שהידיעות אודותיה הן רצועות של לשון הרע שאין לנו רצון או יכולת לבדוק, לבין מוסריות ערכית – עמידה בהבטחות ומחויבות לתורה, לאמונה היהודית, לנצח ישראל.

זה לא אומר שכל אדם שחובש כיפה ומוגדר כשומר תורה ומצוות חף משגיאות. אבל אני כן יודע שאדם שאין עליו עול מוסרי ואינו מחויב לערכים, מלכתחילה אין ערך למילה שלו.

חייו האישיים של פוליטיקאי מעניינים אותי במובן שאני רוצה לדעת עד כמה הוא מחויב ליהדות. על בנים אין לאף אחד אחריות, וגם את התנהגותה של האישה לפעמים אין לאדם אפשרות לשנות. אומנם האווירה שאדם משרה בביתו משקפת את דמותו, אבל רבים הקרינו אווירה טובה וילדיהם לא הלכו בדרכם.

מוסר ההשכל של הדתיים מכל הפוליטיקאים ב-58 השנים האחרונות היא שבאשר לפוליטיקאים שמחויבותם לרעיון טוטאלית אבל היא תולדה של תחושות ולא של מערכת ערכים מסודרת – אין לנו שום ביטחון שמחר לא תיהפך הקערה על פיה.@

ברגישות, אך בנחישות
ד"ר צבי מוזס, פסיכולוג קליני, ראש מכון שיל"ה – שירות ייעוץ לציבור הדתי

לקראת הבחירות הקרובות עולה נושא החיים האישיים והמשפחתיים של פוליטיקאים לכותרות. הדוגמאות הקונקרטיות הצפות על סדר היום הן של אולמרט ועומרי שרון. משפחתו של אולמרט חושפת פן אידיאולוגי חשוב, המסביר את גלישתו ואת זיקתו לשמאל. ידוע שלקרובי משפחה השפעה גלויה וסמויה על כל אדם, לרבות מנהיג ופוליטיקאי, והעיסוק בנושא הוא רלוונטי וענייני. הדוגמה של עומרי שרון היא חשובה היות שייתכן שעיסוק מוקדם יותר ב"חיי המשפחה" של ילדיו של עומרי שרון היה חושף לציבור פן חשוב ביחסו לנורמות ולערכים מקובלים, הרבה לפני המשפט. השאלה היא מה בקורות החיים האישיים של פוליטיקאי רלוונטי, מה חשוב יותר ומה פחות, ומה גבולות הטעם הטוב וזכותו של הפוליטיקאי לשמור על פרטיות.

יש בנושא היבט מקצועי והיבט ערכי. בתחום המקצועי, אין ספק שחייו האישיים והמשפחתיים של הפוליטיקאי מסמלים ומייצגים חלקים מהותיים באישיותו ובתפקודו העתידי. בתחום הערכי, יש לשים גבול ברור בין התנגדות לרכילות ולהשמצה מכוונת לבין התמקדות עניינית במה ששייך לתפקודו של הפוליטיקאי או לערכיו ולעמדתו האידיאולוגית.

בכל ראיון עבודה נוהגים פסיכולוגים לסקור רקע אישי ומשפחתי כחלק מהותי הנותן היבט חשוב במבנה האישיות. ככל שמדובר בתפקיד חשוב ורגיש, גוברת הדקדקנות והירידה לפרטים. תחושתו של המרואיין היא לא נעימה, היות שהוא חש חשוף ועירום, וחווה עיסוק זה כחיטוט והפשטה. אך בידיו להחליט האם הוא מעוניין במשרה, ומה המחיר שהוא עלול לשלם.
קריירה של איש ציבור מעוגנת בלכתחילה נכונות לחשוף היבטים של חייו האישיים והמשפחתיים. מצד שני, התקשורת והציבור אחראים לעסוק באותם חלקים שיש בהם משמעות ולהתייחס אך ורק למה שרלוונטי וענייני. מערכת הבחירות הנוכחית היא מבחן קשה לתקשורת ולציבור על רקע השחיתות והתערערות המערכות החברתיות. יש לעסוק בנושא חייו האישיים והמשפחתיים של הפוליטיקאי ברגישות, אך בנחישות.@

הדדיות, רבותיי הפוליטיקאים, הדדיות

עמית סגל, כתב גלי צה"ל בכנסת

כרגיל לגבי שאלות הקשורות לפוליטיקה, התשובה החד-משמעית היא: תלוי.
כבר היו לנו מנהיגים טובים שבאו מבית בעייתי ומנהיגים בעייתיים שבאו מבית טוב. המבחן הוא כנראה כזה: אם הרקע האישי מלמד או מוכיח טענה כלשהי לגבי אופיו של המנהיג, אזי מדובר בעניין ראוי. הפרת שבועת-כלולות היא בהחלט מידע שראוי להילקח בחשבון לגבי פוליטיקאי המוכן להישבע על שלמות ירושלים.

תלוי גם אם מדובר באיש-ציבור דתי (ואז להרגלי הכשרות והתפילה שלו יש משמעות), בח"כ זוטר השומר בקנאות על פרטיותו (ואז מצבו הבריאותי ממש לא צריך לככב בחדשות), או בראש ממשלה שקרוביו הם גם מקורביו. בלא מעט מקרים אחרים, מידע פרטי מתפרסם מפני שהוא מעניין את הציבור, ולא מפני שזה עניינו.

אבל אם יורשה לי, הבעיה העיקרית היא דווקא הפוכה: אנחנו משופעים בראיונות רבים מדי עם פוליטיקאים "בנעלי בית", שרים הנזכרים בדמעות בילדותם העשוקה, וח"כים שמתוודים בלעדית על אהבתם הכמוסה לשירה או לאיסוף סביבונים. "מאחורי הקלעים" השתלטו על מרכז הבמה, לטובת העיסוק השטותניקי במידע חדשותי בלתי רלוונטי.

בואו נסכם על עסקת חבילה: אנחנו לא נשאל על הבת המשתמטת, אתם אל תספרו לנו על הפרוסה המרוחה דק-דק.@

שקיפות, אבל עם גבולות
הרב רפי פוירשטין, רב קהילה ויו"ר ארגון רבני צוהר

הלכה פסוקה היא ש"כל מי שאין בו יראת שמים, אף-על-פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל" (רמב"ם, הלכות מלכים, א', ז'). למדנו שמוסריותו ורוחניותו של האדם מהווים את התנאי הבסיסי לכל מינוי שהוא, והדברים ברורים: ככל שאתה מפקיד כוח רב יותר בידי אדם, עליך להיות סמוך ובטוח שהוא מוסרי וירא שמים. אחרת, העיוות העלול לצאת מהחלטותיו וממעשיו יזיק ביותר. מבחינה זו, אורחות חייו הפרטיים של האדם בהם הוא ניכר הנם בהחלט מושא לבירור ולליבון, כי הם משקפים יותר מכל את חייו האישיותיים של המועמד. ולכן, חייו האישיים של האדם חייבים להיות שקופים בפני מי שממנה אותו. על כן מבקרים מרים ואהרן את משה בהתייחס לחייו המשפחתיים האישיים ביותר (במדבר י"ב) ואומנם הם טעו בהתייחסם כך למשה, אך מהתייחסותם העקרונית ניתן ללמוד. וכן ביחס לבני עלי, והצטדקותו של משה ושמואל "חמור מי לקחתי" המעידים על הצורך בשקיפות.

עם זאת, יש לזכור שלושה עקרונות:
א. על הנושאים המתבררים להיות רלוונטיים לאדם עצמו ולתפקיד עליו מדובר. מעולם לא עלה על הדעת לפסול רב או מחנך רק בגלל שבניו עזבו את הדרך והוא למעשה נכשל בחינוכו. יש שלב בו הבנים הבוגרים אחראים לחייהם ואין להטיל דופי בהוריהם. וכלן יש חובת הוכחה לפסול באדם עצמו ולא בבני ביתו.
ב. יש להבחין בין חשד לבין מעשים מוכחים, והדברים מורכבים ומחייבים דיון בפני עצמו.
ג. יש לזכור שאנו מאמינים בתשובה, ובעלי תשובה גדולים במובן מה אף מצדיקים גמורים. ואיננו בעלי מוסרנות מזויפת שאם אדם סרח, ואפילו בעבירה שיש עמה קלון, אין הוא יכול לשוב בתשובה גמורה (ובתנאי שעשה כן).@

בין "עניין ציבורי" ל"מה שמעניין את הציבור"
ד"ר יהודית אורבך, ראש היחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן

ההחלטה אם להביא לידיעת הציבור פרטים חושפניים על חייו האישיים של מועמד לתפקיד ציבורי, ובמיוחד על מחלותיו, קולעת את העיתונות לדילמה קשה בין "זכות הציבור לדעת", שהיא אחת מהזכויות הבסיסיות ביותר בחברה דמוקרטית, לבין זכותו של כל אדם, כולל מנהיג, לפרטיות, או בלשון ההלכה, החובה להימנע מלשון הרע.

דילמה זו מקבלת פרשנויות שונות בחברות דמוקרטיות, אך העיקרון המנחה חייב להיות אחד ויחיד: מה הם השלכותיהם של אותם עניינים אישיים על תפקודו של המועמד כמנהיג וכמחויב לאינטרס הציבורי.
במידה שעניין אישי כלשהו, בעיקר מחלה או לקות מסוימת, עלול להגביל את יכולותיו הפיזיות ו/או המנטאליות של המועמד לתפקיד בקבלת החלטות ובביצוען, חייב הציבור לקבל את המידע הרלוונטי, כדי שיוכל להביאו בחשבון שיקוליו בבואו לבחור במפלגה שמציעה מועמד זה לתפקידים ציבוריים. במידה שעניינים אלו אין בהם כדי לפגוע בתפקוד, אין להביאם בפני הציבור. כך, למשל, מידת שליטתו של מועמד לראשות ממשלה בשפה זרה היא בהחלט בעלת "עניין ציבורי", שיש, לכן, להביאו בפני הציבור, שייתן לה את המשקל הראוי בעיניו. מנגד, מצבו המשפחתי של המועמד הוא אולי בעל "עניין לציבור", בשל הנטייה למציצנות ולרכילות, אך אין בו כדי להשפיע על תפקודו של המועמד ולכן אחת דינו: להיגנז.

ההבחנה בין "עניין ציבורי", דהיינו עניין שמן הראוי להביאו לידיעת הציבור, כדי שיובא בחשבון שיקוליו ביום פקודה, לבין נושא ש"מעניין את הציבור", אך אינו חשוב דיו בשל מיעוט השפעתו הפוטנציאלית על התפקוד, איננה פשוטה. ההחלטה אם לפרסם את הידיעה או לגנוז אותה צריכה להתקבל בדרג הגבוה ביותר של מקבלי ההחלטות בערוצי התקשורת, מתוך מודעות מלאה לחובותיהם כעיתונאים, כאזרחים וכאנשי מוסר.@