# מה שברור הוא שהחמאס ינצל כל הפוגה להתחמשות, קובע אלוף (מיל') יעקב עמידרור # למה החליטו אנשי האיחוד הלאומי מפד"ל להתמקד בתעמולה נגד הליכוד דווקא ?
קשת כה רחבה של הסכמה לא נראתה כאן כבר שנים ארוכות. מאלון עד גלאון רווחת הדעה שאין עם מי ואין על מה לדבר; שהחמאס, בכל דמות שיסגל לעצמו, מעוניין להשמיד את ישראל. את עמדת הקונצנזוס ביטא ביום שני ראש השב"כ, יובל דיסקין, כשהעריך באוזני הח"כים בוועדת החוץ והביטחון ש"בטווח הקצר והבינוני יחליט החמאס על הודנא לחמש או עשר שנים", ו"התקופה תנוצל להתחמשות ולטיפול בבעיות הפנימיות". הוא הדגיש שהודנא אינה עזיבת דרך הטרור, אלא נטישתו עד שיגיע הזמן הנכון מבחינתם לחדשו. סגן הרמטכ"ל, משה קפלינסקי, אמר זאת כך: "דברי החמאס על הפסקת אש ל-5 עד 10 שנים הם אשליה. מדובר בהפסקה טקטית לצורך התארגנות".
ההבנה שנכונות פלשתינית לנצור את האש אינה מבשרת על פרוץ השלום אינה דבר של מה בכך. זו בדיוק הטעות שבה טעתה כל המערכת בשנות אוסלו. "אנשי אוסלו חשבו שישפיעו על אופיו של ערפאת אם ימסרו לידיו את האחריות. היום אנחנו יודעים את קצה המחשבה הזו: תחת מסווה של שקט היה להם זמן להכין את היכולות שלהם כדי שהטרור יהיה יותר כואב", אומר אלוף (במיל') יעקב עמידרור, ראש חטיבת המחקר באמ"ן בשנים ההן. עמידרור היה אז בין הבודדים שהבינו בזמן אמת את עומק הטעות.
מהו האיום הקיומי?
השאלה המתעוררת היא מה צריכה ישראל לעשות במצב שנוצר. על הנייר קיימות שלוש אפשרויות; עמידרור רואה רק שתיים מהן כמציאותיות. "ישראל צריכה לקבל החלטה אסטרטגית. האם היא בוחרת בהמשך הצעדים החד-צדדיים ובונה את הבמה לקראת התנתקות נוספת?" הוא עצמו שולל את האפשרות הזו, ומכנה אותה "התקפדות". אין לו ספק שמשמעותה היא "סיכון להגברת הטרור מהשטחים שייעזבו". האפשרות שהוא מציע היא "להשתלט בצורה מוגברת על השטח, ולהשקיע מאמץ בהפחתת הטרור בעיקר בצעדים צבאיים. נגזר עלינו לחיות עם רשות שרוצה לקדם את הטרור", הוא מנמק.
למעשה, מה שמציע עמידרור הוא המשך ההתשה ההדדית. כמוהו סוברות מרבית הדמויות במערכת הביטחונית-מדינית. חוסר הכרעה לכאן או לכאן. אי התמודדות עם שורש הבעיה לאורך ימים ושנים. הם יהרגו בנו, אנחנו נפעל בתוכם. מדי פעם, כשיישחק כוח העמידה, ניסוג לקו אחורי, וחוזר חלילה. החברה הישראלית, כפי שהוכח בקיץ האחרון בפרט ובשנים האחרונות בכלל, איננה מחזיקה מעמד במצבים הללו. בסופו של דבר "מתקפדים".
במצב הזה תרחישי הבלהה המזהירים מפני מדינת טרור בלב הארץ נראים מוחשיים מתמיד. כך גם הדיבורים הפלשתיניים על הכוונה לסלק מכאן את היהודים, כמו את הצלבנים, אחרי מאה שנות שליטה בארץ ישראל.
במציאות הזו גובר הצורך לבחון את הדרך השלישית. עמידרור אומר שאולי נגיע אליה ברבות הימים. המחיר הכלכלי שלה, הוא מציין, אדיר. הוא עצמו אינו תומך בה. למה הכוונה? למחיקת הישות הלאומית הפלשתינית בהובלת אש"ף או החמאס והחזרתה לימים שלפני אוסלו. לדעת עמידרור, המתווה הזה אינו ריאלי משום שישראל נתונה במלכוד: "מצד אחד היא לא רוצה ולא יכולה לקיים מערכת יחסים מול החמאס. מצד שני, אי אפשר לתת להם למות ברעב, וזה מה שיקרה אם ננתק את הקשר ונמנע אפילו את תשלום המשכורות. לישראל יש שכנה שרוצה בהשמדתה, אך ישראל אינה יכולה להשמיד אותה".
אגב עצירת הכספים, עמידרור אינו רואה תוחלת בצעד הזה. "אין שום סיכוי שהחברה הפלשתינית תתחרט על בחירתה בחמאס, וגם החמאס לא יתחרט על דרכו. אלה הם חלומות באספמיה".
ההיסטוריה האנושית מכירה מתווים שבהן מדינות חתרו למלחמה בהיקף מלא כדי לעצור הקזת דם ממושכת. גם בעבר הישראלי היו מצבים כאלה למשל מבצע קדש, שאחריו השתררו עשר שנות שקט בגבול הדרומי של ישראל. האם יש סיכוי שישראל בראשות אולמרט תוביל מדיניות כזו? ודאי שלא.
יומיים אחרי שראש השב"כ שלו הזהיר כי "בטווח הארוך החמאס מהווה איום קיומי על ישראל" ביטא אולמרט, באותו פורום, את העמדה ההפוכה. "החמאס אינו איום קיומי על ישראל. ההתגרענות של איראן היא איום קיומי", אמר לח"כים בוועדת החוץ והביטחון. באשר לאפשרות שישראל תשתלט מחדש על שטחי יש"ע אומר אולמרט שהיא דווקא היא, תיגמר ב"קטסטרופה ונחילי דם".
בין הגרוע לגרוע-יותר
המפלגה היחידה שמציעה פתרונות מהסוג הנזכר לעיל הציגה ביום שלישי את מסע הבחירות שלה. שבוע לאחר האיחוד המתיש באו ראשי האיחוד הלאומי-מפד"ל לבית אגרון בירושלים. אף שהקפידו לשבת בערבוביה, ניתן היה להבחין בהבדלי הניואנסים. אלון שטח את החזון על הנהגת המדינה ועל "רשימת ימין יהודי שיונקת מהעבר ולא מתיאוריות אירופאיות", שסופן "שמאלנות או פאשיזם". אורלב הדגיש: "היהודית ודמוקרטית במלא מובן המילה", ופנה ל"מיליון אנשי הציונות הדתית והמסורתית שיכריעו את הבחירות הקרובות". איתם תקף את הנהגת "הליכוד-מלכוד שבלילה חולמת על 'קדימה', ורק במקרה לא נמצאת שם". יהלום ציין, בצדק, את היושרה של כל חברי המפלגה המאוחדת. "אין אצלנו שום חבר עם כתב אישום, שימוע או משהו דומה".
הרשימה המאוחדת שואפת להגיע ל-22 מנדטים. נתח מכריע מתוכם, כך מראים הסקרים, מתכוונים להצביע או הצביעו בעבר לליכוד. כפועל יוצא מכך יכוון עיקר הקמפיין נגד נתניהו ומפלגתו. ערבוביית תמונות של אנשי 'קדימה' והליכוד תנסה לשכנע את הציבור שאין הבדל בין השתיים, ורק הפתק 'טב' יגשים את הערכים של מח"ל. או בניסוח של אורלב: "'קדימה' והליכוד הן בית היוצר לכל הפגיעות בערכים היקרים למצביעים הדתיים והמסורתיים".
בהתקפות נגד הליכוד יש היגיון פוליטי רב. שם אכן נמצא מאגר המצביעים הפוטנציאלי של המפלגה. אלא שההתקפות הללו עלולות להפוך לחרב פיפיות. משיכת קולות מהליכוד ולא מגוש המרכז-שמאל משנה את מאזן הכוחות הכולל העלול להיווצר מהחיבור בין השמאל ו'קדימה'. מי שהגדיר את המצב באופן קולע היה לא אחר מאשר יו"ר סיעת האיחוד הלאומי, צבי הנדל, שאמר לאחרונה: "אנחנו צריכים להעביר 12 מנדטים לגוש הימין כדי ליצור גוש חוסם נגד 'קדימה'. היעד הזה בהישג יד".
מדוע אם כן לכוון את החצים נגד הליכוד, ולא לשאוב את אותם 20 אחוזים ממתנגדי התנתקות המתכוונים לתמוך ב'קדימה'?
"יש לנו שני קמפיינים", משיב הנדל. "הקמפיין בפרי מדיה, כלומר הראיונות וההודעות לעיתונות הכתובה והאלקטרונית, מכוונים כולם נגד 'קדימה'. הקמפיין במדיה הקנויה, המודעות והשלטים, יכוון נגד הליכוד. לעצם העניין, נכון שצריך לחזק את הבלוק החוסם, אבל לא פחות מכך אנחנו צריכים להתחזק, כי באמת אי אפשר לסמוך על ביבי ולבנת. הם היו שם ברגע האמת ולא מנעו".
קשת כה רחבה של הסכמה לא נראתה כאן כבר שנים ארוכות. מאלון עד גלאון רווחת הדעה שאין עם מי ואין על מה לדבר; שהחמאס, בכל דמות שיסגל לעצמו, מעוניין להשמיד את ישראל. את עמדת הקונצנזוס ביטא ביום שני ראש השב"כ, יובל דיסקין, כשהעריך באוזני הח"כים בוועדת החוץ והביטחון ש"בטווח הקצר והבינוני יחליט החמאס על הודנא לחמש או עשר שנים", ו"התקופה תנוצל להתחמשות ולטיפול בבעיות הפנימיות". הוא הדגיש שהודנא אינה עזיבת דרך הטרור, אלא נטישתו עד שיגיע הזמן הנכון מבחינתם לחדשו. סגן הרמטכ"ל, משה קפלינסקי, אמר זאת כך: "דברי החמאס על הפסקת אש ל-5 עד 10 שנים הם אשליה. מדובר בהפסקה טקטית לצורך התארגנות".
ההבנה שנכונות פלשתינית לנצור את האש אינה מבשרת על פרוץ השלום אינה דבר של מה בכך. זו בדיוק הטעות שבה טעתה כל המערכת בשנות אוסלו. "אנשי אוסלו חשבו שישפיעו על אופיו של ערפאת אם ימסרו לידיו את האחריות. היום אנחנו יודעים את קצה המחשבה הזו: תחת מסווה של שקט היה להם זמן להכין את היכולות שלהם כדי שהטרור יהיה יותר כואב", אומר אלוף (במיל') יעקב עמידרור, ראש חטיבת המחקר באמ"ן בשנים ההן. עמידרור היה אז בין הבודדים שהבינו בזמן אמת את עומק הטעות.
מהו האיום הקיומי?
השאלה המתעוררת היא מה צריכה ישראל לעשות במצב שנוצר. על הנייר קיימות שלוש אפשרויות; עמידרור רואה רק שתיים מהן כמציאותיות. "ישראל צריכה לקבל החלטה אסטרטגית. האם היא בוחרת בהמשך הצעדים החד-צדדיים ובונה את הבמה לקראת התנתקות נוספת?" הוא עצמו שולל את האפשרות הזו, ומכנה אותה "התקפדות". אין לו ספק שמשמעותה היא "סיכון להגברת הטרור מהשטחים שייעזבו". האפשרות שהוא מציע היא "להשתלט בצורה מוגברת על השטח, ולהשקיע מאמץ בהפחתת הטרור בעיקר בצעדים צבאיים. נגזר עלינו לחיות עם רשות שרוצה לקדם את הטרור", הוא מנמק.
למעשה, מה שמציע עמידרור הוא המשך ההתשה ההדדית. כמוהו סוברות מרבית הדמויות במערכת הביטחונית-מדינית. חוסר הכרעה לכאן או לכאן. אי התמודדות עם שורש הבעיה לאורך ימים ושנים. הם יהרגו בנו, אנחנו נפעל בתוכם. מדי פעם, כשיישחק כוח העמידה, ניסוג לקו אחורי, וחוזר חלילה. החברה הישראלית, כפי שהוכח בקיץ האחרון בפרט ובשנים האחרונות בכלל, איננה מחזיקה מעמד במצבים הללו. בסופו של דבר "מתקפדים".
במצב הזה תרחישי הבלהה המזהירים מפני מדינת טרור בלב הארץ נראים מוחשיים מתמיד. כך גם הדיבורים הפלשתיניים על הכוונה לסלק מכאן את היהודים, כמו את הצלבנים, אחרי מאה שנות שליטה בארץ ישראל.
במציאות הזו גובר הצורך לבחון את הדרך השלישית. עמידרור אומר שאולי נגיע אליה ברבות הימים. המחיר הכלכלי שלה, הוא מציין, אדיר. הוא עצמו אינו תומך בה. למה הכוונה? למחיקת הישות הלאומית הפלשתינית בהובלת אש"ף או החמאס והחזרתה לימים שלפני אוסלו. לדעת עמידרור, המתווה הזה אינו ריאלי משום שישראל נתונה במלכוד: "מצד אחד היא לא רוצה ולא יכולה לקיים מערכת יחסים מול החמאס. מצד שני, אי אפשר לתת להם למות ברעב, וזה מה שיקרה אם ננתק את הקשר ונמנע אפילו את תשלום המשכורות. לישראל יש שכנה שרוצה בהשמדתה, אך ישראל אינה יכולה להשמיד אותה".
אגב עצירת הכספים, עמידרור אינו רואה תוחלת בצעד הזה. "אין שום סיכוי שהחברה הפלשתינית תתחרט על בחירתה בחמאס, וגם החמאס לא יתחרט על דרכו. אלה הם חלומות באספמיה".
ההיסטוריה האנושית מכירה מתווים שבהן מדינות חתרו למלחמה בהיקף מלא כדי לעצור הקזת דם ממושכת. גם בעבר הישראלי היו מצבים כאלה למשל מבצע קדש, שאחריו השתררו עשר שנות שקט בגבול הדרומי של ישראל. האם יש סיכוי שישראל בראשות אולמרט תוביל מדיניות כזו? ודאי שלא.
יומיים אחרי שראש השב"כ שלו הזהיר כי "בטווח הארוך החמאס מהווה איום קיומי על ישראל" ביטא אולמרט, באותו פורום, את העמדה ההפוכה. "החמאס אינו איום קיומי על ישראל. ההתגרענות של איראן היא איום קיומי", אמר לח"כים בוועדת החוץ והביטחון. באשר לאפשרות שישראל תשתלט מחדש על שטחי יש"ע אומר אולמרט שהיא דווקא היא, תיגמר ב"קטסטרופה ונחילי דם".
בין הגרוע לגרוע-יותר
המפלגה היחידה שמציעה פתרונות מהסוג הנזכר לעיל הציגה ביום שלישי את מסע הבחירות שלה. שבוע לאחר האיחוד המתיש באו ראשי האיחוד הלאומי-מפד"ל לבית אגרון בירושלים. אף שהקפידו לשבת בערבוביה, ניתן היה להבחין בהבדלי הניואנסים. אלון שטח את החזון על הנהגת המדינה ועל "רשימת ימין יהודי שיונקת מהעבר ולא מתיאוריות אירופאיות", שסופן "שמאלנות או פאשיזם". אורלב הדגיש: "היהודית ודמוקרטית במלא מובן המילה", ופנה ל"מיליון אנשי הציונות הדתית והמסורתית שיכריעו את הבחירות הקרובות". איתם תקף את הנהגת "הליכוד-מלכוד שבלילה חולמת על 'קדימה', ורק במקרה לא נמצאת שם". יהלום ציין, בצדק, את היושרה של כל חברי המפלגה המאוחדת. "אין אצלנו שום חבר עם כתב אישום, שימוע או משהו דומה".
הרשימה המאוחדת שואפת להגיע ל-22 מנדטים. נתח מכריע מתוכם, כך מראים הסקרים, מתכוונים להצביע או הצביעו בעבר לליכוד. כפועל יוצא מכך יכוון עיקר הקמפיין נגד נתניהו ומפלגתו. ערבוביית תמונות של אנשי 'קדימה' והליכוד תנסה לשכנע את הציבור שאין הבדל בין השתיים, ורק הפתק 'טב' יגשים את הערכים של מח"ל. או בניסוח של אורלב: "'קדימה' והליכוד הן בית היוצר לכל הפגיעות בערכים היקרים למצביעים הדתיים והמסורתיים".
בהתקפות נגד הליכוד יש היגיון פוליטי רב. שם אכן נמצא מאגר המצביעים הפוטנציאלי של המפלגה. אלא שההתקפות הללו עלולות להפוך לחרב פיפיות. משיכת קולות מהליכוד ולא מגוש המרכז-שמאל משנה את מאזן הכוחות הכולל העלול להיווצר מהחיבור בין השמאל ו'קדימה'. מי שהגדיר את המצב באופן קולע היה לא אחר מאשר יו"ר סיעת האיחוד הלאומי, צבי הנדל, שאמר לאחרונה: "אנחנו צריכים להעביר 12 מנדטים לגוש הימין כדי ליצור גוש חוסם נגד 'קדימה'. היעד הזה בהישג יד".
מדוע אם כן לכוון את החצים נגד הליכוד, ולא לשאוב את אותם 20 אחוזים ממתנגדי התנתקות המתכוונים לתמוך ב'קדימה'?
"יש לנו שני קמפיינים", משיב הנדל. "הקמפיין בפרי מדיה, כלומר הראיונות וההודעות לעיתונות הכתובה והאלקטרונית, מכוונים כולם נגד 'קדימה'. הקמפיין במדיה הקנויה, המודעות והשלטים, יכוון נגד הליכוד. לעצם העניין, נכון שצריך לחזק את הבלוק החוסם, אבל לא פחות מכך אנחנו צריכים להתחזק, כי באמת אי אפשר לסמוך על ביבי ולבנת. הם היו שם ברגע האמת ולא מנעו".