# המלחין ראובן סירוטקין מפיץ את בשורת השירה החסידית גם בקיבוץ עין גדי, וסבור שמי שלא שר זמירות בשולחן שבת דינו כמורד במלכות # גם ילדי החינוך המיוחד גילו שיפור בהישגיהם לאחר שעת שירה במחיצתו # "ההלחנה זו מתנה שאלוקים נתן לי, ואני חייב להעביר אותה הלאה" , הוא אומר

איך מצליח פקיד הבנק בעל החזות המהוגנת ושער השיבה להפנט אליו קהל של עשרות בני תשחורת, ולגרום להם לשיר בהתלהבות שירים שנכתבו על-ידו לפני למעלה מ30 שנה? קשה להסביר, אבל זה מה שקורה כמעט בכל שבת שבה מגיע המלחין ראובן סירוטקין לישיבות, לאולפנות, להתנחלויות או לקיבוצים דתיים, כדי לשדרג את שולחן השבת ולעורר את יצר השירה הרדום. שיריו הצליחו גם לשדרג את תפילתו של הרב נריה זצ"ל ואת הישגיהם הלימודיים של תלמידי כיתת חינוך מיוחד. ואת כל זה הוא עושה בלי לקרוא תווים.

ראובן סירוטקין נולד לפני 73 שנים בבית בשכונת בית ישראל בירושלים. הוא התחנך במוסדות חרדיים, ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבת 'היישוב החדש' בתל אביב. בדיוק כשחזר הביתה לחופשה בירושלים, פרצה מלחמת העצמאות. כמו אחיו, השתלב גם הוא בפעילות בלח"י לפני המלחמה ובמהלכה. את מוראות ומאורעות המלחמה חווה על בשרו בגיל 14 וחצי: "ארבעה שבועות ישבנו במקלט בלי להוציא את האף החוצה. היינו סמוכים מאוד לקרבות שהתנהלו בשיח ג'ראח. כנער צעיר, עמדתי עם חיילים במוצב ויריתי על הערבים שתקפו את השיירה להר הצופים".

כורח המלחמה, שאילץ אותו להישאר בירושלים ולהתחיל שם בלימודי תיכון ערב, עשה אצלו "סוויץ' בראש", כהגדרתו. "האדם הזה כולו ירושלים", מתארת אשתו, אתי. "'אני ירושלמי' זה לא יהורם גאון, זה הוא".

תקופת הצנע, שהיתה קשה בירושלים בפרט, הניעה אותו לעבור להתגורר בקיבוץ. הוא הצטרף לעין צורים, בדיוק כשחזרו תושבי גוש עציון מהשבי והקימו את הקיבוץ מחדש באזור שפיר. גרעין 'גאולים' של בני עקיבא הגיע לקיבוץ בערך באותו זמן להכשרה מוקדמת. אסתר, בת הגרעין, היתה הנערה שבה סירוטקין "הציץ ונפגע" כלשונו. ראובן ואסתר נישאו לפני 51 שנה, ועברו יחד שנים ראשונות של חיים בצמצום בדירות קטנות בין תל אביב, גבעתיים ובני ברק, עם שלושת ילדיהם שבאו בהדרגה. כיום ילדיהם כבר נשואים: הבת רחלי בפתח תקווה, הבן ארז – מלחין גם הוא, ומתגורר ברעננה, ובן נוסף, יואל, מתגורר בגבעת שמואל ועוסק בביטוח. לבני הזוג סירוטקין 15 נכדים ונין.

הזעם הוליד שיר
עד גיל שלושים לא עלתה על דעתו המחשבה להלחין שיר. אמנם הוא חיבר פיליטונים לאירועים משפחתיים, או למסיבות עם חבריו לעבודה במשרד האוצר, אבל הלחנים נשארו תמיד במעמקי המגרה. "השיר החסידי הראשון שהלחנתי טרם יצא לאור. הוא מעין קמע, החלטתי שאני לא מלמד אותו. רק אני ואשתי שרים אותו".

תהליך ההלחנה לרבים החל בהדרגה, וראשיתו בביקור שערך ר' שלמה קרליבך בארץ: "באמצע שנות השישים הגיע הרב קרליבך לארץ באמצעות האמרגן נחום בייטל, שהוא גם חבר שלנו. היינו נפגשים, קבוצת חברים בבני ברק, ושרים עם הרב קרליבך. תוך כדי כך הייתי שר שירים שהלחנתי למגירה".
אך המפנה האמיתי הגיע בעקבות מלחמת ששת הימים, כאשר פרסם את השיר 'שלום מסיני'. סירוטקין מספר על הולדתו של השיר, ומעיד על עצמו כי הוא מצטמרר מחדש מעוצמת הזיכרון: "הייתי בדרך לעבודה בבנק המזרחי. בדרך שמעתי בחדשות שחיילים בסיני עלו על מוקש ונהרגו. רתחתי כולי.
נכנסתי לבנק, התיישבתי, לקחתי דף ועיפרון וכתבתי וכתבתי ללא הפסקה. כשסיימתי, חייגתי הביתה לאשתי והקראתי לה את השיר. היא קיבלה צמרמורת".

בשלב זה מצטטים באוזני ראובן ואתי בהתרגשות את שורות השיר מילה במילה, כאילו נכתב היום. את השיר הלחין ד"ר שלום פליסר, וצמד רעים שרו אותו בהופעתם הראשונה כצמד עם להקת הרבנות הצבאית. למרות שהשיר הולחן על-ידי פליסר, מעיד סירוטקין כי כשכתב את השיר התרוצץ במוחו לחן משלו למילים שחיבר, "כי אני לא יכול לכתוב מילה בלי לשמוע את הצליל שלה. אז הבנתי – רגע, אני מסוגל להלחין".

השיר השני שלו שזכה לפרסום נכתב, כמו קודמו, בעקבות מלחמת ששת הימים. באותו זמן החלו להרוס את בתי הערבים של שכונת המוגרבים בעיר העתיקה, על מנת להרחיב את הפרוזדור הצר שהיה ליהודים שביקשו להתפלל בכותל. על-פי בקשת הערבים הגיע לאזור שליח האו"ם, שהביע מחאות נגד הרס הבתים. האירוע הביא את סירוטקין לחבר את 'העיר שמתחת לעפר', העוסק בגאולתה של ירושלים. אחת השורות, האומרת: "סלקו שועל נודד וכלב זר", ברמז לאותו שליח האו"ם, גרמה לכך שב'קול ישראל' סירבו אז להשמיע את השיר, שזכה לכמה ביצועים. "הם היו מספיק פחדנים כבר אז", אומר סירוטקין "כמו בני הגלות. מפחדים מכל מילה שהגויים אומרים".

המלחין שלא ידע תווים
אחרי 'העיר שמתחת לעפר', שבה גם המילים וגם הלחן היו מבית היוצר שלו, החלה קריירת ההלחנה לנסוק. באותו זמן החל הדור הצעיר במפד"ל ("שם היה פעיל צוציק עם שיער בלונדיני גולש בשם שאול יהלום"), בשיתוף משרד ההסברה, לערוך פסטיבל זמר חסידי מדי שנה ביום ירושלים. סירוטקין שלח שירים רבים לפסטיבלים הללו, וקטף בהם 19 פרסים. כמו כן השתתף בפסטיבלים של שירי ירושלים, שירים ביידיש, ועוד.

מאז ועד היום הוא הוציא תחת ידיו כ-250 שירים, שרבים מהם מושרים עד היום על-ידי מבוגרים וטף שאינם מודעים לזהותו של המלחין. רק כדי לשבר את האוזן: 'ושיננתם לבניך', 'ארוממך ה", 'מלכותך מלכות כל עולמים', 'לכו נרננה', 'אור חדש' ו'כשהנשמה מאירה', הן רק חלק מיצירותיו שזכו למקום של כבוד בהיכל הזמר החסידי.

אחת העובדות המפליאות ביותר בעבודתו של סירוטקין, היא העובדה שככל הנראה הוא המלחין היחיד שעד היום אינו יודע לקרוא תווים ואינו מנגן על שום כלי. "מעולם לא למדתי מוסיקה. תני לי דף עם תווים – אני לא יודע לקרוא, בשבילי זה סינית".

אז איך בכל זאת אתה מחבר לחן?
"אני נותן ביטוי למילים באמצעות הצליל. למילים יש את המנגינה שלהן. אני לא יכול לחשוב על מנגינה ואחר-כך לחפש מילים. זה לא מתיישב. האותיות שמרכיבות את המילה במסגרת המשפט המסוים אינן מקבלות את הצליל הזה. אני חושב על איך ומה אני רוצה לבטא בשיר, איך לפרש את מילות השיר. צריך לתת להן את הביטוי הנכון באמצעות הצליל, אם הן מביעות זעקה, מחאה או כל מסר אחר".
סירוטקין אינו אוהב את מצב השירים החסידיים בשוק: "היום על כל פסוק יש 17 מנגינות, כי הן לא נוגעות, לא תופסות אותך. אפשר למצוא לחן תוך 3 דקות, אבל זה לא שווה כלום. זה חייב להיות לחן מוצק, מובנה על משמעות הפסוק".

עם זאת, הוא מספר שאצלו ההשראה יכולה לבוא אחרי חצי שנה או לקפוץ לו מול העיניים ברגע שראה את הפסוק. עם 'ארוממך ה" לקח לו חצי שנה, עד אמר לעצמו: "זהו, זה ארוממך". אגב אזכורו של השיר, מספר סירוטקין על מפגש שהיה לו בהיכל התרבות בתל אביב עם הזמר אברהם פריד: "נפגשנו שם במקרה, והוא שמע שאני הלחנתי את 'ארוממך'. "אבא שלי לא קם מסעודה שלישית בלי לשיר 'ארוממך'", סיפר לי. כיוון שכך, שרתי לו עוד כמה שירים ידועים שהלחנתי. הוא האזין ואמר: 'אני גדלתי על השירים שלך'".

מסתבר שאת המסר הטמון בלחניו של סירוטקין קלטו גדולים וטובים, כמו הרב נריה זצ"ל, שאליו נקשרו בני הזוג סירוטקין בעבותות אהבה והערצה. "היינו יחד בשבת באולפנה בכפר פינס. במנחה עבר הרב לפני התיבה, ואני שומע אותו מתחיל 'אשרי' כרגיל. פתאום הוא עוצם עיניים, מניף את ידיו כלפי מעלה, ואומר 'מלכותך מלכות כל עולמים...' ובסוף הפסוק חזר לטון הקודם. בסיום התפילה אמר לי: 'מאז שלמדתי לשיר 'מלכותך' עם ההסבר שנתת, בכל פעם שאני מגיע לפסוק הזה אני אומר אותו בקול רם. אני לא יכול אחרת, כי עכשיו אני מבין את המלים".

המילים מזמינות את הלחן
לידתם של רבים מלחניו כרוכה בחוויה אישית שטלטלה אותו והשרתה עליו תוך זמן קצר את הרעיון ללחן. כך למשל בשיר 'הארץ הזאת', שנולד בביקור לפני שנים אצל הרב קפאח, ראש האולפנה במירון, שהיה ממגורשי ימית. "הגענו אליו ביום שישי. הנחתי את המזוודה במסדרון, ועל הקיר לידי ראיתי תמונה מלבנית, שמשני צדיה חרוטים שמות יישובי חבל ימית שנעקרו, ובמרכז רואים את העיר ימית. מתחת נכתב הפסוק מירמיה: 'ושמתי עיני עליהם לטובה, והשיבותים על הארץ הזאת, ובניתים ולא אהרוס ונטעתים ולא אתוש'. אמרתי בקול את מילות הפסוק, ורגע לאחר מכן שרתי פתאום את הפסוק כולו". השיר הוקלט לאחר מכן באופן מקצועי, כאשר את שירתו של סירוטקין מלווים זמרים כמו ישי לפידות, אריה ברונר, עמירן דביר ועוד.

"ההקלטה המקצועית היתה בדיוק אותה מנגינה ששרתי מול התמונה, שום תג לא השתנה. איך אפשר להסביר זאת? זה היה הבזק. באותו רגע כעסתי, התמרמרתי על ריבונו של עולם, ואפשר לשמוע את זה בשיר".

כאן הוא עוצר ושר את השיר עם הדגשים במקומות הנכונים, כך שניתן להבחין בכך שהלחן מתחיל בטון שקט ומונוטוני, על הפסוק שמשקף את הבטחתו של ה', לעומת החלק השני, שמושר בטון עולה ומביע את המחאה האישית: "הבטחת לנו 'ונטעתים ולא אתוש', עכשיו תקיים!" מסביר סירוטקין את התחושה שהביע בלחן.

הבזק נוסף אירע לו כשהלחין את השיר 'ריחמתיך', שהוקלט על-ידי הזמר מוטי זינגבוים. מדובר בפסוק הפותח במילים "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך". בטרם הוא פותח בסיפור, מתרעם סירוטקין על השיר המוכר לאותו פסוק, הידוע בשם 'בשצף קצף': "על-פי ההגדרות שלי, זו חוצפה לתת שם כזה לשיר. הרי התוכן של השיר הזה הוא החלק של 'ריחמתיך' ולא ה'בשצף קצף'". הוא, אגב, לא נותן לשיריו שם על-פי הפתיח שלהם, כפי שמקובל בשירים אחרים הלקוחים מהמקורות, אלא על-פי מילה המביעה את המסר העיקרי בפסוק.

השיר 'ריחמתיך' נולד בתפילת מנחה של חול המועד סוכות בכותל. סירוטקין וקבוצת חברים הגיעו לתפילה מזורזת מטיול בים המלח, כשהאוטובוס ממתין להם מחוץ לשער האשפות. סירוטקין היה החזן, והחל בחזרת הש"ץ. "אני מתחיל לכרוע 'ברוך אתה', וכשאני מתרומם אני רואה מולי פרוכת, שעליה כתוב 'בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם ריחמתיך'. מאחורי אני שומע תפילות בעשרים מבטאים והיגויים, קהילות קהילות של יהודים שבאו להתפלל בכותל. באותו רגע ממש חשתי בתוכי את ה'בחסד עולם ריחמתיך'. נזכרתי שאני באמצע התפילה, והמשכתי להתפלל. כשסיימנו, הבטתי שוב בפרוכת, ופשוט שרתי את הפסוק. כשעלינו לאוטובוס כבר לימדתי את כולם את השיר".

הסיפור האחרון בסדרת הולדתם של הלחנים שייך לשיר המפורסם 'כשהנשמה מאירה'. היה זה בערב שבת בישיבת בני עקיבא ברעננה, בזמן שהרב זולדן העביר שיעור בין קבלת שבת לערבית. "אני מקשיב לו, ופתאום רואה על הקיר באותיות קידוש לבנה: 'כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים'. רציתי לדעת מי כתב את המשפט הזה, וראיתי שזה הרב קוק. מאותו רגע, במקום להקשיב לדבר תורה, ניסיתי להבין למה התכוון הרב קוק: 'כשהנשמה' – איזה נשמה? שלך? שלו? 'מאירה' – מתי? 'ערפל' – איזה ערפל? של חורף? אבל במצב שיש עכשיו במדינה אנחנו בערפל גם ביום הכי בהיר! המשכתי לשאול את עצמי שאלות על המשפט. הרי אור וחושך הם יחסיים: ילדה יכולה לחזור הביתה ביום קיץ, ולהגיד 'איזה חושך לי' בגלל התעודה שקיבלה. ניסיתי לפרש את המשפט, ולפי זה הלך והתגבש הלחן במהלך הערב. בסעודת שבת כבר לימדתי אותו לחבר'ה".
סירוטקין נחרד כשהוא שומע שמזייפים טונים בשיריו, ובמיוחד ב'כשהנשמה מאירה'. "כששרים את 'הנשמה' בטון יורד, זה בדיוק הפוך מהמשמעות, הרי נשמה זה דבר שמתעלה, ובא מלמעלה. צריך לסיים בטון עולה את החלק הזה בשיר". וזו רק דוגמה אחת לזיופים במנגינה, שמקלקלים בעיניו את משמעות המילים.

שולחן המלך
במהלך עשרות השנים שבהן הוא עוסק בשירה והפצתה, פיתח סירוטקין מעין הגות בעניין השירה החסידית, שאותה הוא מנחיל למאזיניו בשבתות ובערבי השירה שהוא מעביר. אחד הנושאים הוא מלכות ושירה, ועניינו להצביע על השירה כמבטאת את מלכות ה' בעולם. את המסר הוא מעביר בעזרת מתודה מפתיעה: הוא בוחר תלמיד בכיתה שלא השתתף בשירה, ומצביע על חוטי הציצית המשתלשלים מחולצתו. "נענשנו פעם אחת, אתה רוצה שניענש שוב?" הוא שואל את הילד בקול רועם. הר"מים מביטים בו בעיני זעם על השאלה המוזרה, אבל סירוטקין מסביר: "בסוף פרשת שלח מסביר רש"י שהציצית היא עונש על כך שנשתהו בני ישראל מלומר שירה על גאולתם במשך שמונה ימים, מאז שיצאו ממצרים ועד שאמרו שירה על הים. אם גם הילד הזה לא שר, הוא עלול לגרום שניענש שוב".

בהמשך לאותו רעיון, הוא מבקר בחריפות את אלו שאינם שרים זמירות על שולחן השבת: "אני טוען שמי שיושב ליד שולחן שבת ולא שר זמירות, משול למורד במלכות. שבת היא המלכה וה' הוא המלך. הייתם יושבים לפני מלך בשר ודם וקוראים עיתון ספורט? מתחילים להתלוצץ? אצל מלך בשר ודם כבר הייתם מוצאים להורג על מרידה. כשדוד לא בא לשולחנו של שאול המלך, גזר עליו שאול דין מוות. אי אפשר לעזוב את שולחן שבת, או להחליף מידע לגבי מה היה עם מיקי ברקוביץ' ולהגיד לאבא: 'עזוב אותי מ'יה ריבון"".

אחת הדוגמאות הפחות מרנינות ליישום תיאוריית זמירות השבת של סירוטקין היתה שולחן השבת בחלק מהקיבוצים הדתיים, כפי שחווה הוא עצמו. "הזמינו אותי לשבת באחד הקיבוצים, כדי שאבוא לחזק את השירה. שאלתי: 'מה, לא שרים פה?' השיב לי אחד החברים: 'תרים את הכוס מהשולחן, ותבין'. הרמתי את הכוס. מתחת היה פתק שעליו כתוב: 'יה ריבון, שיר המעלות'. כשראיתי את התדרדרות מצב השירה באותם קיבוצים, אמרתי להם: 'תזכרו מה שאני אומר לכם עכשיו: בעוד 15 20 שנה הילדים שלכם לא ישבו אתכם ליד שולחן שבת גם אם הם יישארו דתיים, כי אתם לא מרגילים אותם לשבת אתכם ולשיר זמירות שבת'".

כוח הניגון
רעיון נוסף שפיתח סירוטקין, בעיקר על סמך חוויות אישיות, הוא הקשר בין מיסטיקה ושירה. לדעתו, ליצירת השיר או גם לעצם השירה יש שורש בעולמות עליונים. הביטוי המעניין ביותר לכך הוא שרשרת האירועים הקשורה בשיר שהלחין לפסוק: "אומר לה' מחסי ומצודתי אלקי אבטח בו".

האירוע הראשון התרחש בשבת בקיבוץ לביא. לאחר שסיים סירוטקין ללמד את השיר, קם הרב אליהו גרוסברג, שהיה אז ר"מ בישיבת נתיב מאיר, וביקש לספר סיפור אישי. "פעם חזרתי מטיול בערד לירושלים, דרך חברון. באחד מעיקולי הדרך בדרום הר חברון עוצרים אותנו מג"בניקים ומזהירים אותנו שנברח בכל המהירות אם נראה בהמשך ערבים זורקים אבנים. המשכנו לנסוע, וראיתי כבר אבנים על הכביש. אמרתי לנהג: 'סע!' והתחלתי לשיר את 'אומר לה' מחסי'. מסביבנו זרקו הערבים סלעים, אבל אף אחד לא פגע במכונית. כשהגענו לבית לחם, שוב מזהירים אותנו: 'אם תראו אבנים, אל תתחכמו, תברחו או תסתובבו בחזרה'. עברנו את דהיישה וראינו ערבים זורקים אבנים. הנהג אומר לי: 'ר' אליהו, תמשיך לשיר'. המשכתי לשיר, זרקו את האבנים ועברנו בשלום".

זמן מה לאחר מכן עבר הרב גרוסברג ניתוח. הוא שוחרר לביתו, ונתקף שוב בכאבים עזים. הרופאים הורו לו לעבור ניתוח נוסף. את הניתוח השני ביקש הרב לעבור בהרדמה מקומית, אף-על-פי שהדבר אינו נהוג בניתוחים מסוג זה. "שכבתי על שולחן הניתוחים בהרדמה מקומית, וכל משך הניתוח שרתי 'אומר לה' מחסי'".

הסיפור השני שייך לסירוטקין ורעייתו. השנה היתה 1991, בעיצומה של מלחמת המפרץ. במוצאי שבת הסיעו אותם בנם וכלתם מירושלים לפתח תקווה. ארבעת הנוסעים החזיקו את ערכות המגן, אמרו בקול רם תפילת הדרך, וכיוונו את הרדיו לגל השקט, כדי לעקוב אחרי האזעקות. פתאום התחילה אסתר לשיר בשקט: 'אומר לה' מחסי'. שירתה נמשכה ללא הפסק, עד שהתקרבו לפאתי פתח תקווה. אז סובב הבן את ראשו לאחור ואמר: "אמא, תפסיקי, לא נמאס לך?" אסתר הפסיקה את השירה. "באותה אלפית שנייה שבה היא הפסיקה לשיר נשמעה קריאת 'נחש צפע' ברדיו. טסנו הביתה תוך שתי דקות, נכנסנו לחדר האטום, ובדיוק באותו ערב נחת טיל בפתח תקווה, שרסיסיו התפזרו על גג הבניין שלנו. ואני שואל: יש מיסטיקה בניגון?"

סוג נוסף של השפעה רוחנית שמוצא סירוטקין בשירה הוא חזרה בתשובה. המקור התלמודי שעליו הוא מסתמך מסביר ששירת הלויים היתה גורמת לעבודת הקרבנות שתכפר על עוונות בני ישראל. כדרכו, יש גם סיפור מהחיים שממחיש את הקשר בין השניים:
בתקופה ששידר עם בנו, ארז, תכנית משותפת ברדיו קול חי, הועלה לשידור באחת התכניות הזמר החסידי מארה"ב, סנדי שמואלי. כשהלה שמע שהוא עולה לשידור אצל ראובן סירוטקין, ביקש בכל לשון של בקשה לספר משהו אישי: "בשנת '78 יצאתי לסיבוב הופעות בחו"ל עם להקת הפסטיבל (להקה חילונית, ששילבה ברפרטואר שלה גם שירים מפסטיבל הזמר החסידי). כשהיינו שרים את 'מלכותך מלכות כל עולמים' ההתלהבות בקהל עברה את כל הגבולות. זו היתה התעלות רוחנית שנדבקתי ממנה בהדרגה. כל הדינמיקה שנוצרה בעקבות השיר 'מלכותך' החזירה אותי לבסוף בתשובה".

גם החילונים שלא חזרו בתשובה בעקבות שיריו, הפכו לרגע לחבורה של בני עקיבא, כפי שמתאר סירוטקין את החוויה שעבר בבית הספר התיכון בקיבוץ עין גדי. "נכנסתי אליהם ביום ירושלים. הם התיישבו על הטריבונות באולם ספורט והתחילו לזרוק כדורים. כשהתחלתי לדבר על ירושלים, המורים התמרמרו. מדובר במקום שמו"צניקי, סופר חילוני. הם טענו שאני הולך להחזיר את התלמידים בתשובה. הסברתי שאין לי שום כוונה כזו, אבל כדי לשיר את השיר על ירושלים צריך להבין אותו קודם. כשסיימתי ללמד אותם את הקנון 'אם אשכחך ירושלים', המנהל כבר אמר שהוספתי לו שיר לרשימת שירי עונג שבת בקיבוץ, והתיכוניסטים עמדו ורקדו הורה עם כל השירים שלימדתי. המקום נראה כמו סניף בני עקיבא. בשעה המסוימת שהם אצלי – אני יכול להפוך אותם למה שאני רוצה שיהיו".

כשהילדים שרים
השפעות השירה על תלמידים באו גם מכיוונים נוספים: כשהגיע לבית ספר בצפת, החליטו המורים, לאחר התלבטות קשה, להכניס את תלמידי כיתת החינוך המיוחד לשיחה שלו. ליד כל ילד הושיבו מחנך צמוד, כיוון שמדובר היה בילדים קשים במיוחד. בסוף השיחה ניגשו המורים לסירוטקין ואמרו: 'ראית את הילד ששר בדבקות? זה אחד הילדים הכי קשים', וכן הלאה על כל שאר ילדי החינוך המיוחד. לאחר זמן דווח לו על שיפור מסוים שחל במצבם הלימודי בעקבות אותה שירה.

סיפור דומה אירע עם ילד בישיבה בדרום הארץ, שלא למד כלל בשיעורי הקודש. המורה ביקש כעונש לא להכניס אותו לשירה עם סירוטקין, אך סירוטקין התעקש להכניס את הילד, ואמר שהחת"ם סופר הבטיח חצי עולם הבא למי שילמד אותו לשיר. הילד נכנס ושר. לאחר זמן סיפר לו הרב כי מאז שנכנס לשיר, אותו ילד יושב ולומד כדבעי.

למרות גילו המתקדם והשיבה שזרקה בשערו, שופע סירוטקין עליצות וכריזמה, שמצליחה לסחוף אחריה עד היום את הקהל בכל מקום שאליו הוא מגיע כדי להפיץ את שירתו. בכלל אלו מצויים גם ילדי הגן, שלומדים מפיו כיצד לשיר.
קהל הילדים סיפק לו סיפורים משעשעים לרוב, כמו זה של קבוצת ילדי הגן ביישוב יקיר שבשומרון, בתקופה שעוד היה בחיתוליו. סירוטקין הוזמן לשבת כדי לשיר עם המבוגרים, אולם לאחר תפילת שחרית של שבת התבקש להפעיל את הילדים הקטנים במועדון. "הילדים ישבו בפנים על כיסאות קטנים, עם ידיים שלובות. שאלתי: 'איזה שיר אתם מכירים?' והם ענו: 'ושיננתם לבניך'. התחלנו לשיר. אני הולך לאורך השורה, שומע אותם שרים 'ושיננתם' בצעקות וזיופים. אני ממשיך לשמוע אותם שרים, וכל פעם נעצר ליד ילד בלונדיני אחד, להקשיב. שאלו אותי: 'נו, למה אתה לא מלמד שיר?' אמרתי: 'תקשיבו לילד הזה, ותבינו'. שני המבוגרים שהיו בגן הקשיבו לילד, ושמעו אותו שר: 'בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך ובשוחטך ובקומך...' כל-כך נהניתי לשמוע את זה שרציתי שהם ישירו שוב ושוב".

סיפור נוסף התרחש בשבת ביישוב גני טל. בכלל, בני הזוג סירוטקין עמוסים חוויות מביקורים בגוש קטיף מהתקופה ש"עוד בקושי היה איפה להניח את הראש", כדבריהם. באותה שבת התארחו בני הזוג בכל סעודה אצל משפחה אחרת. לקראת הצהרים בא לקחת אותם ילד קטן לסעודה הבאה בבית הוריו. הילד החזיק את סירוטקין בידו והוביל אותו בגאווה בשבילי היישוב.

"על האצבע היתה לי טבעת שקנו לי הורי אשתי באירוסין, שעליה חרות האריה העומד שמסמל את ירושלים. הרגשתי שהילד ממשש לי כל הזמן את הטבעת בזמן שאחז בידי. פתאום הוא מסתכל על הטבעת, רץ קדימה, מביט בי ואומר בנימת ניצחון: 'אהה! יש לך פיג'ו!'"
לא רק את יקיר וגני טל פקדו בני הזוג סירוטקין במסעותיהם לשבתות שירה. הם ליוו יישובים נוספים ביש"ע בצעדיהם הראשונים, כמו למשל קדומים, כשעוד נקראה 'מחנה קדום'. "במחנה עוד לא היו מבנים, חוץ מאחד. שנינו ישנו בנשקייה, אם אפשר לקרוא שינה ללילה שבו בכל שעה באו להוציא נשק מהחדר. היה לילה גשום וקר, ובחוץ שמענו את השומרים מסתובבים ושרים את השיר שלימדתי באותו ערב, 'ארוממך ה".

"לאחר כמה שנים היינו שוב בקדומים, בערב יום ירושלים. האולם עדיין לא היה מרוצף, ובחוץ ניצבה ערימת חצץ שנתרמה למטרה זו. חיברנו מגפון לבטריה של אחת המכוניות, שגם פנסיה הודלקו כדי שיהיה אור, וכך רקדנו סביב ערימת החצץ את השיר 'ובנה ירושלים' שהלחנתי באותו זמן. מה יותר מתאים מלשיר את 'ובנה ירושלים' סביב ערימת חצץ ששימשה לבניין בית הכנסת – מקדש מעט?"

כשיפוצו מעיינותיו החוצה
למעלה מ-25 שנה מתרוצצים ראובן ואסתר סירוטקין ברחבי הארץ, כמעט מדי שבת בשבתו, כדי להפיץ את בשורת השירה. דורות של תלמידים בישיבות ובאולפנות בני עקיבא גדלו על ברכי שירתו, ואת הר"מים שהוא פוגש היום הוא עוד זוכר כחמשושים. מבוגרים שעברו איתו שבת או ערב שירה מתקשרים אליו כדי לברר איך בדיוק שרים את החלק המסוים הזה בשיר. "אצלי, להלחין זה לא למצוא פתרון מוסיקלי למילים. אני משתדל ליצור חיבור למילים, וזה מחבר גם את האנשים לשיר, כך שהוא מוטמע בתוכם".

מאיפה הכוח, לנדוד מדי שבת עם המזוודות באוטובוסים, כדי ללמד שוב ושוב את אותם שירים?
"ההלחנה זו מתנה שאלוקים נתן לי, וזו מתנה שאני חייב להעביר אותה הלאה. ככל שהוא נותן לי יותר – אני יכול לתת יותר לאחרים. המטרה שלי היא לא רק ללמד שיר, אלא להפיץ את עניין השירה".
הריאיון מסתיים, וסירוטקין ורעייתו נזכרים בעוד סיפור, ועוד אחד על שירים שהשפיעו לטובה. "בכל פעם כשקורה משהו כזה", הוא מסכם "אני אומר לעצמי שאם רק בשביל זה כתבתי שירים – דייני".