הבחירות שהיו מחר
הנה זה קורה שוב: פער מידע בלתי נסבל בין הקוראים, שכבר שמעו את תוצאות הבחירות, לבין הכותב שאין לו מושג מכלום. בזמן כתיבת המדור, אני אפילו לא יכול לומר אם מפלגת רע"ש הצליחה להיכנס לכנסת או לא. במצב כזה, יש שתי אפשרויות: או שאכתוב מדור שלם על נינט טייב, או שאכתוב על הבחירות כאילו כבר קרו, כאילו אני יודע על תוצאותיהן בדיוק כמוכם.
אז מה אתם אומרים על הליכוד, הא? איזו תוצאה... כמובן, עם ביבי נתניהו בראש זה היה צפוי. אפשר לומר על ביבי הרבה דברים, אבל אתו - אתה תמיד יודע מה אתה מקבל.
ואיזו כנסת הולכת להיות לנו כל הפרצופים החדשים האלה. אני לא יודע, אולי יהיו לנו הפתעות טובות, אבל סביר יותר שניתקל בתופעות של אנשים מוזרים ולא ראויים שהצליחו להגיע למשכן. אני מסתכל על כל הח"כים החדשים והאלמוניים, וכבר מתחיל להתגעגע לבייגה.
נו, להגיד עוד פעם ברוך מרזל? האמת, יש לי בעיה עם מרזל בלי קשר לתוצאות הבחירות. אפילו אם היה מקבל 100 מנדטים - (רגע, אולי זה מה שהוא קיבל? אתחיל מחדש...) אפילו אם היה מקבל 200 מנדטים - זה לא משנה את העובדה שבריצה שלו לכנסת, הוא נטל סיכון מוגזם על גבם של אחיו המתיישבים.
אבל מה שבאמת חשוב הוא, ששוב קיבלנו ראש ממשלה בעייתי: חסר תבונה מדינית, נטול חוט שדרה ביטחוני, מציע מדיניות כלכלית פגומה, מתקשה להסתדר עם חבריו למפלגה, ובעיקר דואג לעצמו ולא לאזרח הקטן. פוליטיקאי, אתם יודעים. לפחות נקווה שאשתו לא תעשה נזק.
ואיפה צפיתם בתוצאות המדגם? כן, גם אני. איזה שידור מעפאן היה, נכון?
היהודי הלבן
אני קורא באינטרנט טורי דעות רבים של היהודי הלבן. בכל פעם יש לו שם אחר, אבל עולמו הוא תמיד אחד עולמו של יהודי לבן. צריך להקדים ולומר שהיהודי הזה הוא לא רק לבן, אלא גם חילוני, שמאלני, דובר עברית רהוטה ובמצב כלכלי טוב. כמו יאיר לפיד, אהרון ברק, משפחת אולמרט. אבל מכל התארים וההגדרות, הזהות היהודית והצבע הלבן הם החשובים. האחד נותן לו את הלגיטימציה לשלוט במדינת היהודים, והאחר נותן לו את תחושת הטוהר, הזוך והניקיון.
כי יפים הם החיים בעולמו של היהודי הלבן. בעולם מושלם זה, הוא לבדו דואג לכל המיעוטים. אין קיפוח עדתי, אין רדיפה דתית, אין הטיה פוליטית ואין התעלמות מגזרית. מקסימום קצת אפליית נשים בריאה. בכל אופן, כולם צריכים להיות שמחים בחלקם, כי היהודי הלבן שולט במצב: יהודים לבנים שומרים על שלטון החוק, יהודים לבנים קובעים את השיח התקשורתי, ויהודים לבנים גם מגיעים לראש הפירמידה המחוקקת והמבצעת.
בעולמו של היהודי הלבן, אין ש"ס ואין מפד"ל, אין מפלגות עולים ואין מפלגות ערביות. בעולם קסום זה, נציגי המיעוטים תופסים את מקומם ברשימות כלליות, בעלות גוונים שונים של מדיניות חוץ, אבל כולן פטריוטיות ותומכות נלהבות בממסד. בעולם הזה, האנטי-ממלכתיות נחשבת לעבירה על החוק. ומכיוון שהיהודי הלבן יודע לדאוג לנתיניו, אין לבני המיעוטים מה לדאוג כל אחד יקבל את הפירורים המגיעים לו. אם המיעוט ישכח לרגע מאין הוא בא, הוא יוכל להיות אפילו שר בכיר או מגיש טלוויזיה מפורסם. אם הוא לא ישכח, הוא יוכל להיות סגן-שר בלי תיק, או שותף להגשת תוכנית רדיו עם יהודייה לבנה.
והכי חשוב: בעולמו של היהודי הלבן, אין היהודי הלבן נצרך למחשבה מורכבת, כמו כיצד נראה אותו עולם מנקודת מבטו של האחר.
חמסה עלינו
א. אחרי ששמעתי על ביצוע תוכנית ההתנתקות של מאיר שטרית מהאידיאולוגיות, אין לי יותר שום בעיה עם חבורת האלמונים ברשימת קדימה. אני רוצה שכולם יהיו אלמונים, כו-לם!
ב. עוד לפני הבחירות, אמר אבי דיכטר שמפלגת העבודה ירדה מהפסים. לא יודע, אני במקום אנשי קדימה הייתי נזהר מלדבר על פוליטיקאים עם פסים (ולא, אני לא רומז לרוחמה אברהם).
ג. אם הייתי קופירייטר בקמפיין הבחירות של מרצ, הייתי משתמש בסיסמה "ניפגש ב-28 במרצ". סתם, שתדעו.
ד. קשה לדעת אם לצחוק או לבכות, כשפעם אחר פעם אנו רואים את סדאם חוסיין הופך את המשפט שלו לקרקס ואת השופטים לבדיחה. יכול להיות שסדאם עשה ג'נוסייד לכל השופטים הנורמליים במדינה?
ה. באיחור אופנתי של 52 שנה, קראתי את 'המאנדארינים' של סימון דה-בובואר, שהוא רומן-מפתח על חיי האינטלקטואלים בצרפת המשוחררת מהכיבוש הנאצי. שתי המסקנות שלי הן: איזה יופי כתבו הסופרים הצרפתיים של התקופה, וכמה חבל שהם לא כתבו יותר והתעסקו בפוליטיקה פחות.
יודע את מקומי
כמו מאיר שטרית, גם אני ויתרתי לאחרונה על האידיאולוגיות לטובת הנוחות האישית והתחברתי מחדש לאינטרנט. מה לעשות, קשים החיים בלי אימייל, בלי ערוץ 7, בלי להתעדכן מי מת השבוע בהוליווד ממנת יתר. אז אני שוב גולש להנאתי, חוטא בקריאת חדשות מקוונות, ואפילו שולח תגובות לכתבות תחת שמי האמיתי 'אברהם', אלא אם כן אלו תגובות טיפשיות ואז אני קורא לעצמי 'רוחמה אברהם'.
טור פובליציסטי אחד משך את תשומת לבי, ועורר אותי לכתוב טוקבק ארוך במיוחד. לא התחשק לי לחשוף את זהותי, ולכן כיניתי את עצמי "אחד משלנו". למחרת גלשתי לשם פעם נוספת, והופתעתי לראות כי איש לא הגיב על הטוקבק היפה והמנומק שלי. לא יכולתי לשתוק עוד, ומתחת לתגובתי הראשונה הוספתי תגובה נוספת בנוסח "הוא צודק! כדאי לקרוא!" וחתמתי במילים "נער שוליים, אזור המרכז".
מאוחר יותר, משראיתי כי נוספו לטור עשרות תגובות שאף אחת מהן לא התייחסה לשלי, החלטתי לכתוב בעצמי תגובה נגדית לעצמי. תחת הכינוי הנקבי "אחת שיודעת", כתבתי כי התגובה הראשונה היא גיבוב של שטויות, וכי ההפך הוא הנכון. מובן מאליו, כי 'אחד משלנו' לא נשאר חייב, ולמחרת כתבתי בשמו כי מוטב ל'אחת שיודעת' לשתוק ולא להתערב בדברים שאינה מבינה בהם. מהר מאוד הפך האינטרנט במה להשמצות הדדיות על רקע ג'נדרי בין 'אחד משלנו' ל'אחת שיודעת', כלומר ביני לביני.
בשלב מסוים, החלו הדברים לצאת משליטה, ותגובות חדשות התערבו בדיון הסוער. מגיב אחד טען שהוא מכיר את 'אחד משלנו' מהתקופה ששהה בכלא מעשיהו, מגיבה אחרת דרשה מכותב הטור המקורי להפסיק לשלוח תגובות אוהדות לעצמו, ומגיב שלישי פשוט גנב ממני את הכינוי 'נער שוליים', בעוד אני מתאמץ להסביר לכולם ש'נער שוליים' האמיתי זה רק אני.
הטוקבקים המשיכו להיערם מתחת לטור הפובליציסטי, עד שכותבו בוודאי היה המום מגודש התגובות. אולי אפילו פנה לעורך שלו וביקש העלאה במשכורת, ומכיוון שגם אני כתבתי פעם טורים לאינטרנט, אני יודע כי אין סיכוי שהוא קיבל אותה. אני, בכל מקרה, התחלתי לדלל את משלוחי התגובות שלי, אבל לא היה בכך כל צורך המפלצת כבר היתה שם, חיה ובועטת ומגיבה.
מתישהו, זרם התגובות נפסק. זה קרה בערך 80 תגובות לאחר ש'אחת שיודעת' נשבעה לא להגיב יותר, ו-30 תגובות לאחר שנשבעה בכך בפעם השנייה. שתי השבועות, כמובן, לא נכתבו על ידי, שכן אני כבר מזמן מיציתי. אחרי הכול, יש ברשת עוד טורים לקרוא ועוד כתבות להגיב עליהם בשמות אמיתיים או בדויים. למשל, אני קורא עכשיו משהו מעניין על רוחמה אברהם - בטח תהיה לי על זה תגובה חשובה.
הנה זה קורה שוב: פער מידע בלתי נסבל בין הקוראים, שכבר שמעו את תוצאות הבחירות, לבין הכותב שאין לו מושג מכלום. בזמן כתיבת המדור, אני אפילו לא יכול לומר אם מפלגת רע"ש הצליחה להיכנס לכנסת או לא. במצב כזה, יש שתי אפשרויות: או שאכתוב מדור שלם על נינט טייב, או שאכתוב על הבחירות כאילו כבר קרו, כאילו אני יודע על תוצאותיהן בדיוק כמוכם.
אז מה אתם אומרים על הליכוד, הא? איזו תוצאה... כמובן, עם ביבי נתניהו בראש זה היה צפוי. אפשר לומר על ביבי הרבה דברים, אבל אתו - אתה תמיד יודע מה אתה מקבל.
ואיזו כנסת הולכת להיות לנו כל הפרצופים החדשים האלה. אני לא יודע, אולי יהיו לנו הפתעות טובות, אבל סביר יותר שניתקל בתופעות של אנשים מוזרים ולא ראויים שהצליחו להגיע למשכן. אני מסתכל על כל הח"כים החדשים והאלמוניים, וכבר מתחיל להתגעגע לבייגה.
נו, להגיד עוד פעם ברוך מרזל? האמת, יש לי בעיה עם מרזל בלי קשר לתוצאות הבחירות. אפילו אם היה מקבל 100 מנדטים - (רגע, אולי זה מה שהוא קיבל? אתחיל מחדש...) אפילו אם היה מקבל 200 מנדטים - זה לא משנה את העובדה שבריצה שלו לכנסת, הוא נטל סיכון מוגזם על גבם של אחיו המתיישבים.
אבל מה שבאמת חשוב הוא, ששוב קיבלנו ראש ממשלה בעייתי: חסר תבונה מדינית, נטול חוט שדרה ביטחוני, מציע מדיניות כלכלית פגומה, מתקשה להסתדר עם חבריו למפלגה, ובעיקר דואג לעצמו ולא לאזרח הקטן. פוליטיקאי, אתם יודעים. לפחות נקווה שאשתו לא תעשה נזק.
ואיפה צפיתם בתוצאות המדגם? כן, גם אני. איזה שידור מעפאן היה, נכון?
היהודי הלבן
אני קורא באינטרנט טורי דעות רבים של היהודי הלבן. בכל פעם יש לו שם אחר, אבל עולמו הוא תמיד אחד עולמו של יהודי לבן. צריך להקדים ולומר שהיהודי הזה הוא לא רק לבן, אלא גם חילוני, שמאלני, דובר עברית רהוטה ובמצב כלכלי טוב. כמו יאיר לפיד, אהרון ברק, משפחת אולמרט. אבל מכל התארים וההגדרות, הזהות היהודית והצבע הלבן הם החשובים. האחד נותן לו את הלגיטימציה לשלוט במדינת היהודים, והאחר נותן לו את תחושת הטוהר, הזוך והניקיון.
כי יפים הם החיים בעולמו של היהודי הלבן. בעולם מושלם זה, הוא לבדו דואג לכל המיעוטים. אין קיפוח עדתי, אין רדיפה דתית, אין הטיה פוליטית ואין התעלמות מגזרית. מקסימום קצת אפליית נשים בריאה. בכל אופן, כולם צריכים להיות שמחים בחלקם, כי היהודי הלבן שולט במצב: יהודים לבנים שומרים על שלטון החוק, יהודים לבנים קובעים את השיח התקשורתי, ויהודים לבנים גם מגיעים לראש הפירמידה המחוקקת והמבצעת.
בעולמו של היהודי הלבן, אין ש"ס ואין מפד"ל, אין מפלגות עולים ואין מפלגות ערביות. בעולם קסום זה, נציגי המיעוטים תופסים את מקומם ברשימות כלליות, בעלות גוונים שונים של מדיניות חוץ, אבל כולן פטריוטיות ותומכות נלהבות בממסד. בעולם הזה, האנטי-ממלכתיות נחשבת לעבירה על החוק. ומכיוון שהיהודי הלבן יודע לדאוג לנתיניו, אין לבני המיעוטים מה לדאוג כל אחד יקבל את הפירורים המגיעים לו. אם המיעוט ישכח לרגע מאין הוא בא, הוא יוכל להיות אפילו שר בכיר או מגיש טלוויזיה מפורסם. אם הוא לא ישכח, הוא יוכל להיות סגן-שר בלי תיק, או שותף להגשת תוכנית רדיו עם יהודייה לבנה.
והכי חשוב: בעולמו של היהודי הלבן, אין היהודי הלבן נצרך למחשבה מורכבת, כמו כיצד נראה אותו עולם מנקודת מבטו של האחר.
חמסה עלינו
א. אחרי ששמעתי על ביצוע תוכנית ההתנתקות של מאיר שטרית מהאידיאולוגיות, אין לי יותר שום בעיה עם חבורת האלמונים ברשימת קדימה. אני רוצה שכולם יהיו אלמונים, כו-לם!
ב. עוד לפני הבחירות, אמר אבי דיכטר שמפלגת העבודה ירדה מהפסים. לא יודע, אני במקום אנשי קדימה הייתי נזהר מלדבר על פוליטיקאים עם פסים (ולא, אני לא רומז לרוחמה אברהם).
ג. אם הייתי קופירייטר בקמפיין הבחירות של מרצ, הייתי משתמש בסיסמה "ניפגש ב-28 במרצ". סתם, שתדעו.
ד. קשה לדעת אם לצחוק או לבכות, כשפעם אחר פעם אנו רואים את סדאם חוסיין הופך את המשפט שלו לקרקס ואת השופטים לבדיחה. יכול להיות שסדאם עשה ג'נוסייד לכל השופטים הנורמליים במדינה?
ה. באיחור אופנתי של 52 שנה, קראתי את 'המאנדארינים' של סימון דה-בובואר, שהוא רומן-מפתח על חיי האינטלקטואלים בצרפת המשוחררת מהכיבוש הנאצי. שתי המסקנות שלי הן: איזה יופי כתבו הסופרים הצרפתיים של התקופה, וכמה חבל שהם לא כתבו יותר והתעסקו בפוליטיקה פחות.
יודע את מקומי
כמו מאיר שטרית, גם אני ויתרתי לאחרונה על האידיאולוגיות לטובת הנוחות האישית והתחברתי מחדש לאינטרנט. מה לעשות, קשים החיים בלי אימייל, בלי ערוץ 7, בלי להתעדכן מי מת השבוע בהוליווד ממנת יתר. אז אני שוב גולש להנאתי, חוטא בקריאת חדשות מקוונות, ואפילו שולח תגובות לכתבות תחת שמי האמיתי 'אברהם', אלא אם כן אלו תגובות טיפשיות ואז אני קורא לעצמי 'רוחמה אברהם'.
טור פובליציסטי אחד משך את תשומת לבי, ועורר אותי לכתוב טוקבק ארוך במיוחד. לא התחשק לי לחשוף את זהותי, ולכן כיניתי את עצמי "אחד משלנו". למחרת גלשתי לשם פעם נוספת, והופתעתי לראות כי איש לא הגיב על הטוקבק היפה והמנומק שלי. לא יכולתי לשתוק עוד, ומתחת לתגובתי הראשונה הוספתי תגובה נוספת בנוסח "הוא צודק! כדאי לקרוא!" וחתמתי במילים "נער שוליים, אזור המרכז".
מאוחר יותר, משראיתי כי נוספו לטור עשרות תגובות שאף אחת מהן לא התייחסה לשלי, החלטתי לכתוב בעצמי תגובה נגדית לעצמי. תחת הכינוי הנקבי "אחת שיודעת", כתבתי כי התגובה הראשונה היא גיבוב של שטויות, וכי ההפך הוא הנכון. מובן מאליו, כי 'אחד משלנו' לא נשאר חייב, ולמחרת כתבתי בשמו כי מוטב ל'אחת שיודעת' לשתוק ולא להתערב בדברים שאינה מבינה בהם. מהר מאוד הפך האינטרנט במה להשמצות הדדיות על רקע ג'נדרי בין 'אחד משלנו' ל'אחת שיודעת', כלומר ביני לביני.
בשלב מסוים, החלו הדברים לצאת משליטה, ותגובות חדשות התערבו בדיון הסוער. מגיב אחד טען שהוא מכיר את 'אחד משלנו' מהתקופה ששהה בכלא מעשיהו, מגיבה אחרת דרשה מכותב הטור המקורי להפסיק לשלוח תגובות אוהדות לעצמו, ומגיב שלישי פשוט גנב ממני את הכינוי 'נער שוליים', בעוד אני מתאמץ להסביר לכולם ש'נער שוליים' האמיתי זה רק אני.
הטוקבקים המשיכו להיערם מתחת לטור הפובליציסטי, עד שכותבו בוודאי היה המום מגודש התגובות. אולי אפילו פנה לעורך שלו וביקש העלאה במשכורת, ומכיוון שגם אני כתבתי פעם טורים לאינטרנט, אני יודע כי אין סיכוי שהוא קיבל אותה. אני, בכל מקרה, התחלתי לדלל את משלוחי התגובות שלי, אבל לא היה בכך כל צורך המפלצת כבר היתה שם, חיה ובועטת ומגיבה.
מתישהו, זרם התגובות נפסק. זה קרה בערך 80 תגובות לאחר ש'אחת שיודעת' נשבעה לא להגיב יותר, ו-30 תגובות לאחר שנשבעה בכך בפעם השנייה. שתי השבועות, כמובן, לא נכתבו על ידי, שכן אני כבר מזמן מיציתי. אחרי הכול, יש ברשת עוד טורים לקרוא ועוד כתבות להגיב עליהם בשמות אמיתיים או בדויים. למשל, אני קורא עכשיו משהו מעניין על רוחמה אברהם - בטח תהיה לי על זה תגובה חשובה.