בכתבה "הלל שלם בלב חצוי" שפורסמה בשבוע שעבר נפלו מספר טעויות. חומרת הטעויות ואי-הדיוקים מתעצמת בגלל רגישות הסוגיה הנידונה של היחס ליום העצמאות. דומה כי בשנה זו - בה גורשו אלפי יהודים מביתם וחבלי ארץ פורחים שממו על ידי אחינו ובשרינו - השאלות חריפות ונוקבות מתמיד, ומשום כך הצורך בדיוק גדול במיוחד. ואם הדברים נכונים לגבי היחס ליום העצמאות בכלל, הרי שאלת אמירת הלל או אי אמירתו קובעת ברכה לעצמה (תרתי משמע). אמירת הלל ביום העצמאות גוזרת את השתייכותך הקבוצתית, וקובעת באחת את יחסך האוטומטי לסוגיות נוספות המשתלשלות ונגזרות ממנה.
אין אני מאשים חלילה את עורכי הכתבה בהטעיה מכוונת. אדרבה, בשיחה הארוכה לקראת הכתבה ניכר כי הכתבת עשתה מאמץ כן לרדת לסוף דעתי. אך התוצאה מאכזבת. את האצבע המאשימה אני מפנה בעיקר כלפי יכולת ההסברה שלי, ועוד לפני כן כלפי הסכמתי להתראיין בנושא מורכב וטעון כל כך. יש צורך אפוא בהבהרת עמדתנו מעל דפי 'בשבע' ובהעמדת דברים על דיוקם.
ראשית, מוטעה לחלוטין מה שהובלט בעריכה באותיות גדולות כאילו "הרב בן זמרה הרב ישראל אריאל והרב דודי דודקביץ' אינם אומרים הלל ביום העצמאות". דעת הרב דודקביץ' - וחברים נוספים בתנועת 'הלב היהודי' - פורסמה בהרחבה באותה שבת בעשרות-אלפי עותקים במסמך ארוך ומנומק בשם "לקראת ה' באייר". המסקנה מן הבירור היסודי באותו גיליון היא לומר הלל בדילוג ובלא ברכה, כמנהג הספרדים בראש-חודש, וכך נכתב שם במפורש ב"הצעה לציון יום העצמאות" (את המסמך במלואו ניתן לקבל בדואר או בדוא"ל בפנייה ל'לב היהודי' בטלפונים 1599509010, או 9978220-02).
כותרת סנסציונית נוספת באותה כתבה היתה: "החבורה שמרכזה ביישוב יצהר לא רואה ההבדל משמעותי בין השלטון החילוני לשלטונות המנדט". משפט דומה לזה אכן אמרתי, וכפי שהוא מופיע בגוף הכתבה. נרחיב מעט ונבאר: על אף ההבדלים הרבים בין שני השלטונות (היהודי מול הגוי), מכל מקום צד שווה - בעל משמעות הלכתית - קיים ביניהם. ההשוואה המוקצנת והמחודדת נועדה להמחיש ולהטעים את דעת המתנגדים לאמירת ההלל בברכה, וכדלקמן.
ההבחנה המבדילה בין המושגים 'הלל' ל'הודאה' נכונה הן בהוראתם-משמעותם של שני המושגים, והן מההיבט ההלכתי. וכפי שכתב ה'שפת אמת' (כרך א' עמ' 210): "הלל רק לפרקים אבל הודאה הוא תמיד".
כפי שמבואר במסכת מגילה, התנאי העיקרי לאמירת הלל הוא היציאה מעבדות לחרות. משמעותה של החרות אינה רק במובן הפיזי, שזהו תנאי פשוט וברור, אלא חרות גם במובן הרוחני והנפשי (כך כתבו רבים וטובים), בבחינת "עבד ה' הוא לבדו חפשי" - "הללו עבדי ה'"! הרגשת ההשתייכות וההתגייסות ל'ליגיונו של מלך' זוהי חוויה מציאותית ממשית ושלמה, שעל כך ראוי להלל לה'. ואילו ה'הודאה' היא על הזכות הגדולה להיות עבדי ה'.
מעין דברים אלו כתב הרב נריה זצ"ל: "שתורת הלל-של-גאולה היא רק בשעה שעם השחרור מעול זרים באה גם ההכרה העמוקה ביד ה' הגדולה והמשחררת... הלל של נס תלוי הוא בהכרת בעלי הנס בניסם ובהתעוררות הדתית הבאה מתוך הכרה זו." כאמור, הפניה אל ה' וקבלת מלכותו ברצון הנה חלק אימננטי מהגדרת החרות, וכשזו חסרה אין זו חרות במובנה השלם והמקורי, ומשום כך הסיק הרב נריה שלא לומר הלל בברכה.
כל ישר-דרך מבין, כי בנקודה זו ההבדל בין חנוכה לבין יום העצמאות זועק עד לשמים. הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח לא היתה רק יציאה משלטון גוי לשלטון יהודי סתמי, אלא שלטון שבבחירתו המודעת מתווה את הכיוון הנגדי ממש - "ככל הגויים בית ישראל" חלילה. להוותנו, כיוון זה לובש עור וגידים לנגד עיננו בדמות 'חוקה לישראל' ו'מדינת כל אזרחיה'. מציאות זו, המתדפקת על דלתותינו יום יום בהחלטות בג"ץ הניתכות עלינו בזו אחר זו, מכרסמת לא רק בהגדרת החרות הרוחנית, כדלעיל, אלא בעיקר בהגדרת הריבונות הבסיסית יותר, היא החרות הפיסית (כפי שנוסחה ע"י הרצי"ה). אם נרצה להיות מפורשים יותר נאמר כך: דה-פקטו המדינה - למעט סמליה (ההמנון והדגל) - היא כבר כעת 'מדינת כל אזרחיה'!.
לעומת זאת, דעת המחייבים לומר הלל בברכה, כמו הרב גורן זצ"ל והרב צבי יהודה זצ"ל, נפרסה בהרחבה בגיליון הנזכר לעיל "לקראת ה' באייר", קחנו משם ויערב לך.
לאור החורבן האיום של גוש קטיף וצפון השומרון והיד הנטויה על ירושלים, ובפרט לאור הכיוונים החוקתיים שאליהם חותרת המדינה (ואין זה משנה כלל תחת איזו ממשלה מתבצעים אותם תהליכים הבונים והמגדירים מחדש את זהותם של אזרחי המדינה), המסקנה המעשית העולה מסך כל הדברים, כי נכון יהיה להסיט את 'מרכז הכובד' מאמירת ההלל - המבטאת מציאות שלמה הקוראת בשם ה' - אל ההודאה המכירה בכל הטוב שגמלנו.
נדמה כי רבים-רבים מאומרי ההלל בברכה נופלים באותה הטעות של "האומר הלל בכל יום" שעליו נאמר "הרי זה מחרף ומגדף" (שבת קיח), ופירש המאירי: "שדומה כמי שאין לו לצעוק ולהתפלל לזמן העומד (ההוה) או להבא". בדומה לזה, רבים מאומרי-ההלל השתקעו כל-כך בהתמוגגות על כך ש"יש לנו מדינה" עד למתן אשראי בלתי-מוגבל לכל הנעשה תחת דגל המגן-דוד-כחול, שכן המדינה היא מעין יישות אלוקית שאומרים לפניה "קדוש קדוש קדוש". מי שהגיע למצב זה בו "יצא העגל הזה" - כאותם רבנים שתלמידיהם בצבא השתתפו בגירוש תשס"ה - ודאי שאסור לו לומר הלל, כי בכך הוא כבר יוצא במחולות סביב העגל!
הלוואי ומחצית האנרגיה שהושקעה בשבוע האחרון לעידוד המשך חגיגות יום העצמאות היתה מושקעת לפני שנה באמירה ברורה לחיילינו לסרב לפקודת הגירוש, ובכך להציל גם את המדינה עצמה מן הנפילה. חוסר הפרופורציה אומר דרשני!
מאידך אמירת 'חצי הלל' מדגישה את חוסר השלימות במצב הקיים, וזועקת להשלמתו, וכמו שמוסבר על אמירת ההלל בראש-חודש (ר' נתן מברסלב בלקוטי הלכות): "ובראש חודש מתחיל התיקון על-כן אומרים הלל, ואין אומרים אלא חצי הלל כי אז הוא רק התחלת המילוי והתקון. ועיקר שלימות התיקון הוא ביום-טוב ואז אומרים הלל שלם".
ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.
אין אני מאשים חלילה את עורכי הכתבה בהטעיה מכוונת. אדרבה, בשיחה הארוכה לקראת הכתבה ניכר כי הכתבת עשתה מאמץ כן לרדת לסוף דעתי. אך התוצאה מאכזבת. את האצבע המאשימה אני מפנה בעיקר כלפי יכולת ההסברה שלי, ועוד לפני כן כלפי הסכמתי להתראיין בנושא מורכב וטעון כל כך. יש צורך אפוא בהבהרת עמדתנו מעל דפי 'בשבע' ובהעמדת דברים על דיוקם.
ראשית, מוטעה לחלוטין מה שהובלט בעריכה באותיות גדולות כאילו "הרב בן זמרה הרב ישראל אריאל והרב דודי דודקביץ' אינם אומרים הלל ביום העצמאות". דעת הרב דודקביץ' - וחברים נוספים בתנועת 'הלב היהודי' - פורסמה בהרחבה באותה שבת בעשרות-אלפי עותקים במסמך ארוך ומנומק בשם "לקראת ה' באייר". המסקנה מן הבירור היסודי באותו גיליון היא לומר הלל בדילוג ובלא ברכה, כמנהג הספרדים בראש-חודש, וכך נכתב שם במפורש ב"הצעה לציון יום העצמאות" (את המסמך במלואו ניתן לקבל בדואר או בדוא"ל בפנייה ל'לב היהודי' בטלפונים 1599509010, או 9978220-02).
כותרת סנסציונית נוספת באותה כתבה היתה: "החבורה שמרכזה ביישוב יצהר לא רואה ההבדל משמעותי בין השלטון החילוני לשלטונות המנדט". משפט דומה לזה אכן אמרתי, וכפי שהוא מופיע בגוף הכתבה. נרחיב מעט ונבאר: על אף ההבדלים הרבים בין שני השלטונות (היהודי מול הגוי), מכל מקום צד שווה - בעל משמעות הלכתית - קיים ביניהם. ההשוואה המוקצנת והמחודדת נועדה להמחיש ולהטעים את דעת המתנגדים לאמירת ההלל בברכה, וכדלקמן.
ההבחנה המבדילה בין המושגים 'הלל' ל'הודאה' נכונה הן בהוראתם-משמעותם של שני המושגים, והן מההיבט ההלכתי. וכפי שכתב ה'שפת אמת' (כרך א' עמ' 210): "הלל רק לפרקים אבל הודאה הוא תמיד".
כפי שמבואר במסכת מגילה, התנאי העיקרי לאמירת הלל הוא היציאה מעבדות לחרות. משמעותה של החרות אינה רק במובן הפיזי, שזהו תנאי פשוט וברור, אלא חרות גם במובן הרוחני והנפשי (כך כתבו רבים וטובים), בבחינת "עבד ה' הוא לבדו חפשי" - "הללו עבדי ה'"! הרגשת ההשתייכות וההתגייסות ל'ליגיונו של מלך' זוהי חוויה מציאותית ממשית ושלמה, שעל כך ראוי להלל לה'. ואילו ה'הודאה' היא על הזכות הגדולה להיות עבדי ה'.
מעין דברים אלו כתב הרב נריה זצ"ל: "שתורת הלל-של-גאולה היא רק בשעה שעם השחרור מעול זרים באה גם ההכרה העמוקה ביד ה' הגדולה והמשחררת... הלל של נס תלוי הוא בהכרת בעלי הנס בניסם ובהתעוררות הדתית הבאה מתוך הכרה זו." כאמור, הפניה אל ה' וקבלת מלכותו ברצון הנה חלק אימננטי מהגדרת החרות, וכשזו חסרה אין זו חרות במובנה השלם והמקורי, ומשום כך הסיק הרב נריה שלא לומר הלל בברכה.
כל ישר-דרך מבין, כי בנקודה זו ההבדל בין חנוכה לבין יום העצמאות זועק עד לשמים. הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח לא היתה רק יציאה משלטון גוי לשלטון יהודי סתמי, אלא שלטון שבבחירתו המודעת מתווה את הכיוון הנגדי ממש - "ככל הגויים בית ישראל" חלילה. להוותנו, כיוון זה לובש עור וגידים לנגד עיננו בדמות 'חוקה לישראל' ו'מדינת כל אזרחיה'. מציאות זו, המתדפקת על דלתותינו יום יום בהחלטות בג"ץ הניתכות עלינו בזו אחר זו, מכרסמת לא רק בהגדרת החרות הרוחנית, כדלעיל, אלא בעיקר בהגדרת הריבונות הבסיסית יותר, היא החרות הפיסית (כפי שנוסחה ע"י הרצי"ה). אם נרצה להיות מפורשים יותר נאמר כך: דה-פקטו המדינה - למעט סמליה (ההמנון והדגל) - היא כבר כעת 'מדינת כל אזרחיה'!.
לעומת זאת, דעת המחייבים לומר הלל בברכה, כמו הרב גורן זצ"ל והרב צבי יהודה זצ"ל, נפרסה בהרחבה בגיליון הנזכר לעיל "לקראת ה' באייר", קחנו משם ויערב לך.
לאור החורבן האיום של גוש קטיף וצפון השומרון והיד הנטויה על ירושלים, ובפרט לאור הכיוונים החוקתיים שאליהם חותרת המדינה (ואין זה משנה כלל תחת איזו ממשלה מתבצעים אותם תהליכים הבונים והמגדירים מחדש את זהותם של אזרחי המדינה), המסקנה המעשית העולה מסך כל הדברים, כי נכון יהיה להסיט את 'מרכז הכובד' מאמירת ההלל - המבטאת מציאות שלמה הקוראת בשם ה' - אל ההודאה המכירה בכל הטוב שגמלנו.
נדמה כי רבים-רבים מאומרי ההלל בברכה נופלים באותה הטעות של "האומר הלל בכל יום" שעליו נאמר "הרי זה מחרף ומגדף" (שבת קיח), ופירש המאירי: "שדומה כמי שאין לו לצעוק ולהתפלל לזמן העומד (ההוה) או להבא". בדומה לזה, רבים מאומרי-ההלל השתקעו כל-כך בהתמוגגות על כך ש"יש לנו מדינה" עד למתן אשראי בלתי-מוגבל לכל הנעשה תחת דגל המגן-דוד-כחול, שכן המדינה היא מעין יישות אלוקית שאומרים לפניה "קדוש קדוש קדוש". מי שהגיע למצב זה בו "יצא העגל הזה" - כאותם רבנים שתלמידיהם בצבא השתתפו בגירוש תשס"ה - ודאי שאסור לו לומר הלל, כי בכך הוא כבר יוצא במחולות סביב העגל!
הלוואי ומחצית האנרגיה שהושקעה בשבוע האחרון לעידוד המשך חגיגות יום העצמאות היתה מושקעת לפני שנה באמירה ברורה לחיילינו לסרב לפקודת הגירוש, ובכך להציל גם את המדינה עצמה מן הנפילה. חוסר הפרופורציה אומר דרשני!
מאידך אמירת 'חצי הלל' מדגישה את חוסר השלימות במצב הקיים, וזועקת להשלמתו, וכמו שמוסבר על אמירת ההלל בראש-חודש (ר' נתן מברסלב בלקוטי הלכות): "ובראש חודש מתחיל התיקון על-כן אומרים הלל, ואין אומרים אלא חצי הלל כי אז הוא רק התחלת המילוי והתקון. ועיקר שלימות התיקון הוא ביום-טוב ואז אומרים הלל שלם".
ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.