סגרנו היטב את כל החלונות ומשכנו את הוילונות כדי שלא יראו אותנו מבחוץ. אימא נעלה את הדלת, ובשקט בשקט לקחה את הנרות והגפרורים והדליקה אותם בפינת החדר. היא כיסתה את עיניה ובירכה "...להדליק נר של שבת". כשסיימה, התחלנו אני, אבא ואחי הקטן מישה, לומר קבלת שבת ולהתפלל ערבית. לחשנו את 'לכה דודי', כדי שהשוטרים בחוץ לא ישמעו ויכניסו אותנו לכלא. אחרי שאבא עשה קידוש בקול נמוך, התחלנו בסעודה שכללה קצת דגים ותפוחי אדמה, ואמא נאנחה בשקט: "אוי, הלוואי שנוכל כבר לצאת מרוסיה ולהגיע לארץ ישראל. שם נוכל להתנהג כמו יהודים ולא להתחבא כמו עכברים...". התחלתי לדמיין כמה נפלא יהיה בארץ הזו, ששמעתי עליה רק מהסיפורים. איזה כיף יהיה ללכת עם ציצית וכיפה בלי לפחד שיזרקו עלי אבנים, או ללכת להתפלל בבית כנסת שלא מוחבא במרתף חשוך מתחת לאדמה. "מיכאל", העיר אותי אבא מחלומותיי "אתה הבן הגדול שלנו. אם יקרה לי משהו כשננסה לעלות לארץ, אתה תשמור על אימא ומישה, נכון?" הנהנתי בראשי, למרות שפחדתי מאוד, ולא רציתי שיקרה משהו לאבא שלי. שבוע לאחר מכן, הגיע אבא עם חבילה מרוטה, עטופה בסמרטוטים, שהוחבאה היטב מתחת למעילו. "יש כאן כרטיסים לכולנו", אמר בלחש "נוכל לצאת מפה במטוס בעוד שבועיים, ואחר כך נגיע לארץ ישראל". אמא התחילה לבכות מרוב התרגשות, ואני התחלתי לפחד ממה שעלול לקרות לנו. אבא החזיר את החבילה לכיסו, ובדיוק באותו רגע נשמעו דפיקות חזקות בדלת, וקולות חזקים צעקו ברוסית: "יהודים, תפתחו מיד את הדלת!"....
אמא חיבקה אותי חזק. הרגשתי שהיא רועדת. מתחת לגלימה הלבנה שעטפה אותה הסתתרנו אני וארבעת אחיי. מרחוק שמענו את קולות השודדים הסודנים, ואת הסוסים שועטים לעברנו. חזרנו בשקט אחרי הפסוקים שאמא אמרה, וקיווינו שהשודדים יעברו ולא יראו אותנו בחושך ששרר במדבר. כבר כמה שבועות שאנחנו צועדים, קבוצת משפחות יהודיות שברחו מאתיופיה בדרך לארץ ישראל. החלום שלנו הוא לראות את ירושלים, אבל כאן במדבר הזה, היא נראית רחוקה כל כך! אחותי הקטנה קודחת מחום כבר שלושה ימים, ושני האחים שלי רזים ורואים להם את העצמות, מרוב רעב. מותר לנו לשתות רק פעמיים ביום כי יש לנו מעט מים, ואנחנו צועדים יחד, רעבים, צמאים ועייפים. כשאנחנו מרגישים שאין לנו כח יותר, מתחילה אמא לספר לנו על ירושלים שעשויה כולה מזהב, אפילו האבנים ברחוב! הסיפורים שלה על החלב והדבש בארץ ישראל, נותנים לנו כח להמשיך ללכת. איזה פחד! אני שומעת את השודדים מתקרבים יותר ויותר. שמענו שאתמול בלילה הם הרגו את השכנה שלנו עם שני הילדים הקטנים שלה, איתם הייתי משחקת בכפר. "מי אתם? כמה כסף יש לכם?" שמעתי את קולו של השודד האכזרי שדיבר אלינו באמהרית. הוא הניף מעלינו חרב חדה שנצצה לאור הירח...
בטקס יום העצמאות בבית הספר שלנו, עמדתי על הבמה והקראתי שיר שמדבר על האהבה של כל יהודי לארץ ישראל. האמת היא שהשיר קצת שעמם אותי, כי היו בו מילים רגילות כאלה, שאומרים תמיד ביום העצמאות. אבל לא יכולתי להתווכח עם המורה תהילה, שהחליטה שאני אקרא דווקא את השיר הזה. בינתיים דמיינתי את ההרקדה שתהיה בערב בסניף, ומה אעשה ביום החופש מחר. אבל פתאום, תוך כדי הקראת השיר, ראיתי את מיכאל מה'2 מרכין את ראשו, ומנגב את עיניו בסתר. נזכרתי פתאום איך סיפר לנו בטקס בשנה שעברה על אבא שלו שנשאר ברוסיה כדי שהוא ומשפחתו יוכלו לעלות לארץ. מהצד השני ראיתי את אביבה שהביטה בדגל בעיניים נוצצות. אביבה היא חברה טובה שלי, שסיפרה לי איך היא ומשפחתה ניצלו בנס מהשודדים בדרכם מאתיופיה לישראל. פתאום, חשבתי שוב על השורות שאני מקריאה, והאמת? הן כבר לא נשמעו לי כל כך משעממות...
אמא חיבקה אותי חזק. הרגשתי שהיא רועדת. מתחת לגלימה הלבנה שעטפה אותה הסתתרנו אני וארבעת אחיי. מרחוק שמענו את קולות השודדים הסודנים, ואת הסוסים שועטים לעברנו. חזרנו בשקט אחרי הפסוקים שאמא אמרה, וקיווינו שהשודדים יעברו ולא יראו אותנו בחושך ששרר במדבר. כבר כמה שבועות שאנחנו צועדים, קבוצת משפחות יהודיות שברחו מאתיופיה בדרך לארץ ישראל. החלום שלנו הוא לראות את ירושלים, אבל כאן במדבר הזה, היא נראית רחוקה כל כך! אחותי הקטנה קודחת מחום כבר שלושה ימים, ושני האחים שלי רזים ורואים להם את העצמות, מרוב רעב. מותר לנו לשתות רק פעמיים ביום כי יש לנו מעט מים, ואנחנו צועדים יחד, רעבים, צמאים ועייפים. כשאנחנו מרגישים שאין לנו כח יותר, מתחילה אמא לספר לנו על ירושלים שעשויה כולה מזהב, אפילו האבנים ברחוב! הסיפורים שלה על החלב והדבש בארץ ישראל, נותנים לנו כח להמשיך ללכת. איזה פחד! אני שומעת את השודדים מתקרבים יותר ויותר. שמענו שאתמול בלילה הם הרגו את השכנה שלנו עם שני הילדים הקטנים שלה, איתם הייתי משחקת בכפר. "מי אתם? כמה כסף יש לכם?" שמעתי את קולו של השודד האכזרי שדיבר אלינו באמהרית. הוא הניף מעלינו חרב חדה שנצצה לאור הירח...
בטקס יום העצמאות בבית הספר שלנו, עמדתי על הבמה והקראתי שיר שמדבר על האהבה של כל יהודי לארץ ישראל. האמת היא שהשיר קצת שעמם אותי, כי היו בו מילים רגילות כאלה, שאומרים תמיד ביום העצמאות. אבל לא יכולתי להתווכח עם המורה תהילה, שהחליטה שאני אקרא דווקא את השיר הזה. בינתיים דמיינתי את ההרקדה שתהיה בערב בסניף, ומה אעשה ביום החופש מחר. אבל פתאום, תוך כדי הקראת השיר, ראיתי את מיכאל מה'2 מרכין את ראשו, ומנגב את עיניו בסתר. נזכרתי פתאום איך סיפר לנו בטקס בשנה שעברה על אבא שלו שנשאר ברוסיה כדי שהוא ומשפחתו יוכלו לעלות לארץ. מהצד השני ראיתי את אביבה שהביטה בדגל בעיניים נוצצות. אביבה היא חברה טובה שלי, שסיפרה לי איך היא ומשפחתה ניצלו בנס מהשודדים בדרכם מאתיופיה לישראל. פתאום, חשבתי שוב על השורות שאני מקריאה, והאמת? הן כבר לא נשמעו לי כל כך משעממות...