יומרני היקר
לא השחיתות, לא האטימות ואפילו לא תוכנית ההתכנסות נגע אכזרי חדש השתלט על השיח הפוליטי בחודשים האחרונים, והוא הולך ותופח נגד עינינו לממדים עוכרי שלווה: היומרנות. כל פוליטיקאי מתחיל, שעדיין לא למד אפילו מה זה שאילתא ואיך מצביעים במליאה פעמיים בלי להיתפס, יודע כבר לשטוח בפנינו את עיקרי משנתו המדינית-ביטחונית-כלכלית-חברתית, ומתיימר כמו אמנון ליפקין-שחק בזמנו להחזיר את החיוך לעם.
לעתים, היומרנות לא מצליחה לשרוד אפילו את יום הבחירות. כך היה עם עוזי דיין, פעם סגן רמטכ"ל המקבל החלטות צבאיות חשובות, וכיום אזרח תמים ונטול שיקול דעת מינימלי. דיין רץ לכנסת עם הבטחות מכאן ועד אילת: לפתור את השחיתות השלטונית, ליצור סדר יום אזרחי-חברתי, להיפרד מהפלשתינים וליצור מדינה יהודית-דמוקרטית, ובקיצור לשנות את העולם. וזה אכן היה קורה, אם העולם היה בנוי מ-17 אלף מצביעים.
עוד אדם מלא בכוונות טובות הוא האיש שרצה מאוד להיות שר חינוך - פרופ' אוריאל רייכמן. כישוריו של רייכמן לתפקיד מובנים מאליהם אחרי הכל, הוא הילד שנשאר להכין שיעורים בזמן ההפסקה כשכל חבריו יצאו לשחק כדורגל או לדקור תלמידים אחרים. אבל למרות תאוות החינוך שהפגין, קשה היה להתרשם כי דווקא רייכמן הוא משיח האמת של ציבור התלמידים בישראל. ובכלל, לפני שמתיימרים לשרוד בקודקוד של מערכת כה מסובכת ובעייתית כמו החינוך, כדאי קודם כל להצליח לשרוד בכנסת מעט יותר מתשעה ימים.
אבל היומרות של הפוליטיקאים שנשרו הם כאין וכאפס לעומת אלה שעדיין אתנו למשל הח"כים החדשים עתניאל שנלר, פרופ' מנחם בן-ששון, דוד טל וזאב אלקין. ארבעת חובשי הכיפות של קדימה, שנבחרו בזמנו על ידי ועדת הקישוט של משפחת שרון, החליטו תחזיקו חזק שיש להם אג'נדה. משהו בקשר להחזרת היהדות לעם, אם אני לא טועה. אז החדשות הטובות הן, שגם לשכיר-החרב הפוליטי דוד טל יש אג'נדה. החדשות הרעות הן, שחובשי הכיפות של קדימה מאמינים ברצינות שמישהו סופר אותם, במעגלי הציונות הדתית או במפלגתם שלהם. הו, היומרה.
צורת המשטר בארץ מעודדת יומרנות, כי כמעט כל אחד יכול להגיע לבית המחוקקים תשאלו את יחיאל חזן. אבל הגיע הזמן שפוליטיקאים מסוימים ילמדו מניסיונם של אחרים, יפסיקו להיות תמימים ולהתלהב מעצמם ויתחילו לעסוק בדבר היחיד שצריך לעניין אותם זכויות הפנסיה של חברי הכנסת. כי עם כל הכבוד לרצון הטוב, ההשפעה של רוב הפוליטיקאים על תיקון העולם היא בין מזערית לאפסית. ובהכירנו את החומר האנושי הקיים במערכת הפוליטית אולי עדיף כך.
מרכך כניסה
ש"ס הודיעה בגאווה, כי בהסכם הקואליציוני שלה עם מפלגת קדימה, נושא ההתכנסות יהיה פחות בולט ויותר מרוכך. ואכן, מדובר בהישג גדול למפלגתו של אלי ישי. אני בטוח שדמעות של אושר מציפות את תושבי יש"ע עקב ריכוך הניסוח של תוכנית העקירה, וכי גם מצביעיה הימניים של ש"ס שמחים לשמוע על מרכך הכניסה החדש שלה לקואליציה.
אני מניח כי בבוא תוכנית ההתכנסות להצבעה בממשלה, יצביעו הש"סניקים בעד התוכנית אבל לא ירימו את היד עד למעלה. ככה, באופן מרוכך כזה. אחר כך יובא החוק לאישור בכנסת, והח"כים של ש"ס יצביעו בעדו, אבל לא באופן בולט מדי נגיד, לא יותר מלחיצה אחת על כפתור ההצבעה לכל ח"כ. וכשיגיעו הבחירות הבאות, יבוא הרב עובדיה לביקור פיוס אצל המתנחלים כפי שעשה כבר בעבר רק שהביקור לא יתנהל ביש"ע אלא באיזה בית מלון לא כל כך בולט במקום מרוכך בארץ.
בואי כלה, פארקר קלע
לא השארתי טלוויזיה דלוקה, לא כיוונתי הקלטה בווידאו וגם לא פתחתי תריס אל השכנים החילוניים. ובכל זאת ידעתי, בטח שידעתי. האם אפשר היה להתפלל בשבת במניין לצעירים מבלי לשמוע ולו במקרה - שמכבי ת"א קרקסה את הספרדים?
במוצאי שבת, כדרכי בחול, נכנסתי לאתר NRG כדי להתעדכן במתרחש בעולם. והנה הפתעה: במדור הקבוע של האתר, המסכם את חדשות השבת עבור אלה השומרים אותה, לא הופיעה אף מלה על הניצחון הגדול של הצהובים. רק כשעה מאוחר יותר, הבחין מישהו בפאשלה והכניס לכתבה גם את הידיעה הספורטיבית המתבקשת.
נדמה לי שאני יודע מה קרה: החילונים באתר NRG היו עסוקים מכדי לצפות במשחק של מכבי - אז הדתיים התקשרו במוצ"ש לעדכן אותם בתוצאה.
חמסה עלינו
א. שמעתי את ח"כ זהבה גלאון אומרת, שמרצ לא נמצאת בכיס הקטן של קדימה. טוב, אולי לא נמצאת שם, אבל בהחלט יש מקום.
ב. בשבוע שעבר הגשמתי חלום קטן: ברשת מזון מסוימת הציעו לי את עיתון ידיעות אחרונות בחינם - וסירבתי. תאמינו לי, מעולם לא חשתי כה מזוכך.
ג. את מבקר המדינה, מיכה לינדרשטראוס, נוהגים להאשים בפופוליזם וברדיפת כותרות בעיתונים. לא יודע, לי זה נשמע בסדר גמור. אם יש משהו שמבקר המדינה חייב לדאוג לו כדי שמישהו יקשיב זה לחפש כותרות.
ד. קרן פלס, המוכרת כיוצרת להיטיה של מירי מסיקה (זאת עם העננים-עננים בעיניה) התראיינה ברדיו לרגל צאת הסינגל הראשון שלה כזמרת, שנקרא 'איתי'. המסקנה מהראיון היא, שפלס ומסיקה ניחנו בדיוק באותה צורת דיבור: מהירה, קופצנית, מבדחת ומבודחת. איפה הן ואיפה אבי ביטר.
ה. ואיך השיר החדש? לא מאכזב.
יודע את מקומי
מכיוון שאני נוהג לקיים באדיקות את המצווה "ואהבת לרעך כמוך", נכנסתי יום אחד לקניון כדי לקנות לעצמי מתנה. לאחר שהסתובבתי מעט במקום, מהרהר בשאלה לשם מה צריך הבנאדם חמש פיצריות זו ליד זו, ירדתי במעלית לחניון התת-קרקעי ומיהרתי לרכבי.
ואז חטפתי בלק-אאוט - לא היה לי מושג היכן עומדת הטרנטה. אמנם זכרתי כי העמדתי את האוטו בקומת החניון הראשונה. אבל למרות שחלפתי על פני אינספור מכוניות, בעיקר באזורים שבהם נדמה היה לי כי אני מזהה את נורות הניאון, אף אחד מהרכבים שראיתי לא הזכיר את מכוניתי האהובה, על שלל דפיקותיה ושריטותיה האופנתיות.
אז ניסיתי למצוא את האוטו לפי הסימונים על עמודי החניון. כנהוג ברוב הקניונים בישראל, אזור החנייה מסומן על העמוד באות לועזית, למקרה שמלכת אנגליה תגיע לביקור ותרצה לזכור היכן החנתה את הטרנטה שלה. אבל ככל שהתאמצתי, לא הצלחתי להיזכר אם חניתי ב-A או ב-C. ליתר ביטחון חיפשתי גם באזור B, אך לשווא.
התחלתי להילחץ. בתחילה לא העליתי במוחי את האפשרות שהאוטו נגנב. היו לי לפחות שתי סיבות להאמין כי פשוט התבלבלתי במיקום הרכב: הסיבה האחת היא, שהזיכרון שלי הוא לא מה שהיה, ואת השנייה שכחתי. אבל ככל שהזמן חלף, החיפושים התרחבו והרגליים התעייפו, התחלתי לחשוב שחלקיו של הרכב בוודאי כבר נמצאים במשחטה המקומית של קלקיליה. בפנים עגומות נזכרתי במכרים שלי, שפעם סיפרו לי כיצד נגנב רכבם בעת שערכו קניות במרכז מסחרי. הם חשו אז טיפשים במיוחד, כי לפני כן הם התרוצצו במרכז המסחרי במשך שעות כדי לקנות לעצמם מנעול הגה.
"סלח לי", פניתי בייאושי אל אדם שעבר לידי בחניון, "אולי ראית במקרה מכונית אפורה עם סרט כתום על הראי?" האדם הנהן בראשו והצביע מיד על חמש מכוניות שונות שענו על התיאור, אבל אף אחת מהן לא היתה שלי. אוף, המתנחלים האלה הם לא שמעו שגוש קטיף כבר פונתה?
בעוד אני כבר מתכונן לצעידה רגלית ארוכה ונמרצת אל קו האוטובוס הקרוב (לא, לא תכננתי ללכת ברגל עד הבית, תודה), זיהיתי לפתע מרחוק פגוש מעוקם בקצה הרחוק והחשוך של הקניון. הנה האוטו! נכון, בשורת העמודים F, לרגע לא חשבתי אחרת. מאותו רגע, הכל נעשה פשוט יותר. כעת הייתי צריך להסתובב בחניון רק עוד שעתיים, כדי למצוא את היציאה.
לא השחיתות, לא האטימות ואפילו לא תוכנית ההתכנסות נגע אכזרי חדש השתלט על השיח הפוליטי בחודשים האחרונים, והוא הולך ותופח נגד עינינו לממדים עוכרי שלווה: היומרנות. כל פוליטיקאי מתחיל, שעדיין לא למד אפילו מה זה שאילתא ואיך מצביעים במליאה פעמיים בלי להיתפס, יודע כבר לשטוח בפנינו את עיקרי משנתו המדינית-ביטחונית-כלכלית-חברתית, ומתיימר כמו אמנון ליפקין-שחק בזמנו להחזיר את החיוך לעם.
לעתים, היומרנות לא מצליחה לשרוד אפילו את יום הבחירות. כך היה עם עוזי דיין, פעם סגן רמטכ"ל המקבל החלטות צבאיות חשובות, וכיום אזרח תמים ונטול שיקול דעת מינימלי. דיין רץ לכנסת עם הבטחות מכאן ועד אילת: לפתור את השחיתות השלטונית, ליצור סדר יום אזרחי-חברתי, להיפרד מהפלשתינים וליצור מדינה יהודית-דמוקרטית, ובקיצור לשנות את העולם. וזה אכן היה קורה, אם העולם היה בנוי מ-17 אלף מצביעים.
עוד אדם מלא בכוונות טובות הוא האיש שרצה מאוד להיות שר חינוך - פרופ' אוריאל רייכמן. כישוריו של רייכמן לתפקיד מובנים מאליהם אחרי הכל, הוא הילד שנשאר להכין שיעורים בזמן ההפסקה כשכל חבריו יצאו לשחק כדורגל או לדקור תלמידים אחרים. אבל למרות תאוות החינוך שהפגין, קשה היה להתרשם כי דווקא רייכמן הוא משיח האמת של ציבור התלמידים בישראל. ובכלל, לפני שמתיימרים לשרוד בקודקוד של מערכת כה מסובכת ובעייתית כמו החינוך, כדאי קודם כל להצליח לשרוד בכנסת מעט יותר מתשעה ימים.
אבל היומרות של הפוליטיקאים שנשרו הם כאין וכאפס לעומת אלה שעדיין אתנו למשל הח"כים החדשים עתניאל שנלר, פרופ' מנחם בן-ששון, דוד טל וזאב אלקין. ארבעת חובשי הכיפות של קדימה, שנבחרו בזמנו על ידי ועדת הקישוט של משפחת שרון, החליטו תחזיקו חזק שיש להם אג'נדה. משהו בקשר להחזרת היהדות לעם, אם אני לא טועה. אז החדשות הטובות הן, שגם לשכיר-החרב הפוליטי דוד טל יש אג'נדה. החדשות הרעות הן, שחובשי הכיפות של קדימה מאמינים ברצינות שמישהו סופר אותם, במעגלי הציונות הדתית או במפלגתם שלהם. הו, היומרה.
צורת המשטר בארץ מעודדת יומרנות, כי כמעט כל אחד יכול להגיע לבית המחוקקים תשאלו את יחיאל חזן. אבל הגיע הזמן שפוליטיקאים מסוימים ילמדו מניסיונם של אחרים, יפסיקו להיות תמימים ולהתלהב מעצמם ויתחילו לעסוק בדבר היחיד שצריך לעניין אותם זכויות הפנסיה של חברי הכנסת. כי עם כל הכבוד לרצון הטוב, ההשפעה של רוב הפוליטיקאים על תיקון העולם היא בין מזערית לאפסית. ובהכירנו את החומר האנושי הקיים במערכת הפוליטית אולי עדיף כך.
מרכך כניסה
ש"ס הודיעה בגאווה, כי בהסכם הקואליציוני שלה עם מפלגת קדימה, נושא ההתכנסות יהיה פחות בולט ויותר מרוכך. ואכן, מדובר בהישג גדול למפלגתו של אלי ישי. אני בטוח שדמעות של אושר מציפות את תושבי יש"ע עקב ריכוך הניסוח של תוכנית העקירה, וכי גם מצביעיה הימניים של ש"ס שמחים לשמוע על מרכך הכניסה החדש שלה לקואליציה.
אני מניח כי בבוא תוכנית ההתכנסות להצבעה בממשלה, יצביעו הש"סניקים בעד התוכנית אבל לא ירימו את היד עד למעלה. ככה, באופן מרוכך כזה. אחר כך יובא החוק לאישור בכנסת, והח"כים של ש"ס יצביעו בעדו, אבל לא באופן בולט מדי נגיד, לא יותר מלחיצה אחת על כפתור ההצבעה לכל ח"כ. וכשיגיעו הבחירות הבאות, יבוא הרב עובדיה לביקור פיוס אצל המתנחלים כפי שעשה כבר בעבר רק שהביקור לא יתנהל ביש"ע אלא באיזה בית מלון לא כל כך בולט במקום מרוכך בארץ.
בואי כלה, פארקר קלע
לא השארתי טלוויזיה דלוקה, לא כיוונתי הקלטה בווידאו וגם לא פתחתי תריס אל השכנים החילוניים. ובכל זאת ידעתי, בטח שידעתי. האם אפשר היה להתפלל בשבת במניין לצעירים מבלי לשמוע ולו במקרה - שמכבי ת"א קרקסה את הספרדים?
במוצאי שבת, כדרכי בחול, נכנסתי לאתר NRG כדי להתעדכן במתרחש בעולם. והנה הפתעה: במדור הקבוע של האתר, המסכם את חדשות השבת עבור אלה השומרים אותה, לא הופיעה אף מלה על הניצחון הגדול של הצהובים. רק כשעה מאוחר יותר, הבחין מישהו בפאשלה והכניס לכתבה גם את הידיעה הספורטיבית המתבקשת.
נדמה לי שאני יודע מה קרה: החילונים באתר NRG היו עסוקים מכדי לצפות במשחק של מכבי - אז הדתיים התקשרו במוצ"ש לעדכן אותם בתוצאה.
חמסה עלינו
א. שמעתי את ח"כ זהבה גלאון אומרת, שמרצ לא נמצאת בכיס הקטן של קדימה. טוב, אולי לא נמצאת שם, אבל בהחלט יש מקום.
ב. בשבוע שעבר הגשמתי חלום קטן: ברשת מזון מסוימת הציעו לי את עיתון ידיעות אחרונות בחינם - וסירבתי. תאמינו לי, מעולם לא חשתי כה מזוכך.
ג. את מבקר המדינה, מיכה לינדרשטראוס, נוהגים להאשים בפופוליזם וברדיפת כותרות בעיתונים. לא יודע, לי זה נשמע בסדר גמור. אם יש משהו שמבקר המדינה חייב לדאוג לו כדי שמישהו יקשיב זה לחפש כותרות.
ד. קרן פלס, המוכרת כיוצרת להיטיה של מירי מסיקה (זאת עם העננים-עננים בעיניה) התראיינה ברדיו לרגל צאת הסינגל הראשון שלה כזמרת, שנקרא 'איתי'. המסקנה מהראיון היא, שפלס ומסיקה ניחנו בדיוק באותה צורת דיבור: מהירה, קופצנית, מבדחת ומבודחת. איפה הן ואיפה אבי ביטר.
ה. ואיך השיר החדש? לא מאכזב.
יודע את מקומי
מכיוון שאני נוהג לקיים באדיקות את המצווה "ואהבת לרעך כמוך", נכנסתי יום אחד לקניון כדי לקנות לעצמי מתנה. לאחר שהסתובבתי מעט במקום, מהרהר בשאלה לשם מה צריך הבנאדם חמש פיצריות זו ליד זו, ירדתי במעלית לחניון התת-קרקעי ומיהרתי לרכבי.
ואז חטפתי בלק-אאוט - לא היה לי מושג היכן עומדת הטרנטה. אמנם זכרתי כי העמדתי את האוטו בקומת החניון הראשונה. אבל למרות שחלפתי על פני אינספור מכוניות, בעיקר באזורים שבהם נדמה היה לי כי אני מזהה את נורות הניאון, אף אחד מהרכבים שראיתי לא הזכיר את מכוניתי האהובה, על שלל דפיקותיה ושריטותיה האופנתיות.
אז ניסיתי למצוא את האוטו לפי הסימונים על עמודי החניון. כנהוג ברוב הקניונים בישראל, אזור החנייה מסומן על העמוד באות לועזית, למקרה שמלכת אנגליה תגיע לביקור ותרצה לזכור היכן החנתה את הטרנטה שלה. אבל ככל שהתאמצתי, לא הצלחתי להיזכר אם חניתי ב-A או ב-C. ליתר ביטחון חיפשתי גם באזור B, אך לשווא.
התחלתי להילחץ. בתחילה לא העליתי במוחי את האפשרות שהאוטו נגנב. היו לי לפחות שתי סיבות להאמין כי פשוט התבלבלתי במיקום הרכב: הסיבה האחת היא, שהזיכרון שלי הוא לא מה שהיה, ואת השנייה שכחתי. אבל ככל שהזמן חלף, החיפושים התרחבו והרגליים התעייפו, התחלתי לחשוב שחלקיו של הרכב בוודאי כבר נמצאים במשחטה המקומית של קלקיליה. בפנים עגומות נזכרתי במכרים שלי, שפעם סיפרו לי כיצד נגנב רכבם בעת שערכו קניות במרכז מסחרי. הם חשו אז טיפשים במיוחד, כי לפני כן הם התרוצצו במרכז המסחרי במשך שעות כדי לקנות לעצמם מנעול הגה.
"סלח לי", פניתי בייאושי אל אדם שעבר לידי בחניון, "אולי ראית במקרה מכונית אפורה עם סרט כתום על הראי?" האדם הנהן בראשו והצביע מיד על חמש מכוניות שונות שענו על התיאור, אבל אף אחת מהן לא היתה שלי. אוף, המתנחלים האלה הם לא שמעו שגוש קטיף כבר פונתה?
בעוד אני כבר מתכונן לצעידה רגלית ארוכה ונמרצת אל קו האוטובוס הקרוב (לא, לא תכננתי ללכת ברגל עד הבית, תודה), זיהיתי לפתע מרחוק פגוש מעוקם בקצה הרחוק והחשוך של הקניון. הנה האוטו! נכון, בשורת העמודים F, לרגע לא חשבתי אחרת. מאותו רגע, הכל נעשה פשוט יותר. כעת הייתי צריך להסתובב בחניון רק עוד שעתיים, כדי למצוא את היציאה.