1. אז מי מחליט בבית, האיש או האישה?
שמעתי פעם מיהודי חכם תיאור מקורי של יחסי הכוחות במערכת הזוגית. בפועל, המילה האחרונה היא של האיש. הוא המחליט האחרון בשאלות ספציפיות. ובכל זאת, השפעתה של האישה בתהליך קבלת ההחלטות גדולה יותר. היא המעצבת את האווירה הכללית בבית, ולכן היא הדומיננטית בקביעת גבולות המרחב שבתחומו מתקבלות ההחלטות. את ההחלטה הסופית אם לרכוש למשפחה מאזדה או יונדאיי יקבל האיש, אבל עצם החלטתו לרכוש מכונית משפחתית ולא ג'יפ היא תוצאת השפעתה, אולי הלא-מודעת אפילו, של אשתו. במילים אחרות, האישה מותירה לאיש מרחב מצומצם של אפשרויות, שביניהן הוא אכן יכול לתמרן ולהרגיש שהוא המנהיג והקובע.
טוב, אני יודע שהמודל הזה הוא פשטני ולא מכסה את כל המקרים (כל הגברים והנשים שהנוסחה הזו מקוממת אותם מתבקשים להירגע). לא הבאתי אותו אלא כמשל המדגים באופן די מדויק את מערכת יחסי-הכוחות בישראל בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת והמבצעת.
2. העניין הוא שבעידן האקטיביזם השיפוטי והמהפכה החוקתית בית המשפט הולך ומרחיב את תחום סמכותו, ובמקביל הולך ומצמצם את סמכויות הכנסת והממשלה לחוקק חוקים ולקבל החלטות. לכאורה ההחלטה נשארה בידי הפוליטיקאים, נבחרי העם. למעשה, החלטותיהם של אלה מתקבלות בתוך מרחב תמרון הולך ומצטמצם, שאת גבולותיו קובעים חברי אליטת משפטנים קטנה. שליטים רבי-עוצמה אלו מקבלים מינוי בלתי-חוזר לתקופת כהונה רבת-שנים. הם נבחרים בשיטת חבר מביא חבר, בוועדה שעל דיוניה ונימוקיה מוטל מעטה של חשאיות. בקרוב צפוי ניסיון להנציח שיטה זו של בחירת שופטים, במסגרת מלכודת הדבש המכונה "חוקה בהסכמה".
לכאורה, כל החלטותיה של כת המשפטנים האוליגרכית אינן אלא יישום של החוקים שעליהם החליטו נבחרי העם. אלא שלמעשה, הם סיפחו תחת סמכותם המשפטית תחומים נרחבים שאיש לא התכוון להכלילם בשום חוק. הם עשו וממשיכים לעשות זאת באמצעות 'המהפכה החוקתית', שבשמה נטלו לעצמם זכות לבטל חוקי כנסת הסותרים חוקי יסוד, למרות שמחוקקי חוקי היסוד לא התכוונו לכך מעולם. ככלי נוסף הם משתמשים בפרשנות המרחיבה את הוראת החוק ומכלילה בו היבטים ומשמעויות שלא עלו על קצה דעתם של המחוקקים.
כך אנו מוצאים את בית המשפט מתערב בהחלטות מדיניות-ביטחוניות מובהקות, ומונע הכללה של שטחים נרחבים בתוך גדר ההפרדה. השופטים נטלו לעצמם את הסמכות השלטונית לקבוע היכן יעבור מה שעלול להיקבע כגבול הקבע של מדינת ישראל. כך אנו מוצאים את השופטים מפקיעים מערוץ שבע ומ'ערוצי הקודש' את זכות השידור שהעניקה להם הכנסת, כשהם שואבים את סמכותם מחוקה שמעולם לא חוקקה. בשבתם כבג"ץ הם מעמידים החלטות ביטחוניות במבחן הסבירות, ומחליטים שלא להרוס בתי ערבים הסכנים חיי אדם - החלטה שעלתה בחיי טלי חטואל וארבע בנותיה. כמובן, הרכבו החילוני-שמאלני-ליברלי של בית המשפט מכתיב החלטות שבלמעלה מתשעים אחוז מהמקרים תואמים את דעות מרצ.
בדרך זו מתקבל סוג מיוחד של משטר, דמוקרטי למראית-עין אך למעשה קרוב הרבה יותר לדיקטטורה אוליגרכית. זהו משטר המשפטו-קרטיה הנוהג כיום במדינת ישראל.
כל ניסיון לגוון קצת את הרכב בית המשפט העליון באופן שתנשב בו רוח שמבטאת קצת יותר רצון העם, מתנפץ מול השפעתו המכשפת של המשפטן הנערץ אהרון ברק על הפוליטיקאים, בסיועה של תקשורת מעריצה ומגויסת. את הג'וק הזה צריך להרוג כשהוא קטן, אמר ברק כשחברי כנסת ניסו לקדם יוזמה להקמת בית משפט לחוקה. גם אנשי אקדמיה שמעזים להעלות השגות מול השקפות האוליגרכיה ואורחותיה לא יוצאים נקיים - ע"ע דחיית מועמדותה של רות גביזון לביהמ"ש העליון.
3. אפשר לחשוב בטעות שבשבוע שעבר נהג בית המשפט ריסון. על חודו של קול הוא נמנע מלבטל שני חוקים שחוקקה הכנסת - חוק האזרחות וחוק טל. אבל הריסון הזה הוא רק לכאורה. את המשמעות האמיתית של החלטת בית המשפט לגבי חוק האזרחות כבר ניתח יפה אהרון ברק עצמו, במייל המפורסם ששלח לידידו מאוניברסיטת ייל.
קודם כל, בית המשפט המציא זכות יסוד חדשה - הזכות לחיי זוגיות. רוב ברור מתוך הרכב השופטים הסכים לקיומה החוקתי של זכות זו. נכון שהכנסת מעולם לא קבעה זכות כזו בשום חוק יסוד. אבל כאן נשלף הפטנט הישן והמוכר, ונקבע כי זכות זו כלולה בחוק היסוד "כבוד האדם וחירותו". המשמעות המעשית היא שהכנסת לא תוכל בעתיד לחוקק חוקים הסותרים זכות זו.
אהרון ברק הוסיף וקבע שחוק האזרחות עומד בסתירה גם לעיקרון השוויון. אמנם החוק אינו מפלה בין אזרחים יהודים לערבים - מאלה ומאלה הוא מונע לייבא לישראל בני-זוג פלשתינים. אך מכיוון שבפועל כל הבקשות לאיחוד משפחות עם פלשתינים באות מצידם של ערבים, קובע אהרון ברק שהחוק פוגע בעיקרון השוויון.
ומי בכלל אמר שיש דבר כזה עיקרון השוויון? שאלה טובה. המחוקקים שקיבלו את חוק היסוד "כבוד האדם וחירותו" נמנעו בכוונה מלכלול בו את עיקרון השוויון. אבל את בית המשפט זה לא מעניין. הוא כבר מזמן הרחיב את משמעות חוק-היסוד, וקבע שהזכות לשוויון כלולה בו.
אז נכון שבינתיים, בהכרעת הרוב בראשות השופט חשין, חוק האזרחות לא בוטל בגלל שיקולי ביטחון, והפלשתינים ייאלצו לחכות עוד קצת מעבר לגדר. אבל כפי שהסביר אהרון ברק, בעוד חודשים ספורים גם השופט אדמונד לוי צפוי להצטרף לעמדת המיעוט ולהכריע את הכף לטובתו. ואם יבקשו נבחרי העם לחדש את החוק, האוליגרכיה המשפטית תבטל אותו.
בעוד מספר חודשים יסיים אהרון ברק את כהונתו הארוכה והדומיננטית, ויפרוש לכתוב את ספריו. הוא ישאיר אחריו בית משפט שעוצמתו השלטונית חסרת תקדים, אך במקביל הוא גם שנוי במחלוקת כפי שלא היה מעולם, ואחוזי התמיכה הציבורית בו נמוכים מאי פעם.
בעת שמקורביו ומעריציו של ברק יערכו לו טקסי פרידה חגיגיים, גם לנפגעיו ומתנגדיו הרבים תהיה סיבה טובה לחגיגות.
כוחו של מיעוט
מכיוון שבגיליון זה מתפרסמים שני מאמרי-תגובה למאמרו של הרב אלי סדן שהופץ לאחרונה ברחבי הארץ, אסתפק הפעם בהערה קצרה.
אני מוקיר את הרב סדן כתלמיד חכם וכמחנך רב זכויות. אך בכל הנוגע לניתוח פוליטי ולהערכת השפעתם של דרכי מאבק ציבורי - מותר לי להניח שאני ושכמותי מצויים בסוגיה לא פחות ממנו.
הרב סדן קובע שאסור ללכת בכוח נגד החלטת הרוב. מכיוון שזוהי עמדתו בשאלה הרוחנית, ספק עד כמה הוא מסוגל להעריך באובייקטיביות את השאלה הפרקטית. במילים אחרות, מכיוון שלדעתו אסור לנצח את הממשלה, אין הוא נאמן לקבוע שאי אפשר לנצח את הממשלה.
החלטות פוליטיות מתקבלות מתוך שיקולי הרווח וההפסד של תוצאותיהן. הצמדת תג מחיר גבוה למעשה הגירוש בהחלט עשויה לשנות את ההחלטה. הרב סדן טוען שמיעוט לעולם אינו יכול לגבור על הרוב, אבל לא חסרות דוגמאות המפריכות זאת. הנה אחת: רוב הציבור הישראלי חורק שיניים לנוכח השחרור הגורף של החרדים מצה"ל, אבל מבין שלא ניתן לכפות עליהם להתגייס בכוח. כך גם לגבי הנהגת שירות לאומי חובה במגזר הערבי.
הרב סדן מגן בעוז על בוגריו שלא סרבו פקודה, ויוצא בתוקף נגד התנגדות פיזית בסגנון עמונה. הוא תוקף בכל כוחו את מי שמנסים להציע דרך להצלת ההתיישבות, בעוד הוא עצמו מטיל את כל האחריות לעתידה על ריבונו-של-עולם. המסקנה הבלתי-נמנעת מדבריו היא שיש להשלים עם חורבן ההתיישבות הצפוי, ולהתנחם באמונה שנוכל לחזור ולבנות אותה שוב ושוב, כמו בגוש עציון. מעניין שמגורשי גוש קטיף, שאת התנהגותם בעת הגירוש הוא מעלה על נס, לא שעו לעצתו. הם העדיפו לבנות את יישוביהם החדשים בתוך הקו הירוק ולא להסתכן בחורבן נוסף.
מפיצי מאמרו של הרב סדן לא חסכו ממון. דבריו נדפסו בפורמט מהודר ובעטיפת כרומו. על עמוד השער המעוצב נראים שמיים בהירים, דגל ישראל ברקע, וקרני אור בהירים בוקעים מבעד לעננים. גם שם אופטימי ניתן לחוברת: להוסיף אור.
אבל המסקנה המעשית מהחוברת היא שחורה משחור. מוטב היה אפוא לשים בשער את תמונתו המפורסמת של בית הכנסת בנצרים עולה באש, כי רק אור המדורה המזעזע הזה יתווסף לנו אם נקבל את דבריו. אפשר גם לשנות במקצת את שם החוברת, על ידי החלפת הניקוד במילה אור מחולם לשורוק.
שמעתי פעם מיהודי חכם תיאור מקורי של יחסי הכוחות במערכת הזוגית. בפועל, המילה האחרונה היא של האיש. הוא המחליט האחרון בשאלות ספציפיות. ובכל זאת, השפעתה של האישה בתהליך קבלת ההחלטות גדולה יותר. היא המעצבת את האווירה הכללית בבית, ולכן היא הדומיננטית בקביעת גבולות המרחב שבתחומו מתקבלות ההחלטות. את ההחלטה הסופית אם לרכוש למשפחה מאזדה או יונדאיי יקבל האיש, אבל עצם החלטתו לרכוש מכונית משפחתית ולא ג'יפ היא תוצאת השפעתה, אולי הלא-מודעת אפילו, של אשתו. במילים אחרות, האישה מותירה לאיש מרחב מצומצם של אפשרויות, שביניהן הוא אכן יכול לתמרן ולהרגיש שהוא המנהיג והקובע.
טוב, אני יודע שהמודל הזה הוא פשטני ולא מכסה את כל המקרים (כל הגברים והנשים שהנוסחה הזו מקוממת אותם מתבקשים להירגע). לא הבאתי אותו אלא כמשל המדגים באופן די מדויק את מערכת יחסי-הכוחות בישראל בין הרשות השופטת לבין הרשות המחוקקת והמבצעת.
2. העניין הוא שבעידן האקטיביזם השיפוטי והמהפכה החוקתית בית המשפט הולך ומרחיב את תחום סמכותו, ובמקביל הולך ומצמצם את סמכויות הכנסת והממשלה לחוקק חוקים ולקבל החלטות. לכאורה ההחלטה נשארה בידי הפוליטיקאים, נבחרי העם. למעשה, החלטותיהם של אלה מתקבלות בתוך מרחב תמרון הולך ומצטמצם, שאת גבולותיו קובעים חברי אליטת משפטנים קטנה. שליטים רבי-עוצמה אלו מקבלים מינוי בלתי-חוזר לתקופת כהונה רבת-שנים. הם נבחרים בשיטת חבר מביא חבר, בוועדה שעל דיוניה ונימוקיה מוטל מעטה של חשאיות. בקרוב צפוי ניסיון להנציח שיטה זו של בחירת שופטים, במסגרת מלכודת הדבש המכונה "חוקה בהסכמה".
לכאורה, כל החלטותיה של כת המשפטנים האוליגרכית אינן אלא יישום של החוקים שעליהם החליטו נבחרי העם. אלא שלמעשה, הם סיפחו תחת סמכותם המשפטית תחומים נרחבים שאיש לא התכוון להכלילם בשום חוק. הם עשו וממשיכים לעשות זאת באמצעות 'המהפכה החוקתית', שבשמה נטלו לעצמם זכות לבטל חוקי כנסת הסותרים חוקי יסוד, למרות שמחוקקי חוקי היסוד לא התכוונו לכך מעולם. ככלי נוסף הם משתמשים בפרשנות המרחיבה את הוראת החוק ומכלילה בו היבטים ומשמעויות שלא עלו על קצה דעתם של המחוקקים.
כך אנו מוצאים את בית המשפט מתערב בהחלטות מדיניות-ביטחוניות מובהקות, ומונע הכללה של שטחים נרחבים בתוך גדר ההפרדה. השופטים נטלו לעצמם את הסמכות השלטונית לקבוע היכן יעבור מה שעלול להיקבע כגבול הקבע של מדינת ישראל. כך אנו מוצאים את השופטים מפקיעים מערוץ שבע ומ'ערוצי הקודש' את זכות השידור שהעניקה להם הכנסת, כשהם שואבים את סמכותם מחוקה שמעולם לא חוקקה. בשבתם כבג"ץ הם מעמידים החלטות ביטחוניות במבחן הסבירות, ומחליטים שלא להרוס בתי ערבים הסכנים חיי אדם - החלטה שעלתה בחיי טלי חטואל וארבע בנותיה. כמובן, הרכבו החילוני-שמאלני-ליברלי של בית המשפט מכתיב החלטות שבלמעלה מתשעים אחוז מהמקרים תואמים את דעות מרצ.
בדרך זו מתקבל סוג מיוחד של משטר, דמוקרטי למראית-עין אך למעשה קרוב הרבה יותר לדיקטטורה אוליגרכית. זהו משטר המשפטו-קרטיה הנוהג כיום במדינת ישראל.
כל ניסיון לגוון קצת את הרכב בית המשפט העליון באופן שתנשב בו רוח שמבטאת קצת יותר רצון העם, מתנפץ מול השפעתו המכשפת של המשפטן הנערץ אהרון ברק על הפוליטיקאים, בסיועה של תקשורת מעריצה ומגויסת. את הג'וק הזה צריך להרוג כשהוא קטן, אמר ברק כשחברי כנסת ניסו לקדם יוזמה להקמת בית משפט לחוקה. גם אנשי אקדמיה שמעזים להעלות השגות מול השקפות האוליגרכיה ואורחותיה לא יוצאים נקיים - ע"ע דחיית מועמדותה של רות גביזון לביהמ"ש העליון.
3. אפשר לחשוב בטעות שבשבוע שעבר נהג בית המשפט ריסון. על חודו של קול הוא נמנע מלבטל שני חוקים שחוקקה הכנסת - חוק האזרחות וחוק טל. אבל הריסון הזה הוא רק לכאורה. את המשמעות האמיתית של החלטת בית המשפט לגבי חוק האזרחות כבר ניתח יפה אהרון ברק עצמו, במייל המפורסם ששלח לידידו מאוניברסיטת ייל.
קודם כל, בית המשפט המציא זכות יסוד חדשה - הזכות לחיי זוגיות. רוב ברור מתוך הרכב השופטים הסכים לקיומה החוקתי של זכות זו. נכון שהכנסת מעולם לא קבעה זכות כזו בשום חוק יסוד. אבל כאן נשלף הפטנט הישן והמוכר, ונקבע כי זכות זו כלולה בחוק היסוד "כבוד האדם וחירותו". המשמעות המעשית היא שהכנסת לא תוכל בעתיד לחוקק חוקים הסותרים זכות זו.
אהרון ברק הוסיף וקבע שחוק האזרחות עומד בסתירה גם לעיקרון השוויון. אמנם החוק אינו מפלה בין אזרחים יהודים לערבים - מאלה ומאלה הוא מונע לייבא לישראל בני-זוג פלשתינים. אך מכיוון שבפועל כל הבקשות לאיחוד משפחות עם פלשתינים באות מצידם של ערבים, קובע אהרון ברק שהחוק פוגע בעיקרון השוויון.
ומי בכלל אמר שיש דבר כזה עיקרון השוויון? שאלה טובה. המחוקקים שקיבלו את חוק היסוד "כבוד האדם וחירותו" נמנעו בכוונה מלכלול בו את עיקרון השוויון. אבל את בית המשפט זה לא מעניין. הוא כבר מזמן הרחיב את משמעות חוק-היסוד, וקבע שהזכות לשוויון כלולה בו.
אז נכון שבינתיים, בהכרעת הרוב בראשות השופט חשין, חוק האזרחות לא בוטל בגלל שיקולי ביטחון, והפלשתינים ייאלצו לחכות עוד קצת מעבר לגדר. אבל כפי שהסביר אהרון ברק, בעוד חודשים ספורים גם השופט אדמונד לוי צפוי להצטרף לעמדת המיעוט ולהכריע את הכף לטובתו. ואם יבקשו נבחרי העם לחדש את החוק, האוליגרכיה המשפטית תבטל אותו.
בעוד מספר חודשים יסיים אהרון ברק את כהונתו הארוכה והדומיננטית, ויפרוש לכתוב את ספריו. הוא ישאיר אחריו בית משפט שעוצמתו השלטונית חסרת תקדים, אך במקביל הוא גם שנוי במחלוקת כפי שלא היה מעולם, ואחוזי התמיכה הציבורית בו נמוכים מאי פעם.
בעת שמקורביו ומעריציו של ברק יערכו לו טקסי פרידה חגיגיים, גם לנפגעיו ומתנגדיו הרבים תהיה סיבה טובה לחגיגות.
כוחו של מיעוט
מכיוון שבגיליון זה מתפרסמים שני מאמרי-תגובה למאמרו של הרב אלי סדן שהופץ לאחרונה ברחבי הארץ, אסתפק הפעם בהערה קצרה.
אני מוקיר את הרב סדן כתלמיד חכם וכמחנך רב זכויות. אך בכל הנוגע לניתוח פוליטי ולהערכת השפעתם של דרכי מאבק ציבורי - מותר לי להניח שאני ושכמותי מצויים בסוגיה לא פחות ממנו.
הרב סדן קובע שאסור ללכת בכוח נגד החלטת הרוב. מכיוון שזוהי עמדתו בשאלה הרוחנית, ספק עד כמה הוא מסוגל להעריך באובייקטיביות את השאלה הפרקטית. במילים אחרות, מכיוון שלדעתו אסור לנצח את הממשלה, אין הוא נאמן לקבוע שאי אפשר לנצח את הממשלה.
החלטות פוליטיות מתקבלות מתוך שיקולי הרווח וההפסד של תוצאותיהן. הצמדת תג מחיר גבוה למעשה הגירוש בהחלט עשויה לשנות את ההחלטה. הרב סדן טוען שמיעוט לעולם אינו יכול לגבור על הרוב, אבל לא חסרות דוגמאות המפריכות זאת. הנה אחת: רוב הציבור הישראלי חורק שיניים לנוכח השחרור הגורף של החרדים מצה"ל, אבל מבין שלא ניתן לכפות עליהם להתגייס בכוח. כך גם לגבי הנהגת שירות לאומי חובה במגזר הערבי.
הרב סדן מגן בעוז על בוגריו שלא סרבו פקודה, ויוצא בתוקף נגד התנגדות פיזית בסגנון עמונה. הוא תוקף בכל כוחו את מי שמנסים להציע דרך להצלת ההתיישבות, בעוד הוא עצמו מטיל את כל האחריות לעתידה על ריבונו-של-עולם. המסקנה הבלתי-נמנעת מדבריו היא שיש להשלים עם חורבן ההתיישבות הצפוי, ולהתנחם באמונה שנוכל לחזור ולבנות אותה שוב ושוב, כמו בגוש עציון. מעניין שמגורשי גוש קטיף, שאת התנהגותם בעת הגירוש הוא מעלה על נס, לא שעו לעצתו. הם העדיפו לבנות את יישוביהם החדשים בתוך הקו הירוק ולא להסתכן בחורבן נוסף.
מפיצי מאמרו של הרב סדן לא חסכו ממון. דבריו נדפסו בפורמט מהודר ובעטיפת כרומו. על עמוד השער המעוצב נראים שמיים בהירים, דגל ישראל ברקע, וקרני אור בהירים בוקעים מבעד לעננים. גם שם אופטימי ניתן לחוברת: להוסיף אור.
אבל המסקנה המעשית מהחוברת היא שחורה משחור. מוטב היה אפוא לשים בשער את תמונתו המפורסמת של בית הכנסת בנצרים עולה באש, כי רק אור המדורה המזעזע הזה יתווסף לנו אם נקבל את דבריו. אפשר גם לשנות במקצת את שם החוברת, על ידי החלפת הניקוד במילה אור מחולם לשורוק.