עם ראוי להחלפה
אם אתה שמאלן קיצוני, מטיף בשער, תמיד כעוס, יורק את מילים במקום לומר אותם, ובעיקר אם זכית להגיע לגבורות, יש לך סיכוי גדול להפוך במותך לגורו נערץ בברנז'ה ובשמאל בכלל. לא פלא שאיש תנועת העבודה יצחק בן-אהרון, שנפטר לאחרונה בשיבה זועמת, זוכה כעת לאיזשהו מעמד של נביא, של איש שהיטיב לראות למרחוק. אז מה אם המציאות מעט שונה. אז מה עם נבואותיו ודעותיו של האיש, שיושמו באדיקות על ידי חבריו למפלגה, הביאו עלינו את ערפאת, אותו רוצח חביב שאנשי החזון מהשמאל סיפקו לו נשק, ידע צבאי וארנק פתוח.
בעיני הימין, לעומת זאת, ייזכר בן-אהרון כמי שטבע ב-77' את המשפט "אם זה רצון העם, אז צריך להחליף את העם". ודווקא בעניין הזה, הגיע הזמן לעשות קצת צדק עם האיש, שהוקע על ידינו פעם אחר פעם כמתנשא, גזען ואנטי-דמוקרט. אני בספק אם בן-אהרון התכוון לוותר על השיטה הדמוקרטית. האיש בסך הכול ביקש להוציא קיטור, וזאת זכותו. אמנם ראוי היה השמאל דאז לערוך חשבון נפש, מהסוג החביב כל כך על הימין הדתי של היום, אך אין זה מחייב את השליט המודח לתת כבוד להכרעת העם או להאמין בחכמתו.
צריך להיפטר מהקלישאה "העם לא טיפש". העם יכול להיות טיפש, מסומם, שטוף מוח או חסר כוח, עם שראוי להחליף אותו, או אפילו עם שהורס את עצמו במו ידיו. נודה על האמת: את הדברים שבן-אהרון העז לבטא בקול לפני 29 שנה, כל איש ימין אמיתי אמר בלבו במוצאי בחירות 2006, ובצדק. ההתבטאות ההיא של בן-אהרון מביעה זעם טבעי, שלא לומר ייאוש, והיא לדעתי הקטנה בחטאיו.
הייתי בפריז וגם הצבעתי
נציגנו לאירוויזיון, לא בפעם הראשונה, ניצל מהמקום האחרון בזכות יהודי צרפת. ארבע נקודות יקרות, זוהרות בבדידותן, קיבל השיר הישראלי מהצפרדעים הכשרים ארבע נקודות שמנעו ממנו את הבושה שהיה ראוי לה. אוהבים אתכם הרבה, מון פרר, וד"ש לזינאדין זידאן.
בלי קשר לתרומתה האס-אם-אסית של יהדות התפוצות, כבר זמן מה אני מכיר בחשיבותם הגדולה של קיני יהודים בחו"ל. אמנם לבי, המנותק ממחשבותיי, ממשיך להתרונן על כל עולה חדש המגיע למדינתנו, אולם יותר ויותר אני מפקפק במוסכמה הישראלית הקוראת לכל היהודים לעשות עלייה. אנו צריכים רזרבות של יהודים ברחבי הגלובוס, ולאו דווקא בגלל התרומות הכספיות, המאבקים הציבוריים או העזרה בתחרויות זמר.
לקחי השואה, שלפיהם היהודים חייבים לחיות במדינת היהודים, איבדו בעידן הנוכחי חלק ניכר מעוצמתם. אומר זאת כך, יונית: אם האיראנים בדרך לפצצת אטום, אני לא חושב שזהו רעיון מוצלח במיוחד לרכז את כל העם היהודי במקום אחד; בוודאי לא במדינה ששר הביטחון שלה הוא עמיר פרץ. חוץ מזה, אם לא יישארו יהודים בחו"ל היכן נמצא בעתיד נגיד חדש לבנק ישראל?
ראש עם כיפה
לפני כחצי שנה, במדור זה, הבעתי שביעות רצון מאי-מינויו של מוטי שקלאר לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. טענתי אז, פחות או יותר, כי זהו תפקיד שאי אפשר להצליח בו, וחבל ששוב יהיה במה להאשים את הדתיים.
ובכן, השמחה היתה מוקדמת מדי: שקלאר מונה לבסוף לתפקיד, ובקרוב אנו עלולים לגלות שרצחנו לא רק את רבין אלא גם את השידור הציבורי בישראל. ובכל זאת, אני מאחל למנכ"ל החדש הצלחה, ואשמח מאוד אם הוא אכן יפתיע ויגרום לי לבלוע את הכיפה.
להקת חמסה עלינו
א. במשלחת הישראלית לאירוויזיון התלבטו מה לעשות כדי לשפר את השיר של אדי בטלר, ואז הגו רעיון מבריק: הפסנתרנית תקום באמצע השיר ותצטרף לחבורת המלוות החייכניות. כך בדיוק עשו עם שרה'לה שרון ב-93', ועם הצלחה הרי לא מתווכחים.
ב. אחרי השיר של ישראל לאירוויזיון, אני רוצה לראות שוב את החילונים מעזים לצחוק על המוסיקה הלא עדכנית של הדתיים.
ג. נדמה לי, כי זאת הפעם השלישית שישראל מגיעה למקום הלפני-אחרון. בניגוד לפוליטיקה הישראלית, מכאן עוד אפשר לרדת.
ד. ולפינתנו הכמעט קבועה "דיסקים שהגיעו אליי באיחור של שנה": 'זה לא אותו דבר' של עברי לידר הוא שיר מוצלח אבל אלבום משעמם. וגם דיסק הבכורה של אפרת גוש הוא לא יותר מבינוני, למרות שני שירים מעולים: 'טוב לבד' והלהיט הנטחן 'תמיד כשאתה בא'.
ה. אגב, תמונות של זמרות ישראליות על עטיפות דיסקים עוברות באחרונה ריטוש כה מטורף בפוטושופ, עד שלעתים אי אפשר לזהות אותן כלל. וכך, באלבומיהן האחרונים - דנה ברגר נראית דומה יותר לסיגל שחמון, דנה אינטרנשיונל יוצא/ת שתי טיפות מים דפנה דקל, ואילו מאיה בוסקילה נראית כמו ציור ידוע של פיקאסו.
יודע את מקומי
יום א', שעת בוקר מאוחרת: אני עומד בבנק, ממש בראש התור, ממתין לתורי בקוצר רוח. זמן החנייה במדחן שבחוץ כמעט הסתיים, ואני שואף לעבור את היום בלי לחטוף עוד דו"ח חנייה. בין תזוזה לתזוזה של שרירי הרגל, אני מבחין באיש שלפניי, שכבר עומד מול הפקיד, כשהוא שקוע בשיחה קולנית בטלפון הנייד. הפקיד ממתין, תור של עשרה אנשים ממתין, הטרנטה שבחוץ כבר צופרת לי מעצמה, והאיש ממשיך לדבר, כאילו הוא חי לבדו בעולם אם כי במקרה כזה היה די מגוחך מצדו להחזיק פלאפון.
וככל שחולף הזמן, ואני רואה כיצד השיחה המיותרת בעליל מונעת מהתור להתקדם, הדם אצלי זוחל מעלה לכיוון הפנים, והדמיון מתחיל להשתולל. אני מתכנן לפרוץ בצעקות רמות בזמן ובמקום שאבחר, ומנסה לאמוד את ההתאמה של שתיים מאצבעותיי לארובות עיניו של הגבר הפטפטן. שניות ארוכות חולפות, והגבר מסיים את ענייניו - הארוכים כשלעצמם - ויוצא מן הבנק כאילו לא קרה דבר. דווקא אז הוא נזכר לסיים את השיחה, מחייך קלות לעבר התור הארוך (שעלה כבר ל-25 איש) ויוצא מן הבנק כאילו הכול כשורה.
אלא ששום דבר לא כשורה. השנאה כבר מפעפעת בי, שולחת בתוכי את זרועותיה הארוכות כמו תמנון. יום אחד זה האיש בבנק, פעם אחרת - הסוקרת המנדנדת בטלפון, ובפעם השלישית - הנהג שחסם אותי בכביש. אני מואס בעיתונים ובחדשות, אין בי שמץ סובלנות כלפי דעות שונות, ואני מתעב את רוב התכונות האנושיות המסתיימות ב-"איזם". אני מתחיל להיות האדם שמעולם לא חשבתי להיות. איך קוראים לזה? מיזנטרופ, שונא אדם.
כן, קוראים יקרים (כרגע אתם עדיין יקרים, אבל חכו-חכו). אחרי שנים של חביבות, ידידותיות, מאור פנים ואהבה בלי גבולות 67', אני הופך בהדרגה לזקן נרגן וכעוס. נדמה לי כי הרוח הרעה נכנסה בי באותה תקופה איומה של נחישות ורגישות. קשה למדוד את השפעתה של הריסת גוש קטיף וצפון השומרון על נפשי השברירית, אבל כל פסיכולוג מתחיל יוכל לאשר כי ההשפעה קיימת. מן הסתם, הוא גם יגיד שעברתי התעללות בילדותי, אבל לא באמת חייבים להאמין לכל מילה שלו.
נא לא לטעות: אני עדיין לא מסתובב ברחובות בגבות מכווצות, צועק על אנשים ומנפנף במקל הסבא שלי לכל עבר. בשיחות אחד-על-אחד אני ממשיך לצחוק, להתבדח, להתיידד ולהפגין רוגע ואמפתיה. אבל זוהי רק מעטפת המחפה על רוח שוצפת וקוצפת, על זעם ומיאוס הולכים ומתגברים כלפי העולם ואשתו. עם חברים ומכרים קרובים אני ממשיך להתנהג כמו בעבר; ואם תשאלו אותי מחר ברחוב על המדור המיזנטרופי שלי - אכחיש הכול, ואסביר בחיוך שפשוט לא היה לי רעיון אחר לכתוב עליו. הדברים יישמעו הגיוניים ומשכנעים, אבל אל תאמינו לי לרגע.
אם אתה שמאלן קיצוני, מטיף בשער, תמיד כעוס, יורק את מילים במקום לומר אותם, ובעיקר אם זכית להגיע לגבורות, יש לך סיכוי גדול להפוך במותך לגורו נערץ בברנז'ה ובשמאל בכלל. לא פלא שאיש תנועת העבודה יצחק בן-אהרון, שנפטר לאחרונה בשיבה זועמת, זוכה כעת לאיזשהו מעמד של נביא, של איש שהיטיב לראות למרחוק. אז מה אם המציאות מעט שונה. אז מה עם נבואותיו ודעותיו של האיש, שיושמו באדיקות על ידי חבריו למפלגה, הביאו עלינו את ערפאת, אותו רוצח חביב שאנשי החזון מהשמאל סיפקו לו נשק, ידע צבאי וארנק פתוח.
בעיני הימין, לעומת זאת, ייזכר בן-אהרון כמי שטבע ב-77' את המשפט "אם זה רצון העם, אז צריך להחליף את העם". ודווקא בעניין הזה, הגיע הזמן לעשות קצת צדק עם האיש, שהוקע על ידינו פעם אחר פעם כמתנשא, גזען ואנטי-דמוקרט. אני בספק אם בן-אהרון התכוון לוותר על השיטה הדמוקרטית. האיש בסך הכול ביקש להוציא קיטור, וזאת זכותו. אמנם ראוי היה השמאל דאז לערוך חשבון נפש, מהסוג החביב כל כך על הימין הדתי של היום, אך אין זה מחייב את השליט המודח לתת כבוד להכרעת העם או להאמין בחכמתו.
צריך להיפטר מהקלישאה "העם לא טיפש". העם יכול להיות טיפש, מסומם, שטוף מוח או חסר כוח, עם שראוי להחליף אותו, או אפילו עם שהורס את עצמו במו ידיו. נודה על האמת: את הדברים שבן-אהרון העז לבטא בקול לפני 29 שנה, כל איש ימין אמיתי אמר בלבו במוצאי בחירות 2006, ובצדק. ההתבטאות ההיא של בן-אהרון מביעה זעם טבעי, שלא לומר ייאוש, והיא לדעתי הקטנה בחטאיו.
הייתי בפריז וגם הצבעתי
נציגנו לאירוויזיון, לא בפעם הראשונה, ניצל מהמקום האחרון בזכות יהודי צרפת. ארבע נקודות יקרות, זוהרות בבדידותן, קיבל השיר הישראלי מהצפרדעים הכשרים ארבע נקודות שמנעו ממנו את הבושה שהיה ראוי לה. אוהבים אתכם הרבה, מון פרר, וד"ש לזינאדין זידאן.
בלי קשר לתרומתה האס-אם-אסית של יהדות התפוצות, כבר זמן מה אני מכיר בחשיבותם הגדולה של קיני יהודים בחו"ל. אמנם לבי, המנותק ממחשבותיי, ממשיך להתרונן על כל עולה חדש המגיע למדינתנו, אולם יותר ויותר אני מפקפק במוסכמה הישראלית הקוראת לכל היהודים לעשות עלייה. אנו צריכים רזרבות של יהודים ברחבי הגלובוס, ולאו דווקא בגלל התרומות הכספיות, המאבקים הציבוריים או העזרה בתחרויות זמר.
לקחי השואה, שלפיהם היהודים חייבים לחיות במדינת היהודים, איבדו בעידן הנוכחי חלק ניכר מעוצמתם. אומר זאת כך, יונית: אם האיראנים בדרך לפצצת אטום, אני לא חושב שזהו רעיון מוצלח במיוחד לרכז את כל העם היהודי במקום אחד; בוודאי לא במדינה ששר הביטחון שלה הוא עמיר פרץ. חוץ מזה, אם לא יישארו יהודים בחו"ל היכן נמצא בעתיד נגיד חדש לבנק ישראל?
ראש עם כיפה
לפני כחצי שנה, במדור זה, הבעתי שביעות רצון מאי-מינויו של מוטי שקלאר לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. טענתי אז, פחות או יותר, כי זהו תפקיד שאי אפשר להצליח בו, וחבל ששוב יהיה במה להאשים את הדתיים.
ובכן, השמחה היתה מוקדמת מדי: שקלאר מונה לבסוף לתפקיד, ובקרוב אנו עלולים לגלות שרצחנו לא רק את רבין אלא גם את השידור הציבורי בישראל. ובכל זאת, אני מאחל למנכ"ל החדש הצלחה, ואשמח מאוד אם הוא אכן יפתיע ויגרום לי לבלוע את הכיפה.
להקת חמסה עלינו
א. במשלחת הישראלית לאירוויזיון התלבטו מה לעשות כדי לשפר את השיר של אדי בטלר, ואז הגו רעיון מבריק: הפסנתרנית תקום באמצע השיר ותצטרף לחבורת המלוות החייכניות. כך בדיוק עשו עם שרה'לה שרון ב-93', ועם הצלחה הרי לא מתווכחים.
ב. אחרי השיר של ישראל לאירוויזיון, אני רוצה לראות שוב את החילונים מעזים לצחוק על המוסיקה הלא עדכנית של הדתיים.
ג. נדמה לי, כי זאת הפעם השלישית שישראל מגיעה למקום הלפני-אחרון. בניגוד לפוליטיקה הישראלית, מכאן עוד אפשר לרדת.
ד. ולפינתנו הכמעט קבועה "דיסקים שהגיעו אליי באיחור של שנה": 'זה לא אותו דבר' של עברי לידר הוא שיר מוצלח אבל אלבום משעמם. וגם דיסק הבכורה של אפרת גוש הוא לא יותר מבינוני, למרות שני שירים מעולים: 'טוב לבד' והלהיט הנטחן 'תמיד כשאתה בא'.
ה. אגב, תמונות של זמרות ישראליות על עטיפות דיסקים עוברות באחרונה ריטוש כה מטורף בפוטושופ, עד שלעתים אי אפשר לזהות אותן כלל. וכך, באלבומיהן האחרונים - דנה ברגר נראית דומה יותר לסיגל שחמון, דנה אינטרנשיונל יוצא/ת שתי טיפות מים דפנה דקל, ואילו מאיה בוסקילה נראית כמו ציור ידוע של פיקאסו.
יודע את מקומי
יום א', שעת בוקר מאוחרת: אני עומד בבנק, ממש בראש התור, ממתין לתורי בקוצר רוח. זמן החנייה במדחן שבחוץ כמעט הסתיים, ואני שואף לעבור את היום בלי לחטוף עוד דו"ח חנייה. בין תזוזה לתזוזה של שרירי הרגל, אני מבחין באיש שלפניי, שכבר עומד מול הפקיד, כשהוא שקוע בשיחה קולנית בטלפון הנייד. הפקיד ממתין, תור של עשרה אנשים ממתין, הטרנטה שבחוץ כבר צופרת לי מעצמה, והאיש ממשיך לדבר, כאילו הוא חי לבדו בעולם אם כי במקרה כזה היה די מגוחך מצדו להחזיק פלאפון.
וככל שחולף הזמן, ואני רואה כיצד השיחה המיותרת בעליל מונעת מהתור להתקדם, הדם אצלי זוחל מעלה לכיוון הפנים, והדמיון מתחיל להשתולל. אני מתכנן לפרוץ בצעקות רמות בזמן ובמקום שאבחר, ומנסה לאמוד את ההתאמה של שתיים מאצבעותיי לארובות עיניו של הגבר הפטפטן. שניות ארוכות חולפות, והגבר מסיים את ענייניו - הארוכים כשלעצמם - ויוצא מן הבנק כאילו לא קרה דבר. דווקא אז הוא נזכר לסיים את השיחה, מחייך קלות לעבר התור הארוך (שעלה כבר ל-25 איש) ויוצא מן הבנק כאילו הכול כשורה.
אלא ששום דבר לא כשורה. השנאה כבר מפעפעת בי, שולחת בתוכי את זרועותיה הארוכות כמו תמנון. יום אחד זה האיש בבנק, פעם אחרת - הסוקרת המנדנדת בטלפון, ובפעם השלישית - הנהג שחסם אותי בכביש. אני מואס בעיתונים ובחדשות, אין בי שמץ סובלנות כלפי דעות שונות, ואני מתעב את רוב התכונות האנושיות המסתיימות ב-"איזם". אני מתחיל להיות האדם שמעולם לא חשבתי להיות. איך קוראים לזה? מיזנטרופ, שונא אדם.
כן, קוראים יקרים (כרגע אתם עדיין יקרים, אבל חכו-חכו). אחרי שנים של חביבות, ידידותיות, מאור פנים ואהבה בלי גבולות 67', אני הופך בהדרגה לזקן נרגן וכעוס. נדמה לי כי הרוח הרעה נכנסה בי באותה תקופה איומה של נחישות ורגישות. קשה למדוד את השפעתה של הריסת גוש קטיף וצפון השומרון על נפשי השברירית, אבל כל פסיכולוג מתחיל יוכל לאשר כי ההשפעה קיימת. מן הסתם, הוא גם יגיד שעברתי התעללות בילדותי, אבל לא באמת חייבים להאמין לכל מילה שלו.
נא לא לטעות: אני עדיין לא מסתובב ברחובות בגבות מכווצות, צועק על אנשים ומנפנף במקל הסבא שלי לכל עבר. בשיחות אחד-על-אחד אני ממשיך לצחוק, להתבדח, להתיידד ולהפגין רוגע ואמפתיה. אבל זוהי רק מעטפת המחפה על רוח שוצפת וקוצפת, על זעם ומיאוס הולכים ומתגברים כלפי העולם ואשתו. עם חברים ומכרים קרובים אני ממשיך להתנהג כמו בעבר; ואם תשאלו אותי מחר ברחוב על המדור המיזנטרופי שלי - אכחיש הכול, ואסביר בחיוך שפשוט לא היה לי רעיון אחר לכתוב עליו. הדברים יישמעו הגיוניים ומשכנעים, אבל אל תאמינו לי לרגע.