התכנסות
"חילוקי הדעות בינינו הצטמצמו" (עליזה אולמרט על בעלה, השבוע).
סיכוי אחרון
לפני כמה ימים, בעקבות כתבה מקוממת במהדורת 'מבט' של ערוץ 1, השארתי הודעת מחאה בביפר של הכתב. אני עושה את זה מעת לעת כשמגיעים מים עד נפש. אחרי שעה קלה הוא חזר אלי בטלפון, כולו חביבות והוקרת תודה. "טוב לדעת שמישהו עדיין צופה בנו", אמר, "אין לך מושג כמה שהרייטינג שלנו נמוך. שברי אחוזים".
ריחמתי עליו, ולא סיפרתי לו שצפיתי ב'מבט' במקרה. ממש במקרה. כבר לפני כמה שנים טובות התנתקתי ממנה לטובת המהדורות המתחרות בערוצים המסחריים. בין שמונה בערב לשמונה ועשרים אני מזפזפ ביניהן, עד שהן יוצאות בו זמנית להפסקת פרסומות ראשונה (הממונה על ההגבלים העסקיים צריך לבדוק פעם את הקרטל הבעייתי הזה), ואז אני פורש לעיסוקיי. רק לעתים נדירות יוצא לי לראות חדשות בערוץ 1. למה? כי התרגלתי. עורכי מבט עשו באמצע שנות התשעים את טעות חייהם כשהקדימו את 'מבט' לשמונה, ושברו בכך הרגל צפייה ישראלי עתיק יומין. כשהם החזירו את המהדורה לתשע, היה כבר מאוחר לתקן את הנזק. קשה להצביע על סיבה הגיונית אחרת לפער הצפייה האדיר בין 'מבט' לבין מהדורות החדשות המרכזיות של ערוצי 2 ו-10. רוממה לא גרועה עד כדי כך.
באופן דומה קשה להצביע על סיבה הגיונית לפער הצפייה המשמעותי שבין ערוץ 2 לבין ערוץ 10. כולם משדרים, פחות או יותר, אותם סיפורים ואותן פרשנויות. לשניהם יש סדר עדיפויות דומה, שאינו שונה באופן מובהק מסדר העדיפויות של ערוץ 1. קרייני המהדורות, גדי סוקניק ויעקב אילון, לא ניחונו בשאר רוח שאין לחיים יבין, עם כל מגרעותיו הידועות. השנינויות של יונית לוי מעולם לא הוסיפו לצופים תובנות חדשות.
אבל עם הרגלי צפייה אי אפשר להתווכח. קשה מאוד לשנות אותם ולהשיב ל'מבט' את מעמדו משכבר הלילות. גם אם ירענן עכשיו דרמטית את מצבת המגישים והכתבים שלו, הוא יתקשה לפתות את הצופים לשובה הביתה. ובכל זאת יש דרך ששווה לנסות: במקום להחליף מגישים או עיצוב אולפן, מומלץ לבצע שיפוץ נרחב בתפאורה האידיאולוגית של המהדורה. או במלים אחרות: לשדר לשם שינוי מהדורת חדשות ימנית, פרו ציונית. זה עשוי לשפר מאוד את מצב האומה וכבדרך אגב גם לשפר דרמטית את מצב הרייטינג ברוממה.
בלי להיכנס כאן לפילוח מדויק של אוכלוסיית הצופים, אפשר לקבוע שעל לחלקם גדול נמאס תפריט החדשות השמאלני האחיד של שלושת הערוצים הציבוריים. כל מהדורה מקצרת את חייהם, אבל לפי שעה אין להם ערוץ אחר להימלט אליו. בכל הערוצים יש אותו נרטיב של הסכסוך ישראלי-פלשתיני, אותה איבה יוקדת למתנחלים ואותה שפת חדשות חד גונית. שלושתם שואלים את הפוליטיקאים שאלות זהות, רוחשים איבה מתמדת לחובשי כיפות, ומתאבקים לעפר רגליהם של מרואייני שמאל חילוניים.
במהדורת 'מבט' של ערוץ 1 העתידי צריך לעשות בדיוק ההיפך: במקום לשאול כל הזמן מתי עוקרים מאחזים, לשאול למה כל-כך דחוף לעקור אותם; במקום להגיד 'התכנסות' להגיד 'עקירה' או 'גירוש"; במקום לעשות כתבות תחקיר על ה'ימין קיצוני' בחברון לעשות כתבות על השמאל הקיצוני בבילעין; במקום להזמין תמיד פרשנות משפטית ממשה נגבי, להזמין פרשנות כזאת מנדב העצני; במקום להתעלק על נתניהו להתעלק על שמעון פרס; במקום שצופי ימין ישלחו ביפרים נזעמים, שצופי שמאל ישלחו. בקיצור, לכונן כאן מהדורת חדשות עברית בסגנון רשת פוקס האמריקנית או אפילו ימינה מכך.
מהפך הזה יעלה בקנה אחת עם חובת האיזון שבחוק רשות השידור. אחרי 40 שנות שמאלנות משודרת הגיע הזמן לאפליה מתקנת. המון צופים יאהבו את זה.הימין אמנם נחל בבחירות האחרונות כשלון די חרוץ, אבל בכל זאת יש לו 50 מנדטים. אם רק חצי מהם יעברו בהדרגה לצפות במהדורת חדשות כלבבם, רוממה תזכה בעדנה ותחדש לילותיה כקדם. חיים יבין, אני מנחש, לא ירצה להיות שם כשזה יקרה.
מגש הכסף
ועידת קמפ-דייוויד, שהסתיימה בכשלון חרוץ לפני שש שנים, עדיין ממשיכה לייצר ספרים חדשים. הכותר הטרי ביותר אודותיה הוא "אדוני ראש: ירושלים!", בעריכת ד"ר משה עמירב, יועצו של אהוד ברק לענייני ירושלים. זה לא ספר זכרונות, זה ספר לקחים. עמירב קיבץ בספר אחד שישה מחקרים ומאמרים מלומדים המציעים פתרונות מדיניים לסוגיית ירושלים, הסוגיה שבגללה התפוצצה אותה ועידה. יום ירושלים הוא הזדמנות נאותה לעיין בהם.
על אף שעמירב הוא היום איש שמאל מובהק, הספר נפתח דווקא במאמר מקיף של חוקר (ועיתונאי) בלתי שמאלן בעליל, נדב שרגאי. "ירושלים איננה הבעיה אלא הפתרון", זה שמו של הפרק שלו. שרגאי מזכיר לנו, כבר הספקנו לשכוח, שסכנת החלוקה שנשקפה לירושלים בתקופת ברק עוררה פרץ של איומי סרבנות ומרי לא רק מצד ימין. המשפטן מאיר רוזן, מוטי אשכנזי ואחרים פרסמו גילוי דעת נזעם ששלל את הלגיטימיות של חלוקת ירושלים. "כל ויתור (על ירושלים) יהיה בלתי חוקי בעליל, נסיון לשדוד את דעת תושבי ישראל ואת אוצר העם היהודי". בנוסף למפד"ל ולש"ס פרש אז מהממשלה אפילו רוני מילוא. "אם הר הבית איננו בידינו", כך אמר אז, "לא נוכל להסביר לעצמנו, לזרים ולילדינו, מה אנו עושים כאן ומה זכותנו על הארץ".
ומה מציע שרגאי? הרבה הצעות מעניינות ונועזות, שהמרתקת והפשוטה שבהן היא "עידוד הגירה". כתב הארץ לענייני מתנחלים ומזרח ירושלים ממליץ לפתות את הקהילה הערבית שבין החומות לנטוש את העיר תמורת פיצוי כספי הולם. הוא קורא להקים קרן קיימת חדשה, שתגייס בארץ ובתפוצות את סכומי הכסף הגדולים הנחוצים לרכישת בתים מערביי הרובע המוסלמי: "אם תחנת טלויזיה סעודית, אם. בי.סי, יכולה להקדיש עשר שעות שידור, במעין שירותרום, כדי לגייס 7 מליון דולר למען אל קודס, ומדינות המפרץ מתחרות ביניהן מי תתרום יותר כספים לצורך שיפוץ בתים ברובע המוסלמי, גם העם היהודי, ששורשיו בירושלים עמוקים פי כמה מאלה של שליטי ירדן וסעודיה, רשאי לחזור בדרך מאורגנת וממלכתית אל ימי הקופסה הכחולה".
במחשבה נוספת: אולי לא צריך תרומות. את 100 המילארדים שממשלת אולמרט מתכוונת להשקיע בפיצוי מתנחלי גב ההר, אפשר להשקיע בפיתוי ערביי ירושלים ויו"ש להגר מבתיהם. מרצון, לא בכוח. מגש הכסף המפורסם של אלתרמן יקבל אז משמעות עדכנית, לא פחות ציונית.
"חילוקי הדעות בינינו הצטמצמו" (עליזה אולמרט על בעלה, השבוע).
סיכוי אחרון
לפני כמה ימים, בעקבות כתבה מקוממת במהדורת 'מבט' של ערוץ 1, השארתי הודעת מחאה בביפר של הכתב. אני עושה את זה מעת לעת כשמגיעים מים עד נפש. אחרי שעה קלה הוא חזר אלי בטלפון, כולו חביבות והוקרת תודה. "טוב לדעת שמישהו עדיין צופה בנו", אמר, "אין לך מושג כמה שהרייטינג שלנו נמוך. שברי אחוזים".
ריחמתי עליו, ולא סיפרתי לו שצפיתי ב'מבט' במקרה. ממש במקרה. כבר לפני כמה שנים טובות התנתקתי ממנה לטובת המהדורות המתחרות בערוצים המסחריים. בין שמונה בערב לשמונה ועשרים אני מזפזפ ביניהן, עד שהן יוצאות בו זמנית להפסקת פרסומות ראשונה (הממונה על ההגבלים העסקיים צריך לבדוק פעם את הקרטל הבעייתי הזה), ואז אני פורש לעיסוקיי. רק לעתים נדירות יוצא לי לראות חדשות בערוץ 1. למה? כי התרגלתי. עורכי מבט עשו באמצע שנות התשעים את טעות חייהם כשהקדימו את 'מבט' לשמונה, ושברו בכך הרגל צפייה ישראלי עתיק יומין. כשהם החזירו את המהדורה לתשע, היה כבר מאוחר לתקן את הנזק. קשה להצביע על סיבה הגיונית אחרת לפער הצפייה האדיר בין 'מבט' לבין מהדורות החדשות המרכזיות של ערוצי 2 ו-10. רוממה לא גרועה עד כדי כך.
באופן דומה קשה להצביע על סיבה הגיונית לפער הצפייה המשמעותי שבין ערוץ 2 לבין ערוץ 10. כולם משדרים, פחות או יותר, אותם סיפורים ואותן פרשנויות. לשניהם יש סדר עדיפויות דומה, שאינו שונה באופן מובהק מסדר העדיפויות של ערוץ 1. קרייני המהדורות, גדי סוקניק ויעקב אילון, לא ניחונו בשאר רוח שאין לחיים יבין, עם כל מגרעותיו הידועות. השנינויות של יונית לוי מעולם לא הוסיפו לצופים תובנות חדשות.
אבל עם הרגלי צפייה אי אפשר להתווכח. קשה מאוד לשנות אותם ולהשיב ל'מבט' את מעמדו משכבר הלילות. גם אם ירענן עכשיו דרמטית את מצבת המגישים והכתבים שלו, הוא יתקשה לפתות את הצופים לשובה הביתה. ובכל זאת יש דרך ששווה לנסות: במקום להחליף מגישים או עיצוב אולפן, מומלץ לבצע שיפוץ נרחב בתפאורה האידיאולוגית של המהדורה. או במלים אחרות: לשדר לשם שינוי מהדורת חדשות ימנית, פרו ציונית. זה עשוי לשפר מאוד את מצב האומה וכבדרך אגב גם לשפר דרמטית את מצב הרייטינג ברוממה.
בלי להיכנס כאן לפילוח מדויק של אוכלוסיית הצופים, אפשר לקבוע שעל לחלקם גדול נמאס תפריט החדשות השמאלני האחיד של שלושת הערוצים הציבוריים. כל מהדורה מקצרת את חייהם, אבל לפי שעה אין להם ערוץ אחר להימלט אליו. בכל הערוצים יש אותו נרטיב של הסכסוך ישראלי-פלשתיני, אותה איבה יוקדת למתנחלים ואותה שפת חדשות חד גונית. שלושתם שואלים את הפוליטיקאים שאלות זהות, רוחשים איבה מתמדת לחובשי כיפות, ומתאבקים לעפר רגליהם של מרואייני שמאל חילוניים.
במהדורת 'מבט' של ערוץ 1 העתידי צריך לעשות בדיוק ההיפך: במקום לשאול כל הזמן מתי עוקרים מאחזים, לשאול למה כל-כך דחוף לעקור אותם; במקום להגיד 'התכנסות' להגיד 'עקירה' או 'גירוש"; במקום לעשות כתבות תחקיר על ה'ימין קיצוני' בחברון לעשות כתבות על השמאל הקיצוני בבילעין; במקום להזמין תמיד פרשנות משפטית ממשה נגבי, להזמין פרשנות כזאת מנדב העצני; במקום להתעלק על נתניהו להתעלק על שמעון פרס; במקום שצופי ימין ישלחו ביפרים נזעמים, שצופי שמאל ישלחו. בקיצור, לכונן כאן מהדורת חדשות עברית בסגנון רשת פוקס האמריקנית או אפילו ימינה מכך.
מהפך הזה יעלה בקנה אחת עם חובת האיזון שבחוק רשות השידור. אחרי 40 שנות שמאלנות משודרת הגיע הזמן לאפליה מתקנת. המון צופים יאהבו את זה.הימין אמנם נחל בבחירות האחרונות כשלון די חרוץ, אבל בכל זאת יש לו 50 מנדטים. אם רק חצי מהם יעברו בהדרגה לצפות במהדורת חדשות כלבבם, רוממה תזכה בעדנה ותחדש לילותיה כקדם. חיים יבין, אני מנחש, לא ירצה להיות שם כשזה יקרה.
מגש הכסף
ועידת קמפ-דייוויד, שהסתיימה בכשלון חרוץ לפני שש שנים, עדיין ממשיכה לייצר ספרים חדשים. הכותר הטרי ביותר אודותיה הוא "אדוני ראש: ירושלים!", בעריכת ד"ר משה עמירב, יועצו של אהוד ברק לענייני ירושלים. זה לא ספר זכרונות, זה ספר לקחים. עמירב קיבץ בספר אחד שישה מחקרים ומאמרים מלומדים המציעים פתרונות מדיניים לסוגיית ירושלים, הסוגיה שבגללה התפוצצה אותה ועידה. יום ירושלים הוא הזדמנות נאותה לעיין בהם.
על אף שעמירב הוא היום איש שמאל מובהק, הספר נפתח דווקא במאמר מקיף של חוקר (ועיתונאי) בלתי שמאלן בעליל, נדב שרגאי. "ירושלים איננה הבעיה אלא הפתרון", זה שמו של הפרק שלו. שרגאי מזכיר לנו, כבר הספקנו לשכוח, שסכנת החלוקה שנשקפה לירושלים בתקופת ברק עוררה פרץ של איומי סרבנות ומרי לא רק מצד ימין. המשפטן מאיר רוזן, מוטי אשכנזי ואחרים פרסמו גילוי דעת נזעם ששלל את הלגיטימיות של חלוקת ירושלים. "כל ויתור (על ירושלים) יהיה בלתי חוקי בעליל, נסיון לשדוד את דעת תושבי ישראל ואת אוצר העם היהודי". בנוסף למפד"ל ולש"ס פרש אז מהממשלה אפילו רוני מילוא. "אם הר הבית איננו בידינו", כך אמר אז, "לא נוכל להסביר לעצמנו, לזרים ולילדינו, מה אנו עושים כאן ומה זכותנו על הארץ".
ומה מציע שרגאי? הרבה הצעות מעניינות ונועזות, שהמרתקת והפשוטה שבהן היא "עידוד הגירה". כתב הארץ לענייני מתנחלים ומזרח ירושלים ממליץ לפתות את הקהילה הערבית שבין החומות לנטוש את העיר תמורת פיצוי כספי הולם. הוא קורא להקים קרן קיימת חדשה, שתגייס בארץ ובתפוצות את סכומי הכסף הגדולים הנחוצים לרכישת בתים מערביי הרובע המוסלמי: "אם תחנת טלויזיה סעודית, אם. בי.סי, יכולה להקדיש עשר שעות שידור, במעין שירותרום, כדי לגייס 7 מליון דולר למען אל קודס, ומדינות המפרץ מתחרות ביניהן מי תתרום יותר כספים לצורך שיפוץ בתים ברובע המוסלמי, גם העם היהודי, ששורשיו בירושלים עמוקים פי כמה מאלה של שליטי ירדן וסעודיה, רשאי לחזור בדרך מאורגנת וממלכתית אל ימי הקופסה הכחולה".
במחשבה נוספת: אולי לא צריך תרומות. את 100 המילארדים שממשלת אולמרט מתכוונת להשקיע בפיצוי מתנחלי גב ההר, אפשר להשקיע בפיתוי ערביי ירושלים ויו"ש להגר מבתיהם. מרצון, לא בכוח. מגש הכסף המפורסם של אלתרמן יקבל אז משמעות עדכנית, לא פחות ציונית.