חברי ואני, במטה 'יהודי לא מגרש יהודי', נאלצים להגיב בקצרה לדברים שכתב הרב אלי סדן בחוברת בשם 'להוסיף אור'. לכתחילה היינו מעדיפים לומר את האמת הנראית לנו מבלי לתקוף אחרים, אך בשל ההשלכות החמורות וההשפעה הרחבה – איננו יכולים לשתוק, ולוואי שדברינו היו מיותרים.

השיטה המוצגת על-ידי הרב סדן שוללת כל מאבק כוחני, וקוראת לעסוק רק "באמונה ובאהבה". אולם לקסיקון שמכיר רק את המושגים 'אמונה' ו'אהבה', ולא את המושגים 'צדק' ו'משפט', למשל – מעוות וגורם להיפוך ערכים. כך מי שמגן על ביתו הופך להיות כוחני ואלים, כי אינו נוהג בדרך האהבה...
יורני הרב סדן: אם מחר יבואו עשרה מאפיונרים ויאמרו לי בטון מנומס לצאת מביתי, האם מותר לי לנקוט בדרך הכוחנית והאלימה של התנגדות פיזית, ולפחות להרים קול צעקה, או שמא עלי לנקוט בשיטה שהרב סדן מעלה על נס: "בכי, צער, ויציאה בשתיקה רועמת"?

ושמא יאמרו בעלי שיטה זו: "אינו דומה ביתך הפרטי לבית שאתה בונה כאן בשליחות העם כולו; וכיוון שהעם אינו רוצה בכך, אין לך זכות להיות כאן". אם כך, הרי העיוות כפול ומכופל: ראשית, בזה שאין כל זכות אמיתית לקניין הפרט מול עריצות השלטון. אולי גם לנבות היזרעאלי אסור היה להתנגד למלך אחאב, שגזל את כרמו? ושנית, בזה שלפי שיטה זו הזכות שלנו כיהודים לשבת בארץ ישראל תלויה בהסכמת העם, ולא – כפי שחשבנו לתומנו – מכוח מתנת ה' לעם ישראל לדורותיו, מתנה שאינה פוקעת גם אם ירצו כך כל מיליוני היהודים החיים כיום (כפי שהדגיש הרצי"ה קוק זצ"ל). לכן, מלמד אותנו הרב סדן, אם רוצים לנשל אותנו בכוח מחברון ומעמונה, הרי אנו הם אלו שהולכים בכוח נגד הרוב – וזאת איננו רשאים לעשות (זוכרים את עשרת המאפיונרים מול בעל הבית הבודד?).

שיטה זו מנסה לחנך אותנו – בעיקר את הנוער הסורר (שלא הספיקו לבלבל את מוחו בהתחכמויות המשכיחות את היושר הטבעי) – שמושגי ה'אהבה' מול ה'אלימות' הם המחליפים עכשיו את מושגי הטוב והרע, האמת והשקר, הצדק והעוול. לכן, אם אתה מתנגד בכוח למעשה חמס ושוד, אם אתה צועק חזק מדי כנגד השקר והטומאה, ואם אתה מעז לשנוא את הרע והרשע – הרי מעשיך איומים ונוראים, עצת היצר הרע ממש!

לאחר שהשכלנו והבנו שכל 'מאבק כוחני' פסול בתכלית, מוסיף הרב סדן נדבך משמעותי: לא רק שבעל הבית צריך לצאת את ביתו בבכי חנוק, כדי לשמור על היחסים הטובים עם הפושעים שבאו לגרשו, אלא שגם מותר לאחרים לסייע לאותו פשע! כך, בלי להתבייש, מצדיק הרב סדן את השתתפות תלמידיו במעגל השני של הגירוש.

הרב סדן תוקף את מי שמאשים את החיילים שהשתתפו בגירוש: הרי הם שמעו לקול רבותיהם! אכן, צדקת הרב סדן, האשמה העיקרית תלויה באלו שמחנכים כמוך. לפני כשנה יצאתי מדעתי כאשר קצין חובש כיפה, עטור זיפי זקן של בין המצרים, עצר אותי בביקורת פתע בין סעד לכיסופים וביקש אישורים. וכששאלתי אותו: "מה פתאום אתה מגדיל ראש?" נד בראשו לחוסר ההבנה שלי... כיום אני כועס הרבה יותר על מה שבאמת 'דפק' לו את הראש (למזלי, באותו אירוע הגיע קצין משטרה, מקסימום בוגר תיכון דתי, ואפשר לי להמשיך בחצי קריצה).

אמנם הרב סדן נותן לקוראיו להבין שהתנגד להשתתפות חיילים במעגל הראשון, אלא שהביטוי 'סירוב פקודה' לא יעלה חלילה על דל-שפתיו כמושג חיובי (כפי שהסביר ארוכות באיגרת לתלמידיו לפני שנה). אבל אין חלל ריק. אם אסור 'לעשות דגל' מסירוב פקודה, ואם מותר לסייע באופן פעיל למצור ולגירוש במעגל השני, ואם בכלל אין רשות למגורש לעשות דבר מלבד שתיקה רועמת – מבין כל אחד שגם המעגל הראשון אינו נורא כל-כך... ואכן, במבחן התוצאה, ברור ששיטה זו היא שנתנה לגיטימציה גם להשתתפות במעגל הראשון. למשל, ידוע לנו על טייס בוגר עלי, שלאחר התייעצות עם רבותיו השתתף באחד החפ"קים של המעגל הראשון (סליחה, אולי זה כבר מוגדר כמעגל ראשון וחצי).
אכן, לא תמיד ניתן להאשים את החייל הפשוט והתמים, שלא לימדו אותו להבחין בין גדולי הפוסקים לבין מפורסמי הדרשנים. אך למה מתכוון המחנך הרב סדן כשהוא כותב "יש כאן מחלוקת בין גדולי תורה" – מיהם בדיוק גדולי התורה שחלוקים על הגר"א שפירא, רבו של הרב סדן?

למעשה, הרב סדן מציע לנו להיכנע במאבק על ההתיישבות. הלא השלטון כבר סימן כמטרה לאומית את המשך הגירוש, וכבר הולכים לפריץ הגדול מעבר לים כדי לשכנע אותו שיסכים לתכנית ההתאבדות של היהודים... אבל לנו הרי אסור להתנגד! זוהי אלימות, כוחנות, שנאה, וכל המילים הרעות... אולמרט יכול להירגע, כי למשימה של הגירוש הבא אפשר לגייס את המחונכים בשיטת הרב סדן כמפקדים שיעשו את משימתם על הצד הטוב ביותר.

ובכן, אולי כדאי לעזוב כבר עכשיו את היישוב עלי, או לפחות להכין את הממחטות שננגב בהן את עינינו הדומעות כאשר נצא בשתיקה רועמת, טהורה ואצילית. הבה ונכין את ניצחון הרוח, כי בעולם החומר כבר הפסדנו (וזה נקרא, כידוע, "התורה הגואלת"...).

השיטה שמציג הרב סדן הנה מיואשת ומייאשת, כי בעולם שבו אסור להתגונן מול מי שמכה אותי, שאסור לקרוא לו "רשע" (למה תכה רעך) ורק צריך לשנן 'א-ה-ב-ה' – בעולם כזה צוחק הרשע בקול גדול.