מי שצפה בשידור שלנו ממירון, והיו כמאה אלף כאלה, התרגש מן הסתם מהקולות ומצלילי השמחה, ובעיקר מהרעש החד-גוני כמעט של הכליזמרים. צוות השידור, ואני בתוכו, נהנה מאוד מהחגיגות ומהנגינה לאורך הלילה. כשהאיר הבוקר הבנו שאולי שמענו יותר מדי את 'בר יוחאי'. לקראת הצהרים האוזניים כבר סרבו לעכל את 'ואמרתם כה לחי'. בערב כבר היה בלתי אפשרי לזמזם את 'אמר רבי עקיבא', ודווקא חבל, כי בדיוק אז האדמו"ר מתולדות אהרון הדליק את האבוקה שלו בטקס מדהים.
כשנהיה ל"ד בעומר פרקנו את האולפן והציוד, לקחנו רד-בול כצידה לדרך הארוכה ודיסק חדש, שמישהו נחמד השאיר לי באולפן השידור המאולתר. המישהו הזה הוא אחד הרבנים בישיבת בני עקיבא במירון, שבין כותליה הצבנו את אולפן הווידאו בל"ג בעומר.
הצלילים שבקעו מהמערכת היו שונים לחלוטין ממה ששמענו על ציון הצדיק. דוד קליר אסף לחנים במשך שנים ("או ליתר דיוק, במשך 35 השנים האחרונות"), והוא מבצע אותם באומץ. הדרך ממירון לבית אל ארכה שעתיים לפחות, מה שאפשר לנו לשמוע את הדיסק יותר מפעם אחת. הלחנים נאים, העיבודים אפילו נאים מאוד, אולם לעתים נדמה שהשירים כה דומים, עד שבדקנו שאכן מונה הרצועות מסמן שהשיר התחלף.
אני לא בטוח שהמשפט האחרון הוא לגריעותא. כשאומן מייצר לעצמו כיוון מסוים, לעתים זה סוג של חותמת יצרן. ובעברית לא מסורבלת: העובדה שהשירים נשמעים דומים עשויה להיות חיובית. הבחור שר בעברית רהוטה, ההגייה שלו נכונה ומדויקת וזהו יתרון בלעדי על הרבה אומנים אחרים ששרים כאן לאחרונה.
באופן לא מדעי אפשר לציין את רצועה 4, 'ונטעתים על אדמתם'. השיר קצבי כדבעי ומעובד באופן פשוט וידידותי. גם רצועה 1, 'קול צופייך', נשמעת טוב, וטוב שנבחרה לפתוח את האלבום. השיר השישי, 'קומי אורי', קיבל ציון לשבח בתחום העיבוד, וזכה בין הנוסעים להגדרת "השיר המתאים ביותר ליום העצמאות" (בתנאי שחלוץ ואולמרט יופרדו מתפקידיהם)...
בבואנו לסקור דיסק חדש שאינו עושה שימוש בולט בכלי נגינה אמיתיים, בדרך כלל אנחנו מתעכבים קמעה על ההסתמכות בדגימות מסונתזות. אז נכון שזה יוצא פחות יקר מאשר להכניס תזמורת אמיתית לאולפן. בדיסק הנוכחי ההחמצה בולטת בעיקר אל מול המלודיות התמימות. קחו למשל את רצועה 7, 'פתחו לי'. היא מתחילה בציוץ ציפורים דיגיטאלי, שהופך לשיר שקט, שמופר לפתע לצורך קצב שונה ורועש. מה זה?
לסיכום: קול נעים, עיבודים חביבים וגם הלחנים לא רעים בכלל. לדיסק בכורה לא צריך לרצות יותר. רק שקליר נותן חשק לעוד, ואני כבר מצפה לדיסק הבא שלו.
פינת משבית השמחה:
יש דיסקים שהם 'נעימתיים', הווי אומר אינסטרומנטאליים, ללא שירת אדם. יש כאלה שהם ווקאליים (ללא כלי נגינה). בדיסק הזה שולבו האפשרויות. בכמה שירים המוסיקה מתנגנת לעתים למעלה מדקה שלמה, ורק אז מצטרף הזמר או המקהלה. זה בסדר, אולם לא כדאי להרבות בכך. ברדיו היו אומרים פעם שפתיח ארוך נועד לאפשר לזמר להספיק להחנות את מכוניתו בזמן שהתזמורת החלה כבר לנגן.
הערות וכו' אפשר לשגר אל kobi@a7.org
כשנהיה ל"ד בעומר פרקנו את האולפן והציוד, לקחנו רד-בול כצידה לדרך הארוכה ודיסק חדש, שמישהו נחמד השאיר לי באולפן השידור המאולתר. המישהו הזה הוא אחד הרבנים בישיבת בני עקיבא במירון, שבין כותליה הצבנו את אולפן הווידאו בל"ג בעומר.
הצלילים שבקעו מהמערכת היו שונים לחלוטין ממה ששמענו על ציון הצדיק. דוד קליר אסף לחנים במשך שנים ("או ליתר דיוק, במשך 35 השנים האחרונות"), והוא מבצע אותם באומץ. הדרך ממירון לבית אל ארכה שעתיים לפחות, מה שאפשר לנו לשמוע את הדיסק יותר מפעם אחת. הלחנים נאים, העיבודים אפילו נאים מאוד, אולם לעתים נדמה שהשירים כה דומים, עד שבדקנו שאכן מונה הרצועות מסמן שהשיר התחלף.
אני לא בטוח שהמשפט האחרון הוא לגריעותא. כשאומן מייצר לעצמו כיוון מסוים, לעתים זה סוג של חותמת יצרן. ובעברית לא מסורבלת: העובדה שהשירים נשמעים דומים עשויה להיות חיובית. הבחור שר בעברית רהוטה, ההגייה שלו נכונה ומדויקת וזהו יתרון בלעדי על הרבה אומנים אחרים ששרים כאן לאחרונה.
באופן לא מדעי אפשר לציין את רצועה 4, 'ונטעתים על אדמתם'. השיר קצבי כדבעי ומעובד באופן פשוט וידידותי. גם רצועה 1, 'קול צופייך', נשמעת טוב, וטוב שנבחרה לפתוח את האלבום. השיר השישי, 'קומי אורי', קיבל ציון לשבח בתחום העיבוד, וזכה בין הנוסעים להגדרת "השיר המתאים ביותר ליום העצמאות" (בתנאי שחלוץ ואולמרט יופרדו מתפקידיהם)...
בבואנו לסקור דיסק חדש שאינו עושה שימוש בולט בכלי נגינה אמיתיים, בדרך כלל אנחנו מתעכבים קמעה על ההסתמכות בדגימות מסונתזות. אז נכון שזה יוצא פחות יקר מאשר להכניס תזמורת אמיתית לאולפן. בדיסק הנוכחי ההחמצה בולטת בעיקר אל מול המלודיות התמימות. קחו למשל את רצועה 7, 'פתחו לי'. היא מתחילה בציוץ ציפורים דיגיטאלי, שהופך לשיר שקט, שמופר לפתע לצורך קצב שונה ורועש. מה זה?
לסיכום: קול נעים, עיבודים חביבים וגם הלחנים לא רעים בכלל. לדיסק בכורה לא צריך לרצות יותר. רק שקליר נותן חשק לעוד, ואני כבר מצפה לדיסק הבא שלו.
פינת משבית השמחה:
יש דיסקים שהם 'נעימתיים', הווי אומר אינסטרומנטאליים, ללא שירת אדם. יש כאלה שהם ווקאליים (ללא כלי נגינה). בדיסק הזה שולבו האפשרויות. בכמה שירים המוסיקה מתנגנת לעתים למעלה מדקה שלמה, ורק אז מצטרף הזמר או המקהלה. זה בסדר, אולם לא כדאי להרבות בכך. ברדיו היו אומרים פעם שפתיח ארוך נועד לאפשר לזמר להספיק להחנות את מכוניתו בזמן שהתזמורת החלה כבר לנגן.
הערות וכו' אפשר לשגר אל kobi@a7.org