לא לשכוח את הכדורים
ושוב הגיע חודש הזיכרון ליצחק רבין, ובידיעות אחרונות פורסם סקר מזעזע, פשוט מזעזע: 30% מהציבור מוכן להעניק חנינה ליגאל עמיר! טוב, לא היום, אלא בעוד 25 שנה - בהנחה מפוקפקת שאחמדינג'אד ייתן לנו הארכה. אוי-אוי-אוי, סופקים הרביניסטים את כפיהם המזועזעות, האם לא למדנו שום דבר? האם כבר שכחנו את הרצח, את הרוצח ואת הרבנים שהסיתו?
אז חברים, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות: הטובות הן, שכאשר ייערך הסקר שוב בעוד 25 שנה, אחוז התומכים בשחרורו של עמיר לא יעלה על 10-15. החדשות הרעות הם, ש-85% מהמשיבים לא יצליחו לזכור מיהו יגאל עמיר ומהו פעלו. בשנת התשצ"ב, או תשצב"ה, או איך שיקראו לשנה ההיא בעוד מחצית היובל, רוצחו של רבין יהיה כנראה עוד גבר שמנמן ואפור שיער בגיל העמידה, סבא לנכדים, תומך נלהב של מפלגת הגמלאים, ושלושת הכדורים היחידים שיעסיקו אותו יהיו אלה שירשום לו רופא הכלא. ספק אם רבים יחשבו עליו אז כעל השטן המחייך בהתגלמותו.
ובכל מקרה, אל תתחייבו היום כי יגאל עמיר יישאר בכלא עד יום מותו. הרי תמיד יש סיכוי שהסקרים יהיו בעדו, שרוב אזרחי ישראל יחשבו כי הגיע הזמן להעניק לו חנינה. במקרה כזה, לא תהיה לכם ולי ברירה אלא לכבד את רצון העם, שכן סקרים - כפי שהבהרתם שוב ושוב לתושבי גוש קטיף - הם דבר קדוש כמעט כמו ראש ממשלת השלום שנרצח.
מהודו ועד כיכר ציון
"יצחק רבין נרצח בשל דרכו המדינית. לכן העצרת לזכרו חייבת להיות פוליטית", טוען אדם בשם גילי חסקין בטור דעה ב-ynet. ועוד הוא כותב: "יש מספיק אנשים שמעוניינים להשכיח את העובדה שרבין נרצח כתוצאה של הסתה של אנשים במערכת הפוליטית". ובהמשך: "יש לקבע בזכרון הציבור לדיראון את כל מי שהוביל הפגנה שבמהלכה נראו פניו של רבין מתנוססות על גבי ארון מתים, וגם את מי שעמד על המרפסת ההיא בכיכר ציון, בערב ההוא, בו נראה רבין במדים נאציים".
גילי חסקין, גילי חסקין... אה, נזכרתי! חסקין הוא מדריך הטיולים שנעצר בהודו לפני מספר חודשים בגלל כדור רובה שנמצא בתרמילו. עושה רושם כי רשלנותו של האיש, שהעמידה את כל משרד החוץ על הרגליים למשך שלושה שבועות, היא המכשירה אותו לכתוב טורים פוליטיים באתר חדשות גדול. האמת, סחתיין. אני הייתי צריך לשחד את העורך כדי לקבל טור משלי.
אבל מישהו צריך להסביר לאותו חסקין, שכדאי לו לבלות קצת יותר זמן בארץ. יכול להיות שבגלל טיוליו הרבים בהודו, הוא לא יודע שהסיסמאות הנבובות והשקריות במאמרו כבר נשחקו עד תום ב-11 השנים האחרונות. שמישהו יספר לו כי מאמרו הפובליציסטי הנלהב הוא בסך הכול העלאת גרה מהמילניום הקודם; צריך להזכיר לו מה התנוסס על אותו ארון מתים מפורסם ומי הפיץ את המונטאז' של רבין במדים נאציים. כדאי לומר לו בעדינות כי הפוליטיקאים מכיכר ציון נבחרו לראשות הממשלה ולנשיאות המדינה באופן דמוקרטי, וקצת קשה היום להוקיע אותם בלי להוציא מהמחנה את רוב העם. ובעיקר: שמישהו יבקש מאותו חסקין לדאוג לתרמיל נקי ומסודר, כי את הקליעים שנמצאים שם הוא לא יכול לתלות בשום הסתה.
שמחה גדולה במוסף הארץ
אולי בהשראת יום הזיכרון לרבין, סיימתי לקרוא שני ספרים של שתי סופרות משני קצות המחנה הדתי-לאומי: 'שמחה גדולה בשמיים' של אמונה אלון, שעלילתו מסתיימת דקות ספורות לפני רצח רבין, ו'כרת' של יעל משאלי, שבו מתברר כי המתנחלים הקיצונים האלה רוצחים גם את קרוביהם ולא רק ראשי ממשלה בישראל.
סופרות שונות, עלילות שונות, סגנון כתיבה שונה, ובכל זאת יש הרבה מן המשותף בין גיבורות שני הספרים: שלומציון דרור ונשמה ענבר חולקות ביניהן לא רק שמות מיוחדים וסמליים, אלא גם ילדות באווירה ימנית-דתית-אורתודוקסית, מהפך ערכי בימי הבגרות, אהבה מחוץ לנישואים ונישואים מחוץ לאהבה. שתיהן נעות במסלול שבין הרי יהודה ל'תל אביב המושחתת', שתיהן נאלצות להתמודד עם החברה שממנה יצאו, שתיהן עוברות סוג של השלמה עם עברן, ולשתיהן יש חברה-טובה-חילונית-שמאלנית-פה-גדול-אומר-הכול שמסבירה להן ולקוראים את עובדות החיים.
ובכל זאת, משהו שונה, ואני לא מתכוון לרמת הכתיבה (במשפט אחד – משאלי מוכשרת מאוד, אם כי לא אוכל להמליץ על ספרה מטעמי דת ומצפון, ואילו השפה העשירה והפיוטית של אלון פשוט מעוררת קנאה): משאלי כתבה ספר על עצמה; נשמה ענבר היא בת דמותה הברורה והמוצהרת – כולל תסרוקת הקוצים הג'ינג'ית ונטייתה לבקר את כל העולם למעט את עצמה. לעומתה, אמונה אלון בחרה בגיבורה הרחוקה מעולמה הפיזי, החברתי, הדתי והפוליטי, גם אם היא מזדהה עם תהיותיה, וגם אם נפשה קשורה בנפשה.
ולמרות שיש משהו יפה בבחירה המפתיעה של אלון, ביכולת שלה להתבונן ולבקר ולרגש דרך מבטה של מישהי אחרת, אני תוהה מה היה קורה אם שלומציון היתה עושה את המסלול ההפוך: אם היא היתה גדלה כחילונית, נבעטת החוצה בגלל, נגיד, פשעי האופנה שלה, וחוזרת בתשובה שלמה. האם גם אז היה הספר מתקבל אצל קובעי הטעם באהדה יחסית? האם גם אז הוא היה נפתח בקרדיט לעמוס עוז על עזרתו? האם בכלל היינו קוראים עליו במוסף הספרים של הארץ? האם מה שמותר ליעל משאלי מותר גם לרביצין הימנית מבית אל – לכתוב ספר מרתק ומוצלח שבו היא הכוכבת הראשית?
יודע את מקומי
מדי פעם, כשאני שוב מגלה כי היום הסתיים מהר מהצפוי, אני נושא תפילה חרישית כלפי שמיא ומבקש להגדיל את מספר השעות ביממה ל-30. והנה, בתקופה האחרונה נדמה כי תפילתי נענתה בריבית, שכן השעה שבה אני משכיב את היורש לישון נדמית עלי כנצח. וכשאני מצליח במשימה, יוצא מחדרו החשוך והדומם ומציץ בשעוני, אני נחרד לגלות כי באמת עבר נצח.
כשהילד היה צעיר יותר, כל הליך ההרדמה היה פשוט יותר: הייתי מנדנד את הילד בידיים או בעגלה, מחכה עד שהוא יעצום עיניים, סופר עד מאה ומניח אותו במיטה בעדינות, ואז נושק לו על מצחו ומשאיר אותו לנפשו ולחלומותיו הנעימים על חלב אם ומוצצים. אבל בתקופה זו מדובר בלא פחות מטקס פגאני רב-שלבי, שתחילתו בשעה שבע בערב וסופו מי ישורנו.
הנה תקציר מאמש:
שלב א' – מנהלות (רמת הקושי – קלי קלות):
"ועכשיו אתה מצחצח שיניים".
"לא מצא'צח שיניים!"
"עכשיו תכבה את האור".
"לא תכבה את האור!"
"טוב, אז אני מכבה את האור!"
"לא, אנייייי! אנייייי רוצה לכבות!" (בכי. סוף שלב א'.)
שלב ב' – משחקים (רמת קושי – בינונית):
"אתה מתחבא מתחת לשמיכה? בסדר, אבל זאת פעם אחרונה, ומיד כשאתה יוצא מהמחבוא – הולכים לישון. איפה אתה? איפה הילד שלי? מישהו ראה אותו? אני אחפש אותו".
(שעתיים חולפות, והילד מסרב לצאת. אבא מושך את השמיכה בכוח. בכי. סוף שלב ב'.)
שלב ג' – אירוויזיון (רמת קושי – סיוט).
"אבא, תשיר 'בלילה-בלילה'".
"נו, אין לי כוח".
"אבא תשיר!!!"
"טוב, אבל פעם אחרונה ודי. כבר שבע וחצי, ואתה צריך לקום לגן... 'בלילה-בלילה אתה הולך לישון / בלילה-בלילה אני הולך לישון / בלילה-בלילה אמא הולכת לישון..." (סוף שלב ג'.)
שלב ד':
"'בלילה-בלילה הבובה הולכת לישון / בלילה-בלילה הדינוזאור הולך לישון..." (סוף שלב ד'.)
שלב ה':
"בלילה-בלילה הקירות הולכים לישון / בלילה-בלילה התקרה... אולי נפסיק כאן? השעה כבר שמונה בערב!"
"פעם אחרונה חביבה ודי, אבא!"
"טוב. בלילה-בלילה החיידקים הולכים לישון..." (סוף שלב ה'.)
שלב ו' ואחרון:
"בלילה-בלילה פוצ'ולוצ'ו הולך לישון / בלילה-בלילה מיקיג'יקי הולך לישון... טוב, כבר עשר וחצי. מפסיקים עכשיו".
"פעם אחרונה חביבה ודי, אבא!"
"לא, זה מספיק. עוד 'בלילה-בלילה' יהיה כבר בוקר. לילה טוב, חמוד שלי! היי, לאן אתה הולך?"
"עכשיו משחקים קצת בסלון".
(הילד קופץ מהמיטה ויוצא מהחדר. תם הטקס.)