ישבתי על הגדר וחיכיתי לחבורה של מושיק. "לא יאומן", חשבתי לעצמי בהתרגשות, "סוף סוף משתפים גם אותי במשהו!".
להתקבל לחבורה של מושיק זה כבוד גדול. למען האמת, לא הבנתי מה הם מוצאים בי שהם מתיידדים איתי ככה. אף פעם לא הייתי מי יודע מה מקובל בחברה. רציתי, אבל הייתי מאוד ביישן. בשיעורים תמיד פחדתי להצביע. אולי אני אטעה וכולם יצחקו עלי? אז ישבתי ושתקתי. פעם אחת העזתי לספר בדיחה בהפסקה, אבל כשסיימתי מושיק עשה מין "חה חה חה" מלגלג, ומאז לא סיפרתי בדיחות יותר.
אבל זה היה בשנה שעברה. השנה מושיק ממש נחמד אלי. הוא ניגש אלי כבר ביום הראשון ללימודים, ביחד עם הסגן שלו, אבירם, ואמר לי בחיוך: "אהלן דביר! איך עבר החופש?" ואז הוא פנה לאבירם ואמר: "תשמע אבירם, חשבתי על זה קצת, והחלטתי שדביר הוא אחלה גבר. אני חושב שנצרף אותו לחבורה שלנו." כמעט התעלפתי מרוב הפתעה.
מאותו יום, בני החבורה של מושיק שיתפו אותי במשחקי הכדורגל שהם שיחקו, ואפילו לקחו אותי למחנה הסודי שלהם. אבירם הציע שאני אביא קצת כיבוד, ככה, שיהיה נחמד. אז הבאתי המון חטיפים, ואפילו ביקשתי מאמא שלי שתכין עוגה. אמא נהנתה לראות שיש לי חברים. אפילו נהייתי קצת פחות ביישן, כי כשמושיק אימץ אותי, כל הילדים בכיתה כיבדו אותי פתאום. ילדי החבורה ביקשו שאני אביא עוגה גם בשבוע שאחרי זה, אבל התביישתי לבקש שוב מאמא, אז קניתי מהכסף שלי. מה, אני אגיד להם לא? וככה בכל שבוע...
אתמול מושיק אמר לי שהיום הם הולכים לעשות לי את המבחן שהם עושים לכל מי שהם מצרפים לחבורה, אז שאני אחכה בארבע על הגדר ליד הישיבה התיכונית.
בארבע ורבע הם הגיעו. "אהלן דביר", חייך מושיק בחביבות, "אז היום אתה עובר את המבחן שלנו, אה? אני בטוח שתצליח, אני יודע שאתה אחלה גבר".
מתוך התיק שהוא סחב על הגב הוא הוציא שקית. "אתה יודע מה זה?" הוא שאל. נענעתי בראשי. "זה נפץ" הוא אמר. "זורקים את זה, מחכים כמה שניות ו...בום! זה עושה פיצוץ חבל על הזמן. ואת הנפץ הזה אתה הולך לזרוק ישר לתוך הסלון של ליכטי. מה אתה אומר?".
'ליכטי' היה המורה שלנו למתמטיקה, דוד ליכטנשטיין. אני דווקא הסתדרתי איתו לא רע, אבל ידעתי שמושיק לא סובל אותו. הבטתי בהיסוס אל הנפץ, ובחזרה אל פניהם של ילדי החבורה.
"זה... זה לא מסוכן?" גמגמתי.
"מה פתאום, זה סתם מבהיל", אמר מושיק. "מגיע לליכטי הזה, איזה בוחן תקע לנו היום, נכון?".
חבריו הנהנו בראשיהם.
"תראה, ליכטי גר כאן, בקומת קרקע", המשיך מושיקו. "אתה פשוט עומד מחוץ לחלון של הסלון, זורק את הנפץ פנימה, ובורח. קלי קלות".
לקחתי את הנפץ ממושיק, וניגשתי בלב דופק לדירה של ליכטי. המשימה ממש לא מצאה חן בעיני, אבל מה, אני אגיד להם לא?
הצצתי בזהירות דרך החלון. ליכטי לא היה שם, אבל איש זקן עם כיפה שחורה ישב עם הגב אל החלון ולמד גמרא. כבר עמדתי לזרוק את הנפץ, אבל אז חשבתי על סבא שלי. איך הוא היה מרגיש אם משהו היה מתפוצץ לו פתאום באמצע הסלון? הוא היה כל-כך נבהל! ורק לפני חודש היה לו התקף לב...
חזרתי אל החבורה, ובלי מילים החזרתי למושיק את הנפץ.
"מה קרה?" שאל מושיק בחיוך, "פוחד לזרוק?".
הסברתי על האיש הזקן.
החיוך נמחק מפניו של מושיק. "שטויות", הוא אמר בכעס. "אם לא תזרוק - לא נשתף אותך יותר בחבורה!".
נשמתי עמוק. "לא צריך", אמרתי.
הסתובבתי והלכתי משם, ולא תאמינו כמה טוב הרגשתי.