החטא ועונשנו
"השלום יקום דמו", הבטיחה כרזה מפורסמת שהופצה בארץ אחרי רצח רבין. בכל הספד ממלכתי, בכל עצרת בכיכר, התחייבו אז דוברי השמאל כי לא יניחו ליגאל עמיר לקטול את השלום כפי שקטל את ראש הממשלה. כמצוות מספידים מלומדה הם דיקלמו את המנטרה שרבין אמנם מת, אבל דרכו חיה וקיימת, דרך אוסלו כמובן.
לימים התברר כי פתיל חייה של דרך אוסלו היה קצר אפילו יותר מפתיל חייו של רבין, ואז התחלפו הזמירות של נושאי מורשתו. פתאום הם טענו שאוסלו גווע יחד עם רבין. לפי גרסתם המעודכנת, ההיסטוריה התנהלה בסופו של דבר לפי זממו של יגאל עמיר, ותהליך השלום עם הפלשתינים אכן נקטע באותו ערב בלהות תל-אביבי של תחילת נובמבר 1995. הנרטיב שלהם אומר שבעקבות הרצח עלה נתניהו לשלטון, תהליך השלום התמסמס, הפלשתינים חשו מרומים, ואז באה אינתיפאדת אל אקצה וסתמה את הגולל על אפשרות כינונו של מזרח תיכון חדש.
כך הפך רצח רבין לתירוץ המרכזי של השמאל לכשלון תהליך אוסלו. לא הערבים אשמים, חלילה, לא שמעון פרס או רבין עצמו, אלא יגאל עמיר וכל הימין המסית והמדיח. אפשר רק לנחש שהתיאוריה הזאת גרמה הרבה נחת לרוצח. היא האירה את חשכת תאו ונתנה טעם לסבלו. היא גם נתנה רעיונות מסוכנים למתנקשים עתידיים, כי הרי טענה שהרצח משתלם: הנה, אפשר להפוך את מהלך ההיסטוריה באמצעות שלוש יריות.
האמנם אפשר להפוך? לפעמים, אבל לא במקרה שלנו. בפרספקטיבה של 11 שנה אפשר כבר לקבוע שליגאל עמיר לא היתה השפעה משמעותית על תהליכי השלום והמלחמה במזרח התיכון. הוא נכנס להיסטוריה, אך לא שינה אותה. חצי שנה אחרי הרצח נבחר בנימין נתניהו לראש ממשלה, אבל הוא היה נבחר גם אלמלא הרצח. בעיתונים של קיץ 95' אפשר למצוא סקרים החוזים את אפשרות ניצחונו. הסכם אוסלו ב' אושר בכנסת בקושי רב, על חודם של שני ח"כים עריקים, ומצב ההסכם בדעת הקהל היה עוד יותר גרוע. הקואליציה של רבין מנתה אז 56 ח"כים בלבד.
"ראש הממשלה הבא יהיה יו"ר הליכוד ח"כ בנימין נתניהו", התנבא הפרשן הפוליטי של 'הארץ', אמנון ברזילי, שבועיים לפני הרצח (19.10.95). בעבודה התקבלה החלטה לא רשמית להכניס לקיפאון את תהליך השלום, והדבר עורר את חמתו של שמעון פרס. "נעשה שגיאה פטאלית אם נוותר על תהליך השלום עד הבחירות", הוא התקומם. בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חודש לפני הירצחו, העריך רבין שמימוש הסכם אוסלו ב' ייארך שנה וחצי. "אין תאריכים קדושים", אמר תמיד. הוא חשש מדעת הקהל הספקנית. העצרת שבה נרצח אורגנה כדי להפיח קצת מוראל בשמאל המדוכדך. רבים ממשתתפיה הגיעו אליה בהסעות מאורגנות על חשבון המפלגה או ההסתדרות. מספר המשתתפים בה לא עלה על 25 אלף. הייתי שם.
מיד אחרי הרצח התהפכה תמונת הסקרים, והתמיכה בליכוד צנחה ב-40 אחוז. ראש הממשלה החדש, שמעון פרס, הורה לקצר את לוחות הזמנים של אוסלו ב'. הנסיגה מערי יו"ש, למעט חברון, הושלמה בתוך חודשיים בלבד, הרבה יותר מהר מהתכנון המקורי. כלומר, עמיר לא רק שלא שיבש את תהליך אוסלו, הוא אף זירז את ביצועו. אז באו הפיגועים הגדולים בירושלים ובתל-אביב, שלא היו קשורים בשום צורה לרצח רבין, ונתניהו שוב החל לפרוח בסקרים. הוא ניצח בבחירות למרות הרצח ולא בזכותו. כבר במערכת הבחירות התחייב לכבד את הסכמי אוסלו, ולמרבה הצער עמד בהבטחתו. חצי שנה אחרי הבחירות חתם ראש ממשלת הליכוד על הסכם חברון. כשנתיים אחר-כך חתם גם על הסכמי וואי.
אחר-כך עלה אהוד ברק לשלטון, והתחיל לנהל את המו"מ על הסדרי הקבע. אי אפשר להאשים את הימין, ואפילו לא את יגאל עמיר, בפיצוץ השיחות. תהליך אוסלו הכיל מהיום הראשון מנגנון של השמדה עצמית. הוא היה מתרסק במוקדם או במאוחר גם אם רבין היה מאריך ימים. באופן פרדוכסלי מותו הנורא של ראש הממשלה סיפק לאוהביו טענת אליבי מרשימה לכשלון מפעל חייו.
אחיו הבכור
לפני חודשים אחדים יצאה לאור הביוגרפיה שכתב מיכאל בר-זוהר על שמעון פרס. לרגל יום השנה לרצח רבין מעניין לקרוא את התיאור של בר-זוהר על טיב היחסים בין פרס לרבין ערב הרצח: "יועציו של פרס רקמו את המיתוס של ההשלמה וההתפייסות הגדולה בינו לבין יצחק רבין בימים ובשעות האחרונות לפני הרצח. שוב ושוב הוצגו והוקרנו התמונות מבימת הנואמים בערב של ההפגנה הגדולה למען השלום; שוב ושוב נראו השניים מחובקים ומחייכים זה אל זה. אותה חברות חוזקה גם על ידי דבריו הנרגשים של שמעון על קברו של יצחק רבין, והכינוי 'אחי הבכור' שבו הספיד אותו. האמת היתה שונה לחלוטין: המתח והחשדנות בין השניים נמשכו ממש עד הרגעים האחרונים בחייו של רבין. המתווך גיורא עיני בילה חלק מהזמן על במת הנואמים, במהלך ההפגנה הגדולה של 4 בנובמבר, בניסיונות פיוס בין השניים סביב משבר חדש שפרץ ביניהם. זמן קצר לפני הירצחו חזר רבין והדגיש בפני חברים ומקורבים שלא השלים עם פרס כלל וכלל. הוא התפרץ בפני בנימין (פואד) בן אליעזר: 'שמעון ירדוף אותי עד יומי האחרון'".
חומר למחשבה
עם כל חוסר ההתפעלות מאישיותו ומפועלו של אופיר פינס, הוא לפחות היה מוכן הקריב את כסאו למען עקרונותיו. לעומתו, בכירי הליכוד לימור לבנת, דני נוה, ישראל כץ וסילבן שלום המשיכו לשבת שנתיים תמימות בממשלה שסטתה ב-180 מעלות מהאידיאולוגיה המוצהרת שלהם. ההתנתקות מהשררה היתה קשה להם יותר מכל התנתקות אחרת. לפי כל הסימנים, הם מתאבלים היום יותר על כסאם שאבד מאשר על גוש קטיף וצפון שומרון.
"השלום יקום דמו", הבטיחה כרזה מפורסמת שהופצה בארץ אחרי רצח רבין. בכל הספד ממלכתי, בכל עצרת בכיכר, התחייבו אז דוברי השמאל כי לא יניחו ליגאל עמיר לקטול את השלום כפי שקטל את ראש הממשלה. כמצוות מספידים מלומדה הם דיקלמו את המנטרה שרבין אמנם מת, אבל דרכו חיה וקיימת, דרך אוסלו כמובן.
לימים התברר כי פתיל חייה של דרך אוסלו היה קצר אפילו יותר מפתיל חייו של רבין, ואז התחלפו הזמירות של נושאי מורשתו. פתאום הם טענו שאוסלו גווע יחד עם רבין. לפי גרסתם המעודכנת, ההיסטוריה התנהלה בסופו של דבר לפי זממו של יגאל עמיר, ותהליך השלום עם הפלשתינים אכן נקטע באותו ערב בלהות תל-אביבי של תחילת נובמבר 1995. הנרטיב שלהם אומר שבעקבות הרצח עלה נתניהו לשלטון, תהליך השלום התמסמס, הפלשתינים חשו מרומים, ואז באה אינתיפאדת אל אקצה וסתמה את הגולל על אפשרות כינונו של מזרח תיכון חדש.
כך הפך רצח רבין לתירוץ המרכזי של השמאל לכשלון תהליך אוסלו. לא הערבים אשמים, חלילה, לא שמעון פרס או רבין עצמו, אלא יגאל עמיר וכל הימין המסית והמדיח. אפשר רק לנחש שהתיאוריה הזאת גרמה הרבה נחת לרוצח. היא האירה את חשכת תאו ונתנה טעם לסבלו. היא גם נתנה רעיונות מסוכנים למתנקשים עתידיים, כי הרי טענה שהרצח משתלם: הנה, אפשר להפוך את מהלך ההיסטוריה באמצעות שלוש יריות.
האמנם אפשר להפוך? לפעמים, אבל לא במקרה שלנו. בפרספקטיבה של 11 שנה אפשר כבר לקבוע שליגאל עמיר לא היתה השפעה משמעותית על תהליכי השלום והמלחמה במזרח התיכון. הוא נכנס להיסטוריה, אך לא שינה אותה. חצי שנה אחרי הרצח נבחר בנימין נתניהו לראש ממשלה, אבל הוא היה נבחר גם אלמלא הרצח. בעיתונים של קיץ 95' אפשר למצוא סקרים החוזים את אפשרות ניצחונו. הסכם אוסלו ב' אושר בכנסת בקושי רב, על חודם של שני ח"כים עריקים, ומצב ההסכם בדעת הקהל היה עוד יותר גרוע. הקואליציה של רבין מנתה אז 56 ח"כים בלבד.
"ראש הממשלה הבא יהיה יו"ר הליכוד ח"כ בנימין נתניהו", התנבא הפרשן הפוליטי של 'הארץ', אמנון ברזילי, שבועיים לפני הרצח (19.10.95). בעבודה התקבלה החלטה לא רשמית להכניס לקיפאון את תהליך השלום, והדבר עורר את חמתו של שמעון פרס. "נעשה שגיאה פטאלית אם נוותר על תהליך השלום עד הבחירות", הוא התקומם. בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חודש לפני הירצחו, העריך רבין שמימוש הסכם אוסלו ב' ייארך שנה וחצי. "אין תאריכים קדושים", אמר תמיד. הוא חשש מדעת הקהל הספקנית. העצרת שבה נרצח אורגנה כדי להפיח קצת מוראל בשמאל המדוכדך. רבים ממשתתפיה הגיעו אליה בהסעות מאורגנות על חשבון המפלגה או ההסתדרות. מספר המשתתפים בה לא עלה על 25 אלף. הייתי שם.
מיד אחרי הרצח התהפכה תמונת הסקרים, והתמיכה בליכוד צנחה ב-40 אחוז. ראש הממשלה החדש, שמעון פרס, הורה לקצר את לוחות הזמנים של אוסלו ב'. הנסיגה מערי יו"ש, למעט חברון, הושלמה בתוך חודשיים בלבד, הרבה יותר מהר מהתכנון המקורי. כלומר, עמיר לא רק שלא שיבש את תהליך אוסלו, הוא אף זירז את ביצועו. אז באו הפיגועים הגדולים בירושלים ובתל-אביב, שלא היו קשורים בשום צורה לרצח רבין, ונתניהו שוב החל לפרוח בסקרים. הוא ניצח בבחירות למרות הרצח ולא בזכותו. כבר במערכת הבחירות התחייב לכבד את הסכמי אוסלו, ולמרבה הצער עמד בהבטחתו. חצי שנה אחרי הבחירות חתם ראש ממשלת הליכוד על הסכם חברון. כשנתיים אחר-כך חתם גם על הסכמי וואי.
אחר-כך עלה אהוד ברק לשלטון, והתחיל לנהל את המו"מ על הסדרי הקבע. אי אפשר להאשים את הימין, ואפילו לא את יגאל עמיר, בפיצוץ השיחות. תהליך אוסלו הכיל מהיום הראשון מנגנון של השמדה עצמית. הוא היה מתרסק במוקדם או במאוחר גם אם רבין היה מאריך ימים. באופן פרדוכסלי מותו הנורא של ראש הממשלה סיפק לאוהביו טענת אליבי מרשימה לכשלון מפעל חייו.
אחיו הבכור
לפני חודשים אחדים יצאה לאור הביוגרפיה שכתב מיכאל בר-זוהר על שמעון פרס. לרגל יום השנה לרצח רבין מעניין לקרוא את התיאור של בר-זוהר על טיב היחסים בין פרס לרבין ערב הרצח: "יועציו של פרס רקמו את המיתוס של ההשלמה וההתפייסות הגדולה בינו לבין יצחק רבין בימים ובשעות האחרונות לפני הרצח. שוב ושוב הוצגו והוקרנו התמונות מבימת הנואמים בערב של ההפגנה הגדולה למען השלום; שוב ושוב נראו השניים מחובקים ומחייכים זה אל זה. אותה חברות חוזקה גם על ידי דבריו הנרגשים של שמעון על קברו של יצחק רבין, והכינוי 'אחי הבכור' שבו הספיד אותו. האמת היתה שונה לחלוטין: המתח והחשדנות בין השניים נמשכו ממש עד הרגעים האחרונים בחייו של רבין. המתווך גיורא עיני בילה חלק מהזמן על במת הנואמים, במהלך ההפגנה הגדולה של 4 בנובמבר, בניסיונות פיוס בין השניים סביב משבר חדש שפרץ ביניהם. זמן קצר לפני הירצחו חזר רבין והדגיש בפני חברים ומקורבים שלא השלים עם פרס כלל וכלל. הוא התפרץ בפני בנימין (פואד) בן אליעזר: 'שמעון ירדוף אותי עד יומי האחרון'".
חומר למחשבה
עם כל חוסר ההתפעלות מאישיותו ומפועלו של אופיר פינס, הוא לפחות היה מוכן הקריב את כסאו למען עקרונותיו. לעומתו, בכירי הליכוד לימור לבנת, דני נוה, ישראל כץ וסילבן שלום המשיכו לשבת שנתיים תמימות בממשלה שסטתה ב-180 מעלות מהאידיאולוגיה המוצהרת שלהם. ההתנתקות מהשררה היתה קשה להם יותר מכל התנתקות אחרת. לפי כל הסימנים, הם מתאבלים היום יותר על כסאם שאבד מאשר על גוש קטיף וצפון שומרון.