הרמטכ"ל דן חלוץ החליט לא לפגוע בקידומם של מפקדי אוגדות, אשר בלשון המעטה ניתן לומר עליהם שלא הצטיינו במלחמה האחרונה. ההחלטה הזאת מעוררת חשש ודאגה שמא גם בשלב הקשה הזה, שלומה וביטחונה של ישראל אינם השיקול הבלעדי שממנו נגזרות ההחלטות.
על אחד ממפקדי האוגדות, בעברו קצין חי"ר מצטיין, פורסם כי לא עבר הכשרה מקצועית לפני שהוסב לפקד על אוגדת שריון. לא ברור איך אדם רציני, קצין בכיר ומוערך, מגיע לכך. הוא הראשון שהיה צריך להילחם על הכשרתו כמפקד בשריון לפני שיקבל עליו את האחריות הזאת. האם שאיפות הקידום המהיר פגעו בשיקול דעתו?
מספרים על סא"ל עמנואל מורנו הי"ד, מי שנחשב ללוחם מס' 1 בסיירת מטכ"ל, ששיקולי קידום לא העסיקו אותו כלל. למרות דרגתו הבכירה הוא נשאר בסיירת בתפקידי לחימה ולא לקח פיקוד על יחידות גדולות יותר, כנדרש ממי שמבקש להתקדם. נראה כי פעולתו לשם שמיים ללא אמביציות אישיות היא שגם נתנה לו את העוז ואת החופש להודיע כי לא ייקח שום חלק בפשע עקירת היישובים. דמותו של בכיר הנופלים במלחמה צריכה לעמוד לנגד עיניהם של קציני צה"ל, דתיים ושאינם דתיים, וממנו ילמדו לשים את האינטרס הלאומי מעל לשאיפות הקידום האישיות.
פיצוי למשלמי האגרה
בין הסיבות להמשך העסקתו הפרובלמטית של גבי גזית בקול ישראל, אחד הנימוקים הפחות רלוונטיים שהוזכרו היה עניין הרייטינג הגבוה שלו.
גזית הוא היחיד שיכול להתמודד מול רזי ברקאי מגל"צ, הטעימו מצדדיו של השדרן הפרובוקטיבי שאוהב מאוד לבטא את דעותיו ואת העדפותיו. אלא שטיעוני רייטינג מהסוג הזה שייכים לעולם התקשורת המסחרית. במסגרת שידור פרטי, שמטרתו להזרים מזומנים לכיסו של בעל התחנה, אפשר להבין - גם אם לא להצדיק - את הנטייה לסלוח לשדרן פופולארי שמרשה לעצמו חריגה מכללי האתיקה. אפשר לטעון כי זכותו של בעל הבית לבחור את עובדיו, ומי שלא רוצה - שלא יאזין. לא כך כשמדובר בשידור ציבורי שכל בעל רכב מחויב בעל-כורחו לשלם לו אגרת רדיו - שלא לדבר על כך שהשידור הזה נהנה ממונופול, וכל יוזמה פרטית לקיים שידור מתחרה אסורה על פי חוק. ההגינות והאיזון בשידור הציבורי הם אושיות קיומו, לא מותרות.
החלטתו של מוטי שקלאר לחדש את החוזה עם גזית היא מאכזבת, אבל לא לגמרי מפתיעה. שקלאר הוא אמנם מתנחל דתי מעפרה, אבל אין לשכוח שמי שמצא אותו ראוי לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור היה אהוד אולמרט, והוא כנראה ידע למה. בתפקידיו הבכירים כיו"ר ומנכ"ל הרשות השנייה הגיע שקלאר להישגים מאוד מינוריים בתחום האיזון הפוליטי של שידורי האקטואליה בערוץ 2 ובערוץ 10. בעבר הגדיר שקלאר את העיתונאי המגויס אמנון אברמוביץ' "נכס לכל חברת חדשות", ועל תוכניות הגירוש אמר: "אינני רואה את תוכנית ההתנתקות כחורבן או כגירוש. כל הדיבורים במינוחים כאלה ובמינוחים של טרנספר מוציאים אותי מדעתי" (הציטוטים מאתר NRG יהדות).
לזכותו של שקלאר ייאמר שהוא לפחות העמיד את המשך העסקתו של גזית בסימן שאלה, ואולי גם הזהיר אותו שמעתה לא יתאפשר לו להתפרע כרצונו. אבל אין די בכך כדי לצאת ידי חובת האיזון הפוליטי. לאחר שהחליט להמשיך ולהעסיק את גזית, מוטל על שקלאר לשבץ בלוח המשדרים שעתיים מקבילות מדי יום שבהן יינתן המיקרופון למישהו שיהווה קונטרה של ממש לגזית - איש ימין חובב מסורת, בעל לשון משוחררת ומצליפה.
ועד שזה יקרה, כשנרצה לשמוע אקטואליה בעשר בבוקר נמשיך להעדיף את גלי צה"ל עם רזי ברקאי. גם הוא נוטה שמאלה, כמו כל מנחי תכניות האקטואליה בגל"צ, אבל על יד גבי גזית הוא יכול להיחשב לסמל ההגינות והנימוס. ובשעה השנייה של גזית משודרת מולו בגל"צ 'המילה האחרונה' - אחת התכניות הבודדות שבהן הימין אינו סובל מנחיתות מובנית וניתנת לו במה הוגנת.
נכון שגם גל"צ, כמו קול ישראל, מתקיימת ממשאבים ציבוריים של כסף וכוח אדם, תופסת יותר מדי תדרים (מישהו יכול להסביר לי למה צה"ל צריך להחזיק תחנה מוסיקלית כמו גלגל"צ?), ומשיגה רייטינג גבוה בעיקר בזכות מונופול שמוציא אל מחוץ לחוק כל יוזמה פרטית בשוק השידורים הארצי. אבל לפחות המשכורות בתחנה הצבאית צנועות יותר, והאזרח הפרטי אינו נדרש להכניס בכל שנה יד לכיס כדי לממן אותה.
לגבי גבי גזית, די בכך שאנו נאלצים לממן אותו. לא מגיע לנו גם העונש לשמוע אותו.
המבחן של ש"ס
הרבה שנים לקח לתנועת ש"ס להתנקות מכתם התמיכה שלה בהסכמי אוסלו - המהלך המופקר של רבין ופרס שבעקבותיו דם ישראל נשפך כמים. התנגדותה העקבית לנסיגה מעזה וסירובה להצטרף לממשלת הגירוש והחורבן של שרון הכשירו את ש"ס בעיני רבים, עד שבבחירות האחרונות היו רבנים מהציונות הדתית שנתנו לה את קולם, הם ותלמידיהם. על רקע זה, מדאיגות השמועות בדבר נכונותה של ש"ס לתמוך במועמדותו של פרס לנשיאות המדינה. מי שנכווה ברותחין עליו להיזהר בפושרין, ומי שנתן לפרס כוח פוליטי לדרדר אותנו לתהום עליו להיזהר מלבחור בו אפילו לתפקיד האחראי על מזנון הכנסת.
ואל תגידו שלנשיא המדינה אין השפעה מדינית. הרי אפילו קצב, חסר הניסיון המדיני, ניסה בתחילת דרכו ללכת לרמאללה ולחולל 'הודנה'. אם שמעון פרס, ההרפתקן המדיני האובססיבי, יעוטר בתואר הרשמי 'ראש המדינה', אתם באמת מאמינים שהוא יישב בשקט?