על שולחנו של בג"ץ הונח זה לא מכבר דו"ח שערכה ועדה מיוחדת של משרד המשפטים, המבשר על רפורמות לא מבוטלות במערך הכשרות. לא מפתיע כלל כי הוריו מולידיו של הדו"ח הם שני שומרי החותם של הממסד הדתי הממלכתי של ישראל בשנים האחרונות: יו"ר 'התנועה להגינות שלטונית', מרדכי אייזנברג, ומחזיק תיק הדתות במשרד המשפטים, עו"ד אמנון דה הרטוך. הראשון עתר לבג"ץ בדרישה להסדיר את המערכת הכושלת של מערך הכשרות הממלכתי. השני התחייב בפני בג"ץ להגיש בתוך מספר חודשים דו"ח ובו רפורמות שישנו את תמונת המצב העגומה. שנה וחודשיים ישבה הוועדה על המדוכה, והוציאה דו"ח המצטיין בשפה ברורה ובהנחת אצבע על כל כשלי המערכת, ובו גם הצעה מתונה הרבה יותר לפתרון לפחות של חלק הארי מבעיותיה.
חשוב לציין כי אייזנברג לא היה ראשון המתריעים, ודה הרטוך אינו הראשון שיושב בראש ועדה שממליצה על פתרונות. החל מלפני כעשור החל מבקר המדינה להתריע על המבנה הבעייתי של מערכת הכשרות הממלכתית. בין השאר הרחיב המבקר אודות ניגוד האינטרסים המובהק המתקיים כאשר רוב משגיחי הכשרות בבתי האוכל ובמפעלים מועסקים בידי בעלי העסקים שעליהם הם אמורים לפקח. המבקר התייחס בדוחותיו גם להעדר נהלים אחידים לקבלת כשרות בכל רבנות ורבנות.
בראשית העשור הנוכחי הקים משרד הדתות ועדה בראשותו של שר המשפטים והדתות שלעבר, עו"ד חיים צדוק ז"ל, שהמליצה על רפורמה מהפכנית לפיה יקומו חברות פרטיות ללא מטרות רווח שיעסיקו את משגיחי הכשרות. על פי ההצעה, החברות ינוהלו בידי הנהלה עצמאית שתיבחר על ידי המועצה הדתית, אך רוב חברי ההנהלה לא יהיו חברים במועצה הדתית. מימון תאגיד ההשגחה יבוא כולו מהחברות המושגחות, כך שהתאגיד יהיה למעשה משק סגור ויפעל על בסיס הכנסות והוצאות. החלטות ועדת צדוק, מכל מקום, נגנזו ביחד עם משרד הדתות.
ועדת דה הרטוך דחתה את ההצעה של קודמתה, לאחר שרמזה כי הרבנות הראשית לא בנויה לפיקוח אפקטיבי על חברות שכאלה. בהעדר פיקוח כזה, לא זו בלבד שלא יבוא מזור לתחלואי מערכת הכשרות, אלא צפויה קריסתה המוחלטת.
בהשגחת הבד"ץ בלבד
כאמור, כשלים רבים של המערכת השאירה הוועדה בצריך עיון. בין השאר עולה מהדו"ח שקונצרנים אחדים שמקבלים הכשר מרב הקונצרן לא קיבלו היתר לכך מהרבנות הראשית לישראל. הוועדה מתייחסת בהרחבה גם למערכות ההשגחה הפרטיות הנפוצות יותר, הבד"צים למיניהם, ועל המתח שנוצר ביניהן ובין מוסדות הכשרות הממלכתיים. הוועדה מציינת שעל אף שהחוק מאפשר נתינת תעודת כשרות של גוף פרטי רק לאחר שהעסק קיבל תעודת כשרות של הרבנות הראשית לישראל, הרי שבד"צים שונים מעניקים כשרויות, בניגוד לחוק, גם לעסקים שלא קיבלו תעודה שכזו.
הוועדה בחרה שלא להמליץ על כל חקיקה בניסיון לשנות את מציאות הכשרויות הפרטיות, אלא להמליץ - מובן מאליו או לא - על הגברת האכיפה בעניין. רפי יוחאי, ראש מחלקה לאכיפת חוק הונאה בכשרות, גם הוא מחברי הוועדה, ודאי יכול היה לתרגם לחבריה את ההמלצה לשפת התקנים והתקציב. את מספר המפקחים ביחידתו של יוחאי אפשר לספור על כף יד אחת, וגם אז יימצאו אצבעות מובטלות.
נציין שלאחרונה הוחלט במשרד המשפטים כי רשם העמותות יורה לעמותות המעניקות הכשר להבהיר מפורשות, על גבי תעודת ההכשר מטעמן, כי אינה ניתנת על פי החוק הממלכתי בדבר איסור הונאה בכשרות, אלא מדובר בהשגחה וולונטרית. יוזמה מיותרת יש לומר, בעיקר משום שאת רוב צרכני הכשרות מעניינת בעיקר הכשרות ולא דקדוקי החוק, וגם משום שרבים מהבד"צים הם חברות פרטיות שאינן כפופות לרשם העמותות.
ניהול מקצועי של מערך ההשגחה
הבעיה המרכזית שעמדה בפני הוועדה היתה כמובן אופן העסקתם של המשגיחים, אבל בעיה נוספת, פחות מוכרת, מטרידה לא פחות את ראשי המערכת בשנים האחרונות. לעיתים מסתבר כי הרב המקומי אינו מתאים, עניינית, לתפקיד מעניק הכשרות.
תפקיד זה דורש ידע עדכני נרחב ומעמיק ויכולת יישומית של דיני איסור והיתר, אשר לא תמיד קיימים אצל הרב המקומי. בנוסף, עקב המודרניזציה והחידושים בתחום ייצור המזון ושימורו, נדרש ידע בתחומים טכניים ומדעיים, אשר גם הם לא בכל מקרה מצויים בידי הרבנים. בנוסף לכך, במקומות בהם הרב המקומי הוא המפקח על המשגיחים, דרושה בדרך כלל גם יכולת לנהל מערך עובדים ויכולת ניהול כספית, כישורים אשר אינם מהווים חלק ממערכת השיקולים בעת בחירתו של רב מקומי. באופן זה, זהות מעניק ההכשר למפעלים ויצרני מזון לא נקבעת על פי מומחיות כזו או אחרת של הרב מעניק תעודת הכשרות, אלא היא תוצאה מקרית של מיקומו הגיאוגרפי של המפעל.
בנוסף, רבים מהרבנים המקומיים לא נענים לתקני הכשרות שמפרסמת מחלקת הכשרות הארצית, ולא מעט עימותים נרשמים בין יחידת האכיפה של המחלקה ובין הרבנים המקומיים. גם הניסיון של הרבנות, החלוש יש לומר, לנסות ולמקצע את נושא כוח האדם של מערכת ההשגחה, נתקל בקשיים מיוחדים ברמה המקומית, שם במקרים רבים המשגיחים נבחרים על סמך היכרות אישית עם הרב המקומי או אנשיו, או עם מנהל מחלקת הכשרות במועצה הדתית.
הפתרון שמציעה הוועדה הוא להוציא מכרז, שטיוטה שלו כבר הוכנה במשרדי הממשלה השונים, להקמה של מספר חברות כוח אדם ייעודיות לנושא. החברות יוקמו במגזר הפרטי ויתקשרו בחוזה עם הרבנות הראשית לישראל, והיא שתקבע את הקריטריונים להכשרת משגיחים וקבלתם. החברות יעסיקו משגיחים והן שישלמו את שכרם. כל מועצה דתית תוכל לבחור אחת מבין החברות שזכו במכרז הארצי ולהתקשר איתה בחוזה נוסף, ואותה חברה תעסיק את כל המשגיחים בבתי העסק המושגחים על ידי אותה רבנות. בית עסק שיחפוץ בכשרות יחתום על חוזה כפול, מול חברת כוח האדם, לה ישלם בעבור עבודת המשגיח, ומול המועצה הדתית, לה ישלם את אגרת הכשרות בעבור הפיקוח המקצועי. לכל רבנות מקומית תינתן האפשרות לתת כשרות 'מהדרין' על בתי עסק שיעמדו בקריטריונים הלכתיים חמורים מאלה שמחייבת הרבנות הראשית. מאידך גיסא, שינוי בחוק יבטיח שלילת אפשרות מרבנים מקומיים להעניק תעודות כשרות אם יימצא שלא עמדו בקריטריונים שמפרסמת הרבנות הראשית.
סביר להניח כי מעמדן של המלצות הוועדה, לאחר שהוגשו כתשובה לבג"ץ, יחייב את המדינה ליישמן במהרה. ואם לאו, הרי שאייזנברג ותנועתו עומדים על המשמרת.
יאכלו ענוים וישבעו.