שאלת השבוע: "איך נכון לציין את יום השנה לרצח רבין במערכת החינוך"?
לקיים שיח רב-קולי/ במבי שלג, עורכת המגזין 'ארץ אחרת'
רצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי אדם מישראל, שאירע לפני 11 שנה, הוא ביטוי נורא למשבר האמון שבין היהודים-הישראלים. הרצח הוא שיאו של תהליך של דה-לגיטימציה כלפי מי שבתור ראש ממשלת ישראל חתם על הסכמי אוסלו, והכריע כי חזון ארץ ישראל השלמה לא יהיה עוד המטרה הדחופה ביותר של מדינת היהודים.
לדעתי, צריך לציין את יום השנה במערכת החינוך לגווניה ולסוגיה בהזמנת אנשים מן המחנות הישראליים השונים. אלה ישוחחו ביניהם על הבתים שבהם כל אחד מהם התחנך, על החלומות ועל הערכים שהוריהם הנחילו להם, על הארצות מהן באו ועל הכאבים שהם חשים בישראל העכשווית. בשיחות מעין אלה נחשפים המורכבות והעושר האנושי של החברה הישראלית, וכולם, גם בעלי המחלוקת הגדולים ביותר, נאלצים להאזין לאנשים שאותם הם אינם רוצים לשמוע. הדברים המתבררים במפגשים מסוג כזה הם תמיד מפתיעים, ומאלצים כל אחד מאיתנו לבדוק מחדש את הנחות המוצא שלנו.
ואולי זה הדבר שהכי חשוב לחנך אליו ביום זה ובימים אחרים: האמת איננה נמצאת בכיסו של אף מגזר ישראלי. היא עשויה חלקים וקרעים. רק מי שירצה לתפור מחדש את הקרעים והחלקים יזכה לחזות בה.
הזדמנות לאיחוי הקרע/ הרב דניאל טרופר, נשיא 'גשר – מפעלים חינוכיים', העמותה לקידום ההבנה בין דתיים לחילוניים.
כולנו זוכרים את הרצח המזעזע של יצחק רבין, השנאה הנוראית כלפי הדתיים שצפה בעקבות הרצח והקרע הקשה שנוצר בעם. אירוע זה זעזע את החברה, והקרע טרם התאחה. כל יום שפער זה קיים, אנו משלמים מחיר כבד מבחינת יהודיותה של המדינה.
אך יש הזדמנות פעם בשנה לפעול לאיחוי הקרע, והיא, למרבה האירוניה, יום הזיכרון לזכר יצחק רבין. החוק בישראל קובע את יום הרצח כיום זיכרון לאומי ומחייב את מערכת החינוך להתייחס אליו. התוכן מוגדר באופן מעורפל כ"מורשת רבין", וקיימת סכנה שהיום יהפוך ליום של הילה לאדם השנוי במחלוקת, ובזה הוא יפלג את העם עוד יותר.
קיים תוכן חילופי ביום שיכול להביא את הדתיים והחילוניים ביחד. שנתיים לאחר הרצח אנו ב'גשר' קיימנו דיון בנושא, והחלטנו לקבוע את יום הזיכרון כ"יום הדיאלוג". הרציונאל לקביעה זו היה שהרצח התרחש בגלל תגובה של קיצוני אחד בעקבות התמוטטות התקשורת בין הצדדים. כפרה לחברה יכולה לבוא על-ידי יצירת דיאלוג כן ואמיתי בין דתיים לחילוניים, שיח משמעותי ולימוד משותף. במשך תשע השנים האחרונות שלחנו אלפי ערכות הפעלה לבתי-ספר, ופתחנו אוהל הידברות אשר זוכה להשתתפות דתיים וחילונים רבים ולכיסוי משמעותי בתקשורת. לאט לאט תוכן זה התקבל בחברה, והשנה ערכת הלימוד ליום יצחק רבין של משרד החינוך מכוּנה "ממחלוקת לשיח".
עלינו, כדתיים, לא לראות ביום הזיכרון ליצחק רבין איום, אלא הזדמנות לקדם את האחדות היהודית, ובזה לשמר את מדינת ישראל כמדינה יהודית.
יום אבל ותחייה/ פרופ' הלל ויס, חוקר ספרות ומרצה באונ' בר-אילן, חבר הוועדה לחקר האמת בפרשת רצח יצחק רבין.
יש לציין את יום הרצח כיום אבל וכיום תחייה; יום שבו החלה ההתנכלות הרשמית והממוסדת נגד הציבור היהודי ללא מורא וללא בושה.
הכוחות שלחמו בתחיית העם היהודי מראשית העליות הציוניות בראשית המאה העשרים, הידועים ככוחות השמאל, הצליחו לפרוץ את מחסום ההגנה של הכוחות הלאומיים והדתיים-חרדיים באמצעות עלילת דם. יום הרצח הפך ליום פולחן של שנאה מתמשכת וסימן את ראשית קריסת גאולתנו, אילולא ה' מצילנו מידם!
יום הרצח הוא נקודת המפנה הנפשית-פוליטית, שבה מערכות השלטון איבדו כל מחויבות לעם היהודי, לארצו ולמולדתו, והפכו את המלחמה ביהודים לערך עליון במדיניותם. המלחמה סומנה כיעד נגד נאמני ארץ ישראל, שהיו קורבנות עיקריים לעלילה שפלה ומתוכננת על-ידי המחלקה היהודית בשב"כ ובאחריות המדינאים והרעיונאים שהנחו אותה ונתנו לה גיבוי. התהליך חזר במשנה עוז בהיפרדות הנפשית בימי נתניהו מחברון ובכניעה המיותרת בהסכמי וואי, והגיע לשיאו הזמני בהתנתקות הבזויה שנהגתה והוגשמה על-ידי חברו לנשק של רבין, הגנרל אריאל שרון. בִּיום רצח ראש ממשלה נוצל על-ידי גורם שלישי לרציחה בפועל.
מביימי הרצח שטפלו את העלילה הניחו שהמפלה הפוליטית של רבין בסקרים, שסימנה את קץ שלטונו, תיבלם על-ידי עלילת הדם. כך, כישלון מדיניות אוסלו יהפוך להצלחה בזכות האשמת הימין כולו, כולל נתניהו, בתכנון הרצח.
עם זאת, זה היום בו החלה להתגבש המודעות העצמית של הציבור הדתי-חרדי-לאומי כציבור ריבוני אוטונומי שאינו מחויב בנאמנות נרצעת למדינה בוגדנית, אלא הוא מחויב להקים את מדינת היהודים מחדש על-פי עקרונות תורתו אמונתו ולאומיותו.
צדקה שרת החינוך יולי תמיר: יום רצח רבין הוא ציון השואה החדשה המתרגשת על עם ישראל. לא צריך גרמנים כדי להשמיד את היהודים. המאווים של הצוררים הופנמו על-ידי ישראלים המנסים בכל כוחם לעקור יהודים ויהדות. בִּיום הרצח ותכנונו נעשו מאותם טעמים: כדי לעקור את היהודים משורשם. ממש כמו הגירוש הנמשך מאז קיץ תשס"ה. התגשמות הרצח בפועל היתה תקלה שסימנה את המשלחים, ולפיכך היהודים תובעים לחון את יגאל עמיר.
להזהיר מפני הפלגנות בעמנו/ ד"ר יעקב הדני, ראש מכללת ליפשיץ ויו"ר תנועת 'ביחד'
א. לו ניתן הדבר בידי, הייתי קובע שבכל מוסדות החינוך היהודיים במדינה (וגם בעולם), יקיימו ביום זה שיחות חינוכיות על הסכנה הקיומית לעמנו ולארצנו שמקורה בפלגנות ובשנאת אחים. האיום הזה גדול מכל האיומים! נסראללה או החיזבאללה, איסמעיל הנייה או החמאס ואפילו אחמדיניג'ד העמלקי לא יוכלו לנו אם לא נעזור להם בהרס העצמי במו ידינו.
רק כפסע היה בין הירצחו של ראש הממשלה בישראל עד להידרדרות לתהום של מלחמת אחים רבתי, ורק בנס נמנע האסון הנורא. את הלקח הישיר הזה היו צריכים לשנן היטב כל חלקי החברה היהודית בישראל, בעם ובהנהגתו הלאומית הרוחנית והפוליטית. גם אחרי רצח רבין ממלאת השנאה תפקיד גדול מדי בחיינו במקום הדיון הענייני, והמשטמה גוברת על השפיות. לפני אירועי ההתנתקות ואחריהם נשמעו קולות הקוראים לביטול רגשי אחווה ואף למלחמת אחים ממש.
ב. בל נתפתה לעסוק שוב ושוב, גם ביום הזה, בנושאים המפלגים את העם, למרות חשיבותם; משום שבכך אנו מחמיצים את העיקר. הדיונים העקרים הללו משליכים את חובת מיצוי הדין והפקת הלקחים על הזולת, זה שאין דעתו כדעתנו. ואילו להשגת היעד של מניעת שנאת אחים ולאימוץ מעשי של ערך אחדות ישראל, נדרשים כולנו לחשבון נפש נוקב ולתיקון עצמי. התייחדות של כל מחנך עם תלמידיו ודיון בשאלה מה אנו יכולים ונדרשים לעשות לקיום ביתנו, לחוסן רוחנו ולהכרה בצדקת דרכנו, תצמצם את המשך ההתנצחות השוררת בקרבנו והמחלישה את עמידתנו. השיח החינוכי המחבר ומאחד חייב להתגבר על השיח התקשורתי המפורר, המפלג והיוצר אקלים אלים וכוחני.
"והאמת והשלום אהבו".
להפריד בין המורשת לרצח/ ישראל שירן, מנהל בית-הספר שהושעה עקב סירובו ללמד מורשת רבין בכפייה
רבין הביא עלינו אסון גדול – מלחמת אוסלו וכל הצרות הצרורות שבאו בעקבותיה, וההיסטוריה מוכיחה ועוד תוכיח זאת. ההתבטאות הנוראית שלו "לא יעזור לכם, מצדי אתם יכולים להסתובב כמו פרופלורים" התירה את דמם של המתיישבים. אי אפשר לנתק אותה מהלגיטימציה שניתנה לגירוש האכזרי מגוש קטיף ומצפון השומרון ולסלידה מציבור המתיישבים היקר. זה לא פחות מורשת רבין מכל דבר אחר. יש יום זיכרון, אבל אין לי געגוע לרבין או למורשתו.
עם זאת, באשר ליום הזיכרון לרצח רבין וכיהודי המחנך לאהבת ישראל ולמורשת ישראל, הייתי מכנס ביום זה את הילדים, לומד איתם משניות, ואומר קדיש ותהילים לעילוי נשמתו. משום כבודו כראש ממשלה של ישראל, יש לציין שהיה ראש ממשלה שנרצח ולהתפלל לזכרו. מעשים אלה יסמלו את הכבוד שיש לנו לעילוי נשמתו. כדאי גם לא לדבר על דמותו, כי זה יפעל נגדו. צריך לנצל יום זה לשיחה על אהבת ישראל אמיתית ועל תרבות המחלוקת בישראל. מוטב לנתק בין הערכים שיילמדו באותו יום לבין אישיותו, כי קיימת סתירה איומה בין האיש ומורשתו הבעייתית לבין מעשה הרצח, שעליו יש לדבר.
הרצח הוא מעשה שלא ייעשה בכל קנה מידה – מוסרי, הלכתי, ציוני ולאומי. המעשה המתועב הזה גרם זעזוע גדול, והוא מגונה מכוער ואסור.
יש דברים טובים שאפשר לומר לזכותו של רבין. אנחנו צריכים להכיר טוב על דברים שעשה למען ישראל, במיוחד בששת הימים. עם זאת, המעשים שהיה שותף להם לפני הרצח היו כאלה שגורמים לי, כאיש חינוך, לסלוד מדרכו. אי אפשר לשכתב מורשת ולהפוך אותה לנופת צופים. במורשת יש גם בעיות ומחדלים. הרי לא ייתכן שיהיה טקס לזכרו ואחד יגיד אוסלו, שני יגיד פרופלורים, שלישי ששת הימים ורביעי אלטלנה – כך זכרו יחולל. כאיש חינוך אעדיף לציין ביום הזיכרון לאיש דברים שאינם שנויים במחלוקת: נרצח ראש ממשלה, המעשה מתועב. יש להסיק דברים החשובים לתרבות המחלוקת, ואת אישיותו להשאיר לזמנים טעונים פחות. את הוויכוח יש לנווט לנושא הרצח ולא לאיש ולמורשתו, כי ההילה שסביבו מלאכותית.