בלשון חז"ל המילה גאווה מתחלפת לעיתים בביטוי 'גסות רוח'. בהתעקשותם הלוחמנית לקיים את המצעד דווקא בעיר הקודש, מארגני מצעד גסות הרוח פועלים בניגוד לדעת רובו המוחלט של הציבור, וספק אם הם מייצגים אפילו את רוב בעלי הנטיות כשלהם. רבים מחבריהם מבינים שדרך ההתרסה הפומבית רק מעוררת התנגדות.

בשנים האחרונות מעמדם וזכויותיהם של בעלי הנטיות ההפוכות רק הלכו והתעצמו, ולצאת נגדם בפומבי נחשב א-פוליטקלי קורקט. גם מי שהאמינו שמעשיהם הם תועבה מיעטו לבטא בקול את דעתם. העימות הסוער סביב המצעד בירושלים הביא לכך שלראשונה מדי שנים מבוטאת ההתנגדות כלפיהם בגלוי וללא חשש. מול אלפים בודדים שיצעדו במצעד גסות הרוח, צפויים להתייצב בהפגנות נגדיות מאות אלפי בני אדם. האומנם זוהי הדרך שבאמצעותה יחזקו הגאים את מעמדם? נדמה כי נועה סתת וחבריה התאהבו במאבק העיקש ובחשיפה התקשורתית, ושכחו בדרך את שאיפתם לנורמליות ולגיטימציה, שנדמה כי בשבועות האחרונים הם רק מתרחקים מהשגתן.

משטרת ישראל המליצה לבטל את המצעד מחשש לחיי אדם. היועץ המשפטי, בהחלטתו הלא-מפתיעה לקיימו בכל זאת, לקח על עצמו אחריות כבדה. אם חלילה יקרה אסון, גם למני מזוז יהיה חלק באחריות.



גם מארגני ומשתתפי המחאה הגדולה נגד המצעד צריכים להשגיח היטב שמקרים כמו דקירת צועדים בידי קנאים חמומי-מוח לא יחזרו על עצמם. אין למחות נגד גילוי עריות באמצעות שפיכות דמים, מה גם שהאמונה בצדקתם תתעצם שבעתיים בליבם של בעלי-הגאווה אם יהיה להם אמיל גרינצווייג משלהם.

גירוש עם הכשר

אסתפק בשתי הערות קצרות בתגובה לדבריו של עו"ד רז נזרי, עוזר היועץ המשפטי, שקיבל בגיליון הזה במה נרחבת כדי לשטוח את טענותיו נגד העיתונות הדתית-לאומית.



כנגד טענותינו החוזרות על הטיה שמאלנית ומדיניות של איפה ואיפה במערכת המשפט, נזרי מאשים גם אותנו באיפה ואיפה: הרי לסרבנות השמאל התנגדתם ודרשתם מאיתנו לפעול נגדה - אז כיצד זה שיניתם את דעתכם וסברתם שהקריאה מימין לסירוב פקודה בהתנתקות היא לגיטימית?



האמת היא שההשוואה בין סירוב להגן על הארץ לסירוב להחריבה היא מופרכת מיסודה, אבל גם אם נקבל את ההשוואה, הרי לאחר שמשרד המשפטים קבע, בניגוד לדעתנו, שאין לפעול נגד הקריאה לסרבנות משמאל - ברור שדעתו הפכה להיות הקובעת, ומרגע זה אנו מצפים מאנשיו לעקביות בעניין. הרי לא יעלה על הדעת שלאחר שהשמאל ניצל עד תום את נשק הסרבנות, הפרקליטות תחליט פתאום שרק לימין אסור להשתמש בו.

נזרי יוצא נגד ההפגנות מול בתיהם של עובדי ציבור מהמגזר הדתי, ותוהה האם המפגינים מעוניינים שהמערכת הציבורית תהיה נקייה מאנשים דתיים. לדעתו, כל בר דעת מבין שזה יהיה הרסני.



בלי להאריך הפעם בסוגיה החשובה והמורכבת של השתלבות אנשים דתיים במנגנונים השלטוניים, אפשר לומר כי אכן, אדם חובש כיפה שהשתלבותו במנגנון גורמת לו לתת לגיטימציה לפשע הגירוש והחורבן, מוטב לו ולנו שלא יהיה שם. ממשפטן שחבש את ספסליהן של 'מרכז הרב' וישיבת הגולן אפשר לצפות שיוכל, כמו השופט אדמונד לוי וכמו פרופ' אליאב שוחטמן, להעמיד נימוקים מדוע הגירוש איננו חוקי.



וזה לא כל כך קשה. הרי אין חולק על כך שהגירוש היה כרוך בהפרת זכויות אדם בסיסיות, ולכן מנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לא היה צריך אלא להוכיח את מה שכולם יודעים היום: שההבטחות כי "יש פתרון לכל מתיישב" הן שקר ולכן הפגיעה איננה מידתית, ושהתחזיות שהנסיגה תוביל לשיפור ביטחוני הן מנותקות מהמציאות, ולכן הפגיעה איננה לתכלית ראויה. ספק אם מי שיביע דעות כאלה יוכל לשרוד במערכת, אבל מסתבר כי הנזק שנגרם מההכשר שניתן למעשה הגירוש על ידי אנשים משלנו הוא חמור יותר מכל תועלת שהשתלבותם במערכת יכולה להביא.

החטא ועונשו

מן הראוי שעורכי 'ידיעות אחרונות' ישלחו זר פרחים ענק לכתבת 'מעריב' בילי מוסקונה-לרמן. ככלות הכל, לא בכל יום כתבת העיתון המתחרה מסדרת להם כתבה בלעדית נחשקת.

וכך זה קרה: גילה קצב, רעיית נשיא המדינה, בחרה להתמודד עם החשדות נגד בעלה בדרכה שלה. היא המשיכה להתייצב לצדו בכל מקום, הביעה במשפטים בודדים את אמונה בו ואת תקוותה שצדקתו תצא לאור, וסירבה להעניק ראיונות נרחבים לתקשורת. אבל בילי מוסקונה-לרמן (להלן: בילי) הצליחה לגרום לה לשבור את שתיקתה - בראיון בלעדי לעיתון המתחרה.

בילי היא אישה חזקה, דעתנית ופמיניסטית, ונחשבת לעיתונאית טובה. אבל בקריאתה הגלויה לגילה קצב, בשם כל נשות העולם, שתקום עכשיו ותעזוב את בעלה, היא הוכיחה גם עזות מצח וחוסר רגישות. במקום לנהוג באחוות נשים אמיתית ולחשוב על טובתה של רעיית הנשיא בשעתה הקשה, בילי בחרה לקדם על חשבון גילה קצב את האג'נדה האישית והפמיניסטית שלה.

כמי שמגדלת את ילדיה ללא אביהם, בתוך מודל משפחתי חדשני שהמציאה שלא כאן המקום לפרטו, בילי אינה האדם הנכון להראות את הדרך למי שהקדישה את כל חייה הבוגרים לטיפוחה של משפחה מסורתית. בילי מנסה לדחוף את גילה לנטוש את בעלה, כמו שעשתה כוכי מרדכי, ולמצוא לעצמה חיים חדשים כמו נאווה ברק. אלא שלנאווה ברק לא נותרה ברירה לאחר שבעלה נטש אותה, וכוכי מרדכי היא אישה צעירה ושאפתנית מדור אחר. נגד משה קצב עוד לא הוגש אפילו כתב אישום, ובילי כבר שולחת את גילה, בגילה הלא צעיר, לזרוק את מי שלצדו צעדה ובהצלחתו השקיעה במשך 37 שנים.

אם חלילה יוכח כי ההאשמות נגד קצב נכונות, עוד יהיה סיפק בידה של גילה לשקול את דרכה. וגם אז, אם תבחר להבליג ולסלוח, כמו שכמעט כל אם היתה נוהגת כלפי בנה שפשע, אין לבילי זכות לגנות אותה על כך. הרי אפילו שרי אריסון, האדם העשיר בישראל, לא זרקה את מי שלו נישאה לא מכבר, גם לאחר שהורשע. היא אינה תלויה בו כלכלית, הוא אינו אבי ילדיה, והיא בחרה להישאר איתו. זכותה.

שבוע לאחר מאמרה של בילי הקצה 'מעריב' עמוד לפרסום תגובתו של הבן, ישראל קצב, כשהוא מאפשר לו להטיח דברים קשים בכתבת. "תודה על שניסית לפרק לי את המשפחה", היתה כותרת המאמר שהסתיים במילים "בושי והיכלמי!". ספק אם עורכי 'מעריב' היו מסכימים לכך אילו ידעו איזה עונש הכינו להם גילה ויועציה: כתבת שער בעיתון המתחרה, שבתחילתה נאמר כי מה שגרם לגילה לשבור את שתיקתה היתה כתבתה של עיתונאית שהציעה לה לקום ולעזוב את בעלה.

יש עתיד בקולנוע

לרגל יום השנה לרצח רבין עלה לצפייה באתר ערוץ 7 הסרט 'לזכרו' - סאטירה קולנועית קצרה שהוגשה כעבודת גמר בידי תלמידות מגמת התקשורת באולפנת 'להבה' בקדומים.

הסרט משקף, בהקצנה אופיינית לז'אנר, את היחס האמביוולנטי של הציבור הדתי לאירועי הזיכרון וההנצחה לזכרו של ראש הממשלה המנוח. גיבורי הסרט, מדריך צעיר וחניכיו, מבקשים להפגין את כוונותיהם הטובות, להתנהג כפי שמצופה מבני המגזר הדתי-לאומי, ולהשתלב בטקסי הזיכרון בכיכר רבין. אבל במהלך הכנותיהם לקראת הטקס מתקשים הילדים להזדהות עם הסופרלטיבים השגורים שהוצמדו בדיעבד לדמותו של רבין. וכשהם מגיעים בכל זאת אל הכיכר הם מתקבלים שם בחשדנות ובעוינות, ומתגלה התהום הפעורה בינם לבין נציגי העיר החילונית שבהם הם נתקלים.

מטבע גילם וניסיונם של מפיקי הסרט, יש מה ללטש באיכות המשחק והצילומים. למרות זאת זכה הסרט לטוקבקים רבים ונלהבים. 'יהודה מחיפה' כתב: "מי התסריטאי? לא יתכן שזה אולפניסטית, זה חריף ובשל לאולפניסטית רגילה. או שיש שם באמת מישהי מוכשרת שיש לה עתיד." רבים מהמגיבים מתפעלים מאומץ הלב של התלמידות ומורותיהן: "אצלנו באולפנה בחיים לא היו נותנים לעשות סרט כזה, היו רועדים מפחד", נכתב בתגובה עלומת-שם. אחרים תוהים מדוע סרט מהסוג הזה הוא נדיר כל-כך: "למה ב'מעלה' לא עושים סרטים כאלה? אולי הם יותר מדי שפוטים של הבראנז'ה השמאלנית. קדימה, תהיו מושחזים יותר. לחזור על הרעיונות ועל הביקורות של החילונים זו לא חכמה גדולה".

במתכונתו הנוכחית הסרט 'לזכרו' טוב בעיקר לצרכי פנים. אם יעובד לפחות לרמה של סרט-גמר סטודנטיאלי, יהיה לו גם ערך הסברתי כלפי חוץ. בכל מקרה, יש כאן המחשה יפה לפוטנציאל של תעשייה קולנועית משלנו שלא חוששת להיות מקורית ואמיצה.

לצפייה בסרט: /News/News.aspx/155896