רבקה, גרושה ואם לשניים שהיגרה לארצות-הברית, חזרה לאחר שנים לישראל ובחרה להשתקע בתל-אביב, ברחוב דיזנגוף. היא החלה לעבוד כנציגת מכירות של חברת קוסמטיקה, ונסעה ברחבי הארץ לצורך עבודתה. מסיבה שלא הבינה, חשה רבקה שאיזו צרה מאיימת על חייה. דאגתה גרמה לה להתקשר לידידיה ללא הרף. עברו תשעה חודשים מאז שהגיעה לארץ, וכאבי נפשה גברו.
יום רביעי אחד התעוררה מאוחר בתחושה רעה. היא מיהרה לתחנת האוטובוס, חיכתה מעט עד שהגיע אוטובוס מספר 5 ועלתה עליו בזריזות. היו כמה מקומות פנויים, אבל רבקה עמדה משום-מה ליד הדלת האחורית ואחזה בחוזקה בידית. אנשים עלו וירדו בתחנות הבאות, ואז, כאשר התקרבו לתחנה השלישית, נשמע לפתע רעש נוראי.
האוטובוס הפך בבת-אחת לפצצת מוות בוערת. קול פיצוץ שאין דוגמתו מילא את חלל האוטובוס, ובעקבותיו אש אוֹכְלָה. חומרי מתכת לוהטים התפזרו לכל עבר באוויר הדחוס. גורלות האנשים שנקלעו לאוטובוס נחתכו באלפית שנייה...
רבקה חשה שהיא נדחפת מההדף העצום. לפתע ראתה מעליה אישה במצב מחריד עפה באוויר. לא הבינה איך היא מסוגלת לראותה, עד שקלטה שבעצם גם היא עפה! היא הרגישה כי ישות נעלמת תומכת בה, וכאשר נחתה על המדרכה חשה שהיא מרופדת. אלמלא כן, היתה נהרגת מהחבטה. לאחר כמה שניות מצאה רבקה את עצמה שרועה על המדרכה במרחק שמונה מטרים מהאוטובוס הלוהט ואפוף העשן.
אז החלה לרוץ בכל כוחותיה. מחשבתה היחידה היתה שעליה לברוח לכיוון המנוגד לכיכר ולא להביט לאחוריה. בעת שברחה ניתכו עליה רסיסי זכוכיות, אפר לוהט וטיפות דם. היא כיסתה את עיניה והמשיכה להימלט, עד שקרסה.
רבקה הוסעה לבית-החולים איכילוב. בבדיקות שנערכו לה התגלה שהיא שלימה בגופה. הסתבר כי טיפות הדם הרבות שמילאו את בגדיה אינן שלה. לאחר שגמגמה שברי מילים אובחנה כנפגעת חרדה, וזומנה למחרת בבוקר למחלקה הפסיכיאטרית.
כאשר חזרה רבקה לביתה, התוודעה לתוצאות הפיגוע הנוראי: 22 הרוגים והיתר פצועים. כלומר, כולם נפגעו בגופם - חוץ ממנה! המראות הנוראים רדפו אותה, והיא לא האמינה שהיא נמצאת בביתה לאחר תופת שכזו. האוטובוס התפוצץ בתוכה שוב, ההרוגה עדיין עפה מעליה ואילו היא ניצלה ללא הרף. הרע הגמור והטוב הגמור שימשו בנפשה בערבוביה. אמנם ניצלה מהפיגוע, אבל פחדה שהמחבל יגיע לביתה כדי לפגוע בה שנית. היא פחדה לישון לבדה, והתקשרה לבנה ולידידתה שיבואו להיות עמה. הם הגיעו וניסו להרגיעה, אך לשווא. רבקה שכבה במיטתה מבועתת וחזתה בגל דיו שחור עם עיניים אדומות ויורקות אש שנכנס לחדרה. הדיו התקרב, וכאשר הרגישה שהוא מגיע אליה, צרחה: "לאאאאא! אני לא הולכת! לא רוצה! תעזוב אותי!"
למחרת יצאה מבית-החולים מצוידת בכדורי שינה. בעיצומו של היום, בעודה עייפה מסיוטי הלילה, נרדמה מיד. לפתע הופיעו בחלומה סבהּ וסבתהּ שנפטרו. הם נראו אציליים והרגיעוה: "רבקה, אל תדאגי, אנחנו שומרים עלייך בשמיים. הכול יהיה בסדר, ורק תמסרי לאמא דרישת שלום...". כשהתעוררה, קיבלה כוחות נפש מחודשים ושבה למקום הפיגוע. שלד האוטובוס נלקח משם. ליד המדרכה נותרו כמה סקרנים ונרות נשמה מהבהבים.
אז הדהדה בנפשה השאלה: מדוע היא נותרה בחיים בעוד שאחרים איבדו את ידיהם, רגליהם ואף את חייהם? איך ייתכן שכל יושבי האוטובוס נפגעו, ורק היא נותרה ללא שריטה?
רבקה הרגישה שכוח שהוא חזק ממנה לאין ערוך אותת לה בעוצמה הגבוהה ביותר. הבינה שהיא בעצם שברירית מאוד ושאין לה לאן לברוח. הפיגוע תפס אותה באמצע החיים והראה לה את המוות בעיניים. היא רצתה לדעת מהו הכוח העצום ומה רצונו ממנה.
מספר אנשים הציעו לה לברך 'הגומל' בבית-הכנסת בשבת הקרובה. בעצתם הלכה לראשונה בחייה לבית-כנסת, התיישבה בעזרת הנשים וקיבלה חומש בראשית כדי לעקוב אחרי פרשת השבוע, וירא. מישהו קרא: "... ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, אל תבט אחריך ואל תעמוד בכל הכיכר, ההרה המלט פן תספה..."
רבקה חשה שהיא חוזרת לפיגוע בכיכר. המילים התאימו בדיוק לקול הפנימי שהורה לה להימלט על נפשה. לאחר מכן עלה העולה הרביעי לתורה ובפסוקו הרביעי נאמר: "וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים; ויהפוך את הערים האלה ואת כל הכיכר ואת כל יושבי הערים..."
הפסוקים הללו גילמו בדיוק את מה שחוותה ברגעים הנוראים של יום רביעי, כשראתה את האש והגופרית נוחתים משמים, כאשר נמלטה ולא הביטה לאחור לעבר כיכר דיזנגוף. הרהרה בכך שרחוב זה הוא סדום ועמורה של ימינו.
בפסוקי הסיום של פרשת 'וירא' נאמר "ובתואל ילד את רבקה". ואכן לאחר הקריאה חשה שהיא מקבלת את חייה ונולדת מחדש.
יצירת קשר לסיפור השגחה פרטית שחוויתם odedmiz@actcom.co.il