"לפתוח פה יותר גדול, ולהוציא את כל האוויר שיש לכם בפנים לאט לאט", הורה לנו בקולו העמוק יהושע, מנצח המקהלה שלנו, שהיה גם מומחה מפורסם למוסיקה ולפיתוח קול. את יהושע הביאו לנו במיוחד לבית הספר, כדי שבסוף השנה תוכל המקהלה שלנו להעלות ערב מוסיקלי מקצועי, שלא ישמעו בו אפילו זיוף קל ביותר. "עכשיו נחלק אתכם לקבוצות לפי סוגי הקולות שלכם: סופרנים לכאן, בסים לשם...", פקד עלינו יהושע.
רק אחרי שעתיים של הכנות ותרגילי קול, הסכים יהושע שנתחיל סוף סוף לשיר משהו. "טוב, רבותיי", הוא פתח ואמר בחגיגיות,"השיר שיפתח את הערב יהיה השיר החסידי הקלאסי 'אדון עולם'". "מה?" נשמעו קריאות אכזבה מכל עבר. "אנחנו רוצים שירים חדשים, מלהיבים יותר", הסביר מיקי. אבל יהושע לא ויתר: "אני קובע את תכנית הערב, ואצלנו יהיו רק שירים ברמה מוסיקלית גבוהה", הכריז.
אחרי החודש הראשון של החזרות, התחלנו להתחרט על כל העניין: "אני אוהב לשיר", אמר שמוליק "אבל המורה המוסיקלי הזה בכלל לא נותן ליהנות מהשירה". יעקב הנהן בראשו: "נכון, במקום לשיר בכיף, אנחנו כל הזמן צריכים לעשות תרגילים, להתאים את הטונים ולשמוע את ההערות שלו. ובכלל, למה הוא לא נותן לנו לשיר שירים שאנחנו אוהבים?".
למחרת נכנסנו שוב מדוכדכים לאולם החזרות. עברו חמש דקות, ויהושע הדייקן עדיין לא הופיע. "מוזר מאוד, איחור כזה?".
התפלא מוטי, "בטח קרה משהו". אבל אז הופיע בדלת איש צעיר עם זקן גדול, פאות מסתלסלות וכיפת צמר ענקית על הראש. הוא לבש בגדים צבעוניים ועל הגב שלו היתה תלויה גיטרה ישנה. "היי, חבר'ה", פנה אלינו האיש במבטא אמריקאי "אתם תלמידים של יהושע, נכון? אז אני מחליף אותו לכמה שבועות, עד שיתאושש מניתוח שהוא צריך לעבור היום". הסתבר שלמורה החדש קראו יענקל'ה ותוך כמה דקות הבנו שאיתו הכל ייראה אחרת. "קודם כל, להתחמם קצת בשירה", הוא אמר והושיב אותנו סביבו במעגל על הרצפה. אבל הפעם, במקום תרגילי קול, המורה החדש פשוט התחיל לשיר את השירים המוכרים וסימן לנו להצטרף אליו.
שרנו בהתלהבות כמעט שעה, ואחר כך עברנו לשירים שקטים יותר ויעקב ושמוליק עשו להם קול שני. "יופי של מקהלה אתם", חייך אלינו יענקל'ה. למחרת לא יכולנו לחכות כבר לסיום הלימודים, לשעה בה מתחילות החזרות. הפעם הגיע יענקל'ה עם ארגז גדול ובו כלי נגינה מקוריים מכל הסוגים: דרבוקות, חלילי עץ ועוד. הוא חילק לנו אותם והסביר לכל אחד באיזה חלק הוא מצטרף לליווי המוסיקלי. באותו יום לא רצינו להפסיק את החזרות בכלל: "איזה כיף לשיר ולנגן עם יענקל'ה", לחש לי מוטי "וזה גם נשמע כל כך יפה". אבל יענקל'ה לא הפסיק להפתיע: אחרי שבוע הוא נכנס לכיתה ואמר: "חבר'ה, אני חושב שאתם יודעים לשיר ולנגן יחד די טוב. עכשיו אתם צריכים לעשות עם זה משהו מועיל". אחרי חצי דקה של דממה, בה ניסינו להבין למה הוא מתכוון, המשיך יענקל'ה: "טוב, זה פשוט מאוד. יש אנשים שיכולים ליהנות מאוד מהמקהלה היפה הזאת, ואנחנו הולכים להפגין בפניהם את הביצועים שלנו".
כעבור חצי שעה נכנסנו בשערי בית החולים הסמוך לבית הספר, ועלינו לקומה של הילדים. יענקל'ה נכנס לחדרים והזמין את כל הילדים לבוא לאולם האוכל ולשמוע את "המקהלה שמחה ביותר בעולם", כהגדרתו. הילדים התקבצו סביבנו בסקרנות ואנחנו שלפנו את הכלים שלנו והתחלנו במחרוזת שירים חסידיים מקפיצים. הילדים התחילו לרקוד ולקפוץ בהתלהבות, ופתאום ראינו בקצה החדר, בפיג'מה של בית חולים, את יהושע שלנו. פניו חמורי הסבר בדרך כלל, היו הפעם מאירות ומחייכות. הוא מחא כפיים והצטרף אלינו בשירה. "אתם יודעים מה", פנה אלינו "למרות שאתם קצת מזייפים, אתם בכל זאת המקהלה הכי טובה ששמעתי אי פעם".