אני יודעת שלא יפה להשוויץ, אבל העבודה שעשיתי בשיעור מלאכה היתה מקסימה. השקעתי בה שישה שיעורים שלמים, ואפילו המורה התלהבה. זה היה מחזיק ברכונים מעץ, שקישטנו עם טוליפ וחרוזים קטנים צבעוניים. הדבקתי כל חרוז במדויק לפי דוגמה שהמצאתי לבד, נזהרתי מאוד עם הצבע שלא יימרח - והייתי גאה בתוצאה. חיכיתי בקוצר רוח להגיע הביתה ולהראות את זה לאמא.
אבל כשנכנסתי הביתה גיליתי שם רק את דרור, אחי הקטן.
"איפה אמא?" שאלתי באכזבה.
"יצאה עם נעמה לקניות, אלא מה?" הוא ענה. "היא השאירה לנו שניצלים לחמם".
אוף! בזמן האחרון אמא כמעט אף פעם לא נמצאת בבית. אחותי נעמה מתחתנת בסוף החודש, וכל הזמן הן מתרוצצות: לחפש אולם, לשמוע תזמורות, להסתכל על דירות, לקנות בגדים וכיסויי ראש וכל מיני חפצים לבית החדש... והן אף פעם לא מוכנות לקחת אותי איתן. בעצם, יום אחד אמא הלכה איתי לקנות לי בגד יפה לחתונה, אבל זה הכול.
ברור שגם אני שמחה ומתרגשת מזה שאחותי מתחתנת, אבל לפעמים נדמה לי ששכחו שגם אני גרה בבית הזה! הנה, אתמול אחר הצהריים הייתי צריכה עזרה בשיעורי הבית באנגלית. אמא אמרה שהיא מאוד מצטערת, אבל היא חייבת ללכת עם נעמה למדוד את השמלה אצל התופרת. אמא הוסיפה שהיא יודעת שאני תלמידה מצוינת והיא בטוחה שאני אסתדר. אז באמת הסתדרתי, אבל היו כמה שאלות שלא ידעתי לענות עליהן כל-כך טוב.
ושלשום הן נשארו סוף סוף בבית, אבל אמא עבדה כל הערב על רשימת המוזמנים וביקשה שלא אפריע. וכל הזמן היא ואבא ונעמה מדברים על כל מיני עניינים משעממים. הם מדברים על משכנתאות, ואת מי כדאי לכבד מתחת לחופה, את הדוד הזה או את הדוד ההוא, ואם כדאי להזמין תפריט עם גזר גמדי או בלינצ'ס פטריות. אפשר להשתגע!
חשבתי שלפחות היום אמא תהיה. קיוויתי שהיא תוכל לשבת איתי כמה דקות ולראות את העבודה שלי, ולהגיד לי כמה שזה יפה. אבל היא שוב עם נעמה. אז לקחתי את העבודה ושמתי אותה עמוק אצלי בארון. אם אני לא מעניינת אף אחד, אז מי צריך את מחזיק הברכונים הזה בכלל? נשכבתי על המיטה שלי, ומרוב אכזבה נרדמתי.
התעוררתי מצלצול טלפון. זאת הייתה אביה, החברה שלי.
"היי שולי!" שמעתי את קולה העליז דרך השפופרת, "את באה לטייל איתי קצת בגינה עם ישי ואלעד?".
"למה לא?" אמרתי. אחיה התאומים של אביה הם ממש מתוקים, אולי הם ישפרו לי את מצב הרוח... הלכתי לגינה, וראיתי את אביה יושבת על ספסל, ומאכילה את ישי בבמבה. או שאולי זה היה בעצם אלעד, הם זהים לגמרי.
"שלום שולי!" היא אמרה כשראתה אותי, "מה קרה? למה את נראית כאילו בלעת לימון ברוטב מלפפון חמוץ?" צחקתי וספרתי לה.
"אני ממש מבינה אותך", היא הנהנה בראשה, "גם אצלנו אחרי שנולדו התאומים לאף אחד לא היה זמן אלי. כל הזמן היה צריך להאכיל אותם ולהחליף להם חיתולים ולעשות להם אמבטיות...".
"נו, וזה לא היה מעצבן?!" שאלתי.
"בטח שזה היה מעצבן!" ענתה אביה, "אבל אמא הסבירה לי שזאת תקופה קצת לחוצה, אבל כשהם יגדלו אני אוכל לעזור לטפל בהם וזה יהיה לי נורא נחמד. וגם לה יהיה יותר זמן... והנה, היא צדקה! והיא גם אמרה שטוב להיות לחוצים בגלל דברים משמחים, ולא חלילה בגלל מחלות או משהו".
הבטתי באלעד (או בישי) והוא חייך אלי מהעגלה. "הממ..." אמרתי. "אולי את צודקת. מה את אומרת, מחזיק ברכונים זאת מתנה יפה לחתונה?"