לפני חמש שנים החליט בנימין פזמנטר, יהודי ניו-יורקי בתחילת שנות העשרים לחייו, לעשות מעשה. תחת הרושם הקשה של מלחמת הטרור שעוד השתוללה אז בישראל הוא ארגן קבוצה של שבעה חברים בני גילו, וביחד עלו לישראל כדי להתגייס ולשאת בעול עם בני עמם בשעתם הקשה. פזמנטר שירת כלוחם בנח"ל המוצנח בכל ימות השבוע, ובשבתות היה מתכנס עם ששת חבריו בדירת חיילים בודדים שצה"ל העמיד לרשותם.
כשהשתחרר החל פזנמטר לטפל בתופעה ירושלמית נפוצה ומצערת: נוער דתי וחרדי שנשלח מארצות הים לישיבות בארץ ישראל, וכאן נושר מהמסגרות לרחובות ולסמים. נוער בעייתי ומנותק הנמשך לתהומות בארץ זרה, הרחק מבית הוריו. החייל המשוחרר ניצל מיומנות בקרב מגע שרכש עוד בחו"ל, והעסיק את חניכיו באימוני קרב ובפעילויות ספורטיביות שונות. באימון בקרב מגע הוא מצא גם את פרנסתו ופרנסת אשתו הטריה, איתה הקים בית ביישוב אלעזר.
ביום שישי האחרון עשה פזנמטר את דרכו עם חמישה מחניכיו לאימון בגן סאקר, זירת אימונים פופולארית בירושלים. עמוסים בציוד - כפפות, מגינים וסכיני אימון עשויים גומי - נעצרה החבורה בידי שוטרים במקום. פזנמטר נשאל למעשיו, וענה. נשאל למקום מגוריו, וכשענה שהוא תושב גוש עציון התבקש להתלוות עם השוטרים לחדר החקירות.
האקדח שהוא נושא ברישיון הוחרם. הוא נשאל על סוג הכדורים שנמצאו במחסנית. הוא תוחקר בקשר לדעותיו על נטיות מיניות שונות. לבסוף הוא נדרש לתת טביעות אצבעות. פזנמטר התנגד. קצין המשטרה במקום, גולן המאירי, כבל אותו באזיקים ואמר כי אם יסרב הוא יישלח לכלא. הצעיר אמר שהניסיון לאלץ אותו לתת טביעות אצבעות אינו חוקי. השוטר המאירי הבהיר שהוא כאן החוק. לבסוף אחזו בפזנמטר שניים מהשוטרים וטביעות האצבע נלקחו ממנו בכוח. הצעיר הדתי שוחרר לאחר שחתם על הסכמה לחמישה ימי מעצר בית. הוא שוחרר במחסום בית לחם חמש דקות לפני שבת, ופניו לביתו בגוש עציון. מאז הוא לא זומן לכל חקירה, וסביר להניח כי גם לא יזומן בעתיד. מושפל וכועס הגיש העולה הצעיר תלונה נגד הקצין המאירי ושוטריו שתקפו אותו ביום שישי האחרון.
מעצרו של פזנמטר השאיר גם רושם קל בכלי התקשורת באותו הבוקר. אתרי האינטרנט דיווחו כי בגן סאקר נתפסו חמישה צעירים חובשי כיפות סרוגות כשברשותם אגרופנים, אלות וסכינים. החמישה, דיווחו אתרי החדשות, חשודים שניסו להתנכל למצעד הגאווה, שהסתגר באותן שעות באצטדיון בגבעת רם. ברשות אחד מהם, דיווח אחד האתרים, נתגלה אקדח טעון. מאוחר יותר תקנה משטרת ישראל את הודעתה, והודיעה כי האקדח היה אקדח ברישיון.
טעות בכתובת
הודעה שיצאה השבוע מדוברות הנהלת בתי המשפט בישרה כי לשכת ההוצאה לפועל של מחוז ירושלים עברה מהמבנה הישן בו שכנה במגרש הרוסים, מבנה המיועד לשימור, למבנה חדש ומודרני בבניין כלל שברחוב יפו. קומה שלמה שופצה בבניין הגדול, ועתה יוכלו באי הלשכה ליהנות מנגישות טובה יותר, ממקומות חניה, ומאולמות מסבירי פנים. יש לקוות כי בפעולה הברוכה הזו עודכנו לא רק העיתונאים, שהוזמנו לסיור עם שר המשפטים בלשכה החדשה, אלא גם סתם אזרחים הנוגעים בדבר, או לפחות מכונות הדפוס המספקות טפסים להנהלת בתי המשפט.
בשבוע שעבר מיהר שמואל אדרי, בעל בית דפוס בבית שמש, אל בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. אחד מעובדיו שפוטר הגיש נגדו תביעה בבית הדין, וכבר לפני ארבעה חודשים החליטה הרשמת חופית גרשון לזמן את הצדדים לדיון בעשר בבוקר בדיוק. בראש הזימון שקיבל אדרי מתנוססת אחר כבוד כתובת בית הדין, דרך שועפט 11 ירושלים. אדרי הגיע לשכונה הערבית רבע שעה לפני תחילת הדיון המיועד, ודלת בית הדין חתומה ונעולה. הלך אנה ואנה ולא מצא דלת פתוחה. שאל עוברי אורח, והם ענו שבית הדין עבר זה מכבר איש אינו יודע לאן ומדוע.
אדרי ניסה לטלפן אל מזכירות בית המשפט, ולאחר מספר ניסיונות נענה וקיבל את כתובתו החדשה של בית הדין, ברחוב כנפי נשרים. אלא שהשעה היתה כבר רבע אחרי עשר, והכתובת בכנפי נשרים רחוקה. כל עוד נפשו בו טס אדרי למשכנו החדש של בית הדין. מספר שבועות קודם לכן העתיקה הנהלת בתי המשפט את מיקומו של בית הדין, לרווחת הציבור. הודעה התפרסמה באתר בתי המשפט, אך השמועה לא הגיע עד בית הדפוס של אדרי. "השעה כעת עשר ועשרים", כתבה הרשמת בהחלטתה, "התיק היה קבוע לשעה עשר ואין התייצבות מטעם הנתבעת". הרשמת ציוותה על אדרי לנמק בתוך שבעה ימים מדוע לא התייצב לדיון, וחייבה אותו לשלם לתובע 300 ש"ח ולעורך דינו 500 ש"ח נוספים. בעשר שלושים וחמש הגיע אדרי לבית המשפט. על טופס רשמי של בית הדין שקיבל במזכירות רשם אדרי בקשה לביטול ההחלטה, בו הסביר לרשמת על מה ולמה איחר לדיון. בתחתית הטופס התנוסס לוגו בית הדין ומתחתיו הכתובת "דרך שועפט 11 ירושלים".
דיבה בשקל
למעלה ממאה עמודים מחזיק פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין תביעתו של איתמר בן-גביר נגד עורך מעריב בהווה, אמנון דנקנר, אשר כינה אותו "נאצי קטן ומלוכלך" בתוכנית טלוויזיה לפני למעלה מעשר שנים.
אין ספק שלפחות מבחינה משפטית יצא בן-גביר מבית המשפט העליון וידו על העליונה. שלושת השופטים דחו את קביעת בית המשפט המחוזי כי בהטחת הכינוי "נאצי" בבן גביר אין משום לשון הרע, והחזירו למקומו את פסק דינו של בית משפט השלום שקבע כי דנקנר הוציא דיבתו של בן-גביר רעה וחייב לשלם לו פיצויים של שקל אחד.
אך אפשר שטוב היה לו לבן-גביר להיות חסר ניצחון משפטי ושקל אחד, כי מהותית פסק דינו של העליון, כמו גם של השלום לפניו, מבזה ומשפיל הרבה יותר. אפשר להתווכח על מידת הדמיון בין האידיאולוגיה אותה נושא בן-גביר ובין אידיאולוגיות גזעניות אחרות. בית המשפט המחוזי למשל קבע כי המרחק אינו כה גדול. אפשר לקבל את פסיקתו ואפשר שלא. לעומתו, בתי המשפט השלום והעליון קבעו במפורש כי לקרוא לבן-גביר נאצי זו הוצאת דיבה בוטה וחמורה. אך כאשר אחרי כל זה הם מעריכים את כבודו בשקל אחד, הרי שגם אם הם אסרו לקרוא לו נאצי, לפחות במשתמע הם מסכימים עם דנקנר שהוא קטן ומלוכלך.
קביעה בעייתית כשהיא יוצאת מפי עיתונאי בתוכנית צעקנית, וחמורה שבעתיים כשהיא משתמעת מפסק דינם של המופקדים על כבוד האדם.