גל והצונאמי
בעיקרון, אין בי חיבה מיוחדת לגנרלים יהירים וחובבי מיקרופונים, ותא"ל גל הירש אינו יוצא מכלל זה. אבל מעבר לכך, כל הדיון התקשורתי בעד ונגד הקצין המתפטר (זה רק אני, או שהאיש הוא בעצם אלעזר שטרן נטול כיפה?) נראה לי מעט מוגזם, גל אחד קטן עם צונאמי תקשורתי גדול. העיסוק בגורלו של קצין מוכשר אחד מסתיר היום את האמת על המלחמה כולה.
יכול להיות שתא"ל גל הירש צריך לעזוב את תפקידו. ייתכן גם שהתנהלות אחרת שלו היתה מונעת את חטיפתם של החיילים גולדווסר ורגב, ואולי המלחמה היתה נדחית מעט עד לחטיפה הבאה. אבל האם חטיפות החיילים אכן ייפסקו כשהירש ילך הביתה, אם גם מאות אסירים מחבלים ילכו הביתה? האם נוכל לנצח במלחמה הבאה, כשהירש כבר לא יודיע על כיבוש שטח לבנוני, אבל גם שר הביטחון יסרב להודיע על כיבוש שטח לבנוני?
ועדות בדיקה הן חשובות, ולעתים גם מסקנות אישיות הן כורח המציאות. אבל חשוב להפריד בין הטפל והעיקר, בין העיסוק בפשלות נקודתיות לבין הסיבות האמיתיות לפיאסקו הישראלי בלבנון. המדיניות המהוססת והפסיבית, היעדר המטרה, שיקול הדעת הלקוי, ההתערבות האמריקנית והאירופית, הפתיחות לתקשורת והספינים בתקשורת – הם אלה שהביאו לכישלון בלבנון, עוד לפני המלחמה וכמובן במהלכה.
מפקדי אוגדות, כך שמעתי בחדשות, חוששים להיות המודחים הבאים בתור. אבל במדיניות ובהתנהלות של הממשלה הנוכחית, של התקשורת, של העם בישראל, המפקדים צריכים דווקא לחשוש יותר מהישארותם בתפקידם. כאשר תגיע המלחמה הבאה, והיא צפויה בקרוב, העובדה שגל הירש בחוץ ממש לא תעזור להם.
יהודי לא מחליף יהודי
העימותים על מצעד הגאווה הוציאו מן הארון את אחד הטיעונים המעייפים ביותר בשיח הישראלי: "אם תחליפו את השם שלנו במלה 'יהודים', אתם נשמעים בדיוק כמו האנטישמים". כמה אירוני, שהטיעון הזה מופנה הפעם כלפי החרדים - ציבור שרגיל לספוג נאצות אנטישמיות להפליא, בלי שום צורך להחליף "חרדים" ב"יהודים". תשאלו את אנשי NRG יהדות.
ומדוע, לדעתי, יש להוציא טיעון זה אל מחוץ לחוק? משום שכמעט כל משפט תמים ולגיטימי, אם ניקח מלה מתוכו ונחליף אותה במלה 'יהודים', עלול להישמע חשוך ואנטישמי. נסו בעצמכם: גשו אל דוכן העיתונים הקרוב אל ביתכם, חפשו כותרת חדשותית, ראיון תמים או סתם מאמר פובליציסטי, והחליפו שם של קבוצה או של אדם במלה 'יהודי' או 'יהודים'. מה קיבלתם? אף ארוך והשתלטות על העולם, זה מה שקיבלתם.
למשל, כותרת שהופיעה היום (בעת כתיבת שורות אלו! אוף...) באחד ממוספי הספורט: "פניג'ל שם טוב ולוי דורשים: לפנות את בית"ר מרמת גן". לא כותרת מרעישה במיוחד, נכון? ועכשיו – נסו להחליף את המלה 'בית"ר' ב'היהודים'?
או כותרת אחרת, ממוסף הכלכלה: "עובדי בנק ישראל בעיצומים: ימנעו דיונים על הריבית". ועכשיו, תלמידים יקרים, כתבו 'היהודים' במקום 'עובדי בנק ישראל', וספרו לכולם מה יצא לכם. שלא לדבר על החלפת הבנקים ביהודים בכותרת הבאה: "הבנקים מייקרים עמלות – ואנחנו נשלם את המחיר".
חושבים שהמטה הכללי נכשל במלחמת לבנון השנייה? מה דעתכם על הכותרת: "הכשלים מתחילים ביהודים"? פוחדים משפעת? מה תגידו על המשפט: "77 אחוז מהציבור: לא נתחסן נגד היהודים"? ואיזה משפט גרוע יותר – "היהודי יפצה את בן-גביר בשקל אחד" או "דנקנר יפצה את היהודי בשקל אחד"? ולסיכום, עדיף "לקצץ שכר בחברת החשמל" מאשר "לקצץ שכר בחברת היהודים" או "לקצץ יהודים בחברת החשמל" - שזאת גם אנטישמיות וגם מציאות בשטח.
והנה כותרת אחת חריגה: "בגלל מחסור בעגלים: קפיצה במחירי הבשר". הפעם, עדיף היה לקרוא דווקא על המחסור ביהודים, ולו כדי שתהיה כאן מודעות לבעיה הדמוגרפית החמורה. הנה בעיה שבה - אם להתבטא בעדינות - יוזמי מצעד הגאווה לא יכולים להאשים את החרדים.
מה זה קשור ליהדות
בערוץ NRG יהדות התפרסם השבוע מאמר אנטישמי. לא חשוב מי, לא חושב מה – אין דרך אחרת להגדיר את המאמר, ואין דרך להצדיק את פרסומו. כמי שפרסם מאמרים בערוץ הזה של מעריב, ופה ושם התחרט על מאמר מסוים כבר אחרי הטוקבק הראשון, אני רוצה להאמין כי האחראים להשלכת פח האשפה המילולי הזה בפנינו הבינו את טעותם במהירות, וכי הם חשים כעת מבוכה וחרטה עמוקה. נכון שהערוץ הפך די משעמם מאז עזיבת המייסד והעורך הראשון, ידידי רועי שרון, אבל זוהי לא הדרך הראויה להעיר את קהל הקוראים מתנומתו.
חמסה עלינו
א. "בסופו של דבר מצעד הגאווה התקיים, אם כי לא בצורה של מצעד". (מגישי אקטואליה ברדיו נאחזים בקש, אבל אין מה לעשות, חברים: אם זה לא היה בצורה של מצעד, זה לא מצעד).
ב. פינת ההרמה להנחתה של השבוע שייכת הפעם לעמיר פרץ, שבראיון לערוץ 2 הצהיר: "העובדות יוכיחו שתרומתי למלחמה היתה מכרעת". לא צריך להוכיח, כולנו ראינו.
ג. עורך מעריב, אמנון דנקנר, חויב לשלם לאיתמר בן-גביר שקל בודד בגין אמירת לשון הרע, לאחר שכינה אותו "נאצי" בשידור טלוויזיוני מהמילניום הקודם. לטעמי הבלתי משפטית, גידופים מכוערים במהלך ויכוחים מכוערים לא צריכים להגיע לבתי משפט, גם אם הם מתרחשים בטלוויזיה וגם אם הכינוי "נאצי" מופיע בהם.
ד. מצד שני, בן גביר פנוי כעת למאבקים משפטיים חדשים – אז לא אמרתי כלום.
ה. "מה שלומך, מתוק?" שאלתי את בני בן השלוש וחצי, לאחר שחטף את הווירוס הראשון שלו לשנת התשס"ז (בשנה שעברה היו לו בערך 500). ותשובתו הברורה והחד-משמעית לא איחרה לבוא: "אבא, אני ילד אמיתי כמו פינוקיו!" מאז, יש לציין, מצבו השתפר.
יודע את מקומי
"מזל טוב, יקירתי!" קידמתי את פני רעייתי בקול תרועה, "את רואה? הפעם לא שכחתי את יום הולדתך".
"מה פתאום יום הולדתי?!" קמטה זוגתי את מצחה בתמיהה, "אין לי שום יום הולדת".
"באמת?" הסמקתי, "אז למה הבנק שלח לנו ברכה? הנה, תראי את זה: 'אנחנו בבנק זוכרים תמיד מה חשוב לך, ולכן ברצוננו לנצל הזדמנות חגיגית זו על מנת לאחל מזל טוב ויום הולדת שמח!'".
"אני לא יודעת למה הם מתכוונים", אמרה הזוגה, "לי היה יום הולדת כבר לפני חודשיים. אתה לא זוכר את המתנה הנהדרת שקנית לי - הספר הגדול הזה שתמיד רצית לקרוא? כמה רומנטי זה היה מצידך".
"אה, זה שום דבר", הצטנעתי בביישנות.
"אגב, הגיע הזמן שתחזיר לי אותו. אז למה הבנק שולח לנו ברכה? אצלך יש עוד חודשיים עד לתאריך, נכון?".
"בערך", עשיתי עצמי כאילו את זה אני כן זוכר.
"אז אולי הם פשוט עשו ממוצע?" הציעה רעייתי.
"בכל מקרה, צריך להודות להם", טענתי.
"אני לא חושבת שבבנק מצפים לתודה".
"יקירתי, באמת", הוכחתי אותה באורך רוח, "לא בכל יום אנחנו מקבלים ברכה ליום הולדת שאין לנו. מן הנימוס להתקשר לבנק ולשאול מה העניינים ואיך הילדים. מלבד זאת, אני רוצה לבדוק את החשבון המשותף – אולי לכבוד המאורע קיבלנו מהם גם מתנה קטנה?".
הרמתי טלפון. מענה ממוחשב הודיע לי, בקול גיחוך מתכתי, כי חלפו כבר יותר מחודשיים מאז התקשרתי לאחרונה לבנק, והפקיד נעלב ואינו מסכים לדבר איתי. התחננתי בדמעות, עד שהמענה הקולי נשבר והסכים לדווח לי בקצרה על חמש התנועות האחרונות בחשבוננו המשותף, אבל זהו!
ובכן, התברר לי כי המינוס במצב קשה אך יציב, וכי בחודש האחרון גבה מאתנו הבנק מספר עמלות מיותרות ודמי ניהול חשבון מופקעים. איך לא חשבתי על זה קודם? יום ההולדת אינו שלי או של אשתי, אלא של הבנק! ניגשתי לסניף הקרוב למקום מגוריי כדי לאחל לו יום הולדת שמח. אני עדיין ממתין בתור.