בריאיון עימו, הודה עו"ד רז נזרי כי לכל מי שעובד בסביבת היועהמ"ש לממשלה, לרבות היועץ עצמו, יש כור גידול מסוים. כוונתו היתה כי בתהליך קבלת ההחלטות מהווה השקפת עולמם של אנשי הפרקליטות מרכיב לא מבוטל בתוכן ההכרעות. כור הגידול של מני מזוז הוא בית דתי מאוד. דא עקא, שמזוז מרד בחינוך שקיבל, ועלה על דרך שונה לחלוטין. הדבר בא לידי ביטוי קיצוני במקרה עליו סיפר השופט אליקים רובינשטיין, בעת שכיהן כיועץ המשפטי. רובינשטיין ביקש אז ממזוז שיבוא להשלים מניין, אך הלה סירב בתוקף בטענה שהוא הפסיק להתפלל בגיל 16. הסירוב העקרוני להתפלל, על החומרה שבהשבתת תפילתם במניין של תשעה יהודים, מלמדת על השקפת עולם אנטי דתית חריפה שגיבש לעצמו מזוז. אני יכול לשער שמכאן הדרך קרובה לפיתוח גישה אנטי לאומית, והדבר בא לידי ביטוי בהחלטותיו.
כיפות בדרג זוטר
לגופו של עניין: מזוז מביא כראיה את העובדה שהוא נכנס לתפקידו ב25.1.04 בעוד פרסומה של תכנית ההתנתקות בעיתונות היה מאוחר יותר, ב1.2.04. לטענתו, הדבר מוכיח שאין מצידו קונספירציה כלשהי בהחלטה לסגור את תיק שרון, כי הוא קיבל את ההחלטה בטרם פורסמה תכנית ההתנתקות. הטענה אינה רצינית להדהים: הרי אבסורדי לומר שבחמשת הימים הראשונים שלו בתפקיד הוא שקע כולו בתיק הזה וגיבש דעה לגביו. יתרה מכך: רעיון ההתנתקות יצא לאור כמתווה כללי כבר בדצמבר 2003 בכנס הרצליה. כלומר, מזוז ידע על התכנית כבר אז, והיה לו די זמן להחליט שלא להגיש כתב אישום בעקבות ההכרזה על ההתנתקות.
על מנת להוכיח כי הפרקליטות אינה סניף של מרצ, מביא נזרי כראיה את עוזרו חובש הכיפה של פרקליט המדינה. עוזר הוא אולי כינוי מרשים, אך בפועל כל עו"ד זוטר שעובד יום אחד בפרקליטות זוכה לתואר הזה. דווקא זו ההוכחה למעמדם הנחות של הדתיים בפרקליטות, שזוכים להימנות רק על הדרג הזוטר.
למיטב ידיעתי מכהנים בפרקליטות עשרים ראשי מחלקות, שמלבד דבורה חן שכבר פרשה, כולם הם אנשי שמאל מובהקים ואין בהם חובש כיפה אחד. על פי מדד מאיישי התפקידים המשפיעים באמת בפרקליטות, מדובר בהחלט בסניף של מרצ.
נזרי טוען עוד כי לא הוגשו כתבי אישום בתקופת הגירוש נגד מי שקראו לסירוב פקודה, אולם אני אישית ייצגתי את שי מלכה ואריאל ונגרובר, נגדם הוגש כתב אישום על הסתה לסירוב פקודה במסגרת אישום כולל של המרדה. נזרי מצדיק את עצמו עוד בטענה שסגר מאות תיקים לנערים שנעצרו בחסימות הכבישים, במקרים בהם מדובר בעבירה ראשונה ושלא היתה בהם אלימות. שי ואריאל נעצרו עד תום ההליכים והועמדו לדין באשמת המרדה, אף על פי שהדגישו בקריאתם לציבור כי יש לבצע את החסימות וההתנגדות לפינוי בצורה לא אלימה. הפרקליטות אף ערערה לבית המשפט העליון לאחר שהשופט המחוזי קבע זמן קצוב למעצרם. מדינת ישראל מעולם לא דרשה מעצר עד תום ההליכים למי שחסמו כבישים. השאלה היא לא כמה תיקים סגרה הפרקליטות, אלא מדוע עצרו את כל אותם נערים מלכתחילה לימים ולעיתים לשבועות, במקום שלא ראוי לעשות זאת כלל.
ההיסטוריה חוזרת
נזרי גם טוען שלא ננקטו הליכים לגבי התבטאויות בתקופת הגירוש, אולם נגד נדיה מטר הוגש כתב אישום בסעיף של העלבת עובד ציבור, כשכינתה את יונתן בשיא 'יודנראט'. הגדילה לעשות הפרקליטות כאשר גם לאחר שהשופט ביטל את כתב האישום, הוגש ערעור על הביטול. זו רדיפה מובהקת אחרי נדיה מטר, בשל היותה מקוטלגת בלשון הפרקליטות ומרצ כ'ימין קיצוני'.
לגבי פרשת רמון, מסביר נזרי שאם הפרקליטות לא היתה נוקטת פעולות, היו באים אליה בטענות מדוע היא מטאטאה פרשיות של שרים מתחת לשטיח. אולם ההיסטוריה משחזרת את עצמה באופן מדויק: שבועיים לאחר שמונה יעקב נאמן לשר המשפטים, אמר היועהמ"ש ממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, כי מינויו של נאמן דומה להכנסת חתול עם ציפורניים לסלון עם ריהוט חדש, אותו ישחית כליל. זאת, לאחר שנאמן הצהיר כי יחולל מהפכה בתפקוד הפרקליטות והיועהמ"ש. לכן מצא את עצמו מיד מול כתב אישום מופרך. גם מינויו של השר לביטחון פנים דאז, רפאל איתן, היה לצנינים בעיני הפרקליטות ולכן מצא גם הוא את עצמו מול כתב אישום מופרך אחר. הם כמובן זוכו לבסוף מכל אשמה, זה היה פשוט פוטש של הפרקליטות נגד ניצחון נתניהו בבחירות.
כעת זה חוזר על עצמו במדויק: רמון הכריז שלא יהיה פודל של הממסד המשפטי ובכוונתו ליישם את השקפת העולם המשפטית שלו גם עם אופוזיציה בפרקליטות, לכן עטו כמוצאי שלל רב על ההזדמנות הפנטסטית להגיש כתב אישום נגדו, שזכה לגינויים באקדמיה ובפוליטיקה. הצגת כתב האישום נגד רמון כמעשה החף מכל פניות הוא בגדר עלבון לאינטיליגנציה.