יש פן סובייקטיבי בהערכת כל נושא ציבורי כגון תפקודה של הפרקליטות, הנובע מהצורך לבחור מהן העובדות הרלוונטיות ולהעריכן. ובכל זאת חובה לבחור אותן עובדות ולציין את משמעותן.
מנחם מזוז, והפרקליטות בראשותו, ראויים לביקורת קשה. ישנו פן אידיאולוגי חזק בהתייחסותו האישית, ובהתייחסות המערכת שהוא אמון עליו, לסוגיות ציבוריות מרכזיות השנויות במחלוקת. כשמדובר בהתבטאויות, נוצר רושם שהפרקליטות מתייצבת בצד מסוים של המתרס הפוליטי. כשמדובר בהחלטות, זכויות מופרות, לפעמים באופן סיטונאי, בני אדם נפגעים, ונשקפת סכנה לחברה החופשית דווקא מצד ארגון מרכזי האמון על הגנתו.
במרוצת כהונתו שחרר מזוז אמרות בעלות אופי אידיאולוגי מובהק, המעלות חשד אצל רבים כי הוא עומד בצד אחד של המתרס הפוליטי ושהדבר עשוי להשפיע על החלטותיו. בכנס לשכת עורכי הדין בשנת 2004 התבטא מזוז בשבח הסרבנות משמאל. בכנס 2005, התייחס מזוז לבנות העצורות על חשד - ואני מדגיש חשד - לחסימת כבישים ואמר כי "אין עבריינות דה-לוקס", וזכה לתרועות מצד הקהל. מי שאמון על מערכת אכיפת החוק שפט והרשיע חשודות לפני משפטן, בפני התקשורת ובפני הלשכה. אפשר לבוא אחר כך עם טענות של "הדברים הוצאו מהקשרם" ו"לא היתה כוונה", אבל מזוז אינו נבחר ציבור שאפשר לבוא איתו חשבון בקלפי. התבטאויות אלו ערערו את בטחון חלק נכבד מהציבור בשיפוטו, והיה עליו להתפטר בעקבות זאת.
המצב חמור פי כמה כשמדובר בטיפול הפרקליטות באנשים שנעצרו על רקע התנגדותם למדיניות הממשלה. יש ספר זכויות לעצור בישראל. בתקופת ההתנתקות ואף לאחריה, כשמדובר באותו ציבור, הפרקליטות בהנהגתו של מזוז השליכה את ספר הזכויות מאחורי גבה. נעשה שימוש במעצר לפני המשפט ובהגבלות חירות אחרות באופן סיטונאי, במתכוון ובהנחיה, למטרות הרתעה והפחדה וכדי לאלץ חשודים לוותר על זכות השתיקה ולהודות. הפרקליטות הפכה, בהודעתה ומרצונה, ממערכת שתפקידה לשמר זכויות, למערכת שתפקידה להוציא לפועל את סדר היום הפוליטי של הממשלה.
ביוני 2005 הפרקליטות הוציאה הנחיות שנתנו לשוטרים להבין כי הותר הרסן והמדינה לא תבוא איתם בחשבון על אלימות המופעלת נגד מתנגדי מדיניות הממשלה. המסר נקלט היטב, גם אם מתברר, הודות לפעילות הנמרצת של ארגוני זכויות האדם, כי הפרקליטות לא הצליחה לקיים במלואן את ההבטחות שניתנו באותה עת לקלגסי המדינה.
האישום המיוחד שרז נזרי הגן עליו בראיונו כאן בשבוע שעבר, סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה, לא שימש רק נגד מי שחשב לגלגל מכונית מלאה דלק לנתיבי איילון, אלא נגד אנשים שכלל לא סיכנו חיי אדם. לא היה אדם אחד שהואשם בסעיף זה שהגיע לתנאי הסף לאשמה - כוונה לפגוע בזולת.
סוגיית הטיפול בחשדות נגד אישי צבור תמוהה אף היא. היועץ המשפטי לממשלה מפעיל שתי אמות מידה קיצוניות בניגודן. נגד שרים ואישי ציבור שאינם קובעים את מדיניות החוץ של ישראל, כגון צחי הנגבי, חיים רמון, יונה מצגר וישראל כ"ץ, היא מדקדקת כחוט השערה. כשהדבר נוגע למי שמוביל את מדיניות החוץ של ישראל בכיוון האידיאולוגי שמזוז ובכירי מערכת המשפט חפצים בו, כגון משפחת שרון ועתה אהוד אולמרט, הקערה נהפכת על פיה ושר המשפטים של אוסטריה תוהה על סלחנות ההחלטות של מערכת המשפט בישראל. היועץ המשפטי לממשלה התבטא לא פעם נגד נגע הקשר בין הון לשלטון, אך אינו פועל נגד איום זה במוקד המרכזי של השפעתה על החיים הציבוריים - ויש לומר, על מדיניות החוץ - של ישראל.
לבסוף, אי אפשר לפסוח על תופעות מסוימות המעידות על סוג של נקמנות צרה על רקע אידיאולוגי מצד היועץ המשפטי עצמו. כך היה, לדוגמה, כששלל מהבנות העצורות שהוזכרו לעיל את הזכות לגשת לבגרות במתמטיקה לצד עבריינים פלשתינים מורשעים. כך גם היה כשהוגשו כתבי האישום מגוחכים נגד נדיה מטר ואליצור סגל בשל התבטאויותיהם הפומביות בנושאים ציבוריים. תופעות אלו לא רק שהן פוגעות ללא הצדקה בנאשמים עצמם, אלא מכרסמות בחופש הביטוי הפוליטי בישראל. הן מעידות, כמו ההתבטאויות של מזוז שהוזכרו בתחילת המאמר, על ליקוי בשיקול הדעת המאפשר פגיעה הן בחירויות יסוד והן במעמד הציבורי של הפרקליטות כדי לקדם מצע אידיאולוגי, או כדי לנגח פרטים הנמצאים מהעבר השני של המתרס הפוליטי.
מקור הבעיה נעוץ בכך שפרקליטות המדינה, כמו מערכת המשפט, מפעילה סמכות ללא ביקורת. אין מי שמוסמך רשמית לבקר אחר מעשיה, ולהעניש את אלה המשתמשים בסמכות באופן הפוגע בזכויות האזרח הקטן או באופן בלתי-סביר. חשוב ביותר לכונן רשות, העצמאית ממשרד המשפטים - מבקר המדינה הוא סמכות מתאימה לכך - המוסמכת לשפוט ולהפעיל סנקציות מנהליות נגד שוטרים, שופטים ופרקליטים המתעללים בזכויות האזרח, על רקע אידיאולוגי או על רקע אחר.
מאמר זה כולל ביקורת קשה, אם כי עניינית, נגד מוסד ציבורי ונגד עובד ציבור בכיר. אי אפשר לתאר עניינית את הבעיה הציבורית ללא ביקורת על התנהלות אותו עובד ציבור וציון מקורותיה. בישראל של 2006, ביקורת מעין זאת עלולה לגרור בעקבותיה כתב אישום בגין העלבת עובד ציבור. אין כקביעה זאת כדי להמחיש לאן מנחם מזוז הוביל אותנו.
כותב המאמר הוא ראש המרכז המדיני לישראל.