להזין את התקשורת
הטלפון הנייד של העיתונאי הרעב צלצל, ועל הקו היה המדליף המתלהב. "יש לי בשבילך ידיעה מרעישה", אמר המדליף המתלהב לעיתונאי הרעב, "אולי תוכל לשריין את הכותרת הראשית? או לפחות בוקסה באמצע עמוד השער?".
"מה קרה?" שאל העיתונאי הרעב, "עמיר פרץ הצליח לפנות מאחז?".
"עדיין לא".
"אז אולי הוא הצליח לסיים נאום שלם בלי שמישהו התחרש?".
"גם זה לא, אבל הוא מנסה", אמר המדליף בשמץ מבוכה, אבל אז חזר להתלהב, "הפעם קרה לשר הביטחון משהו חדש, מיוחד, מקורי ומרענן".
"נו???" אמר העיתונאי בציפייה.
"שר הביטחון דיבר עם אבו-מאזן בטלפון, ו – תתכונן, כי זה מגיע – הוא אמר לו שצריך להפסיק את הקסאמים!".
"לא!".
"כן!".
"חכה רגע", נדבק העיתונאי בהתלהבות, "תן לי להקליד את זה במחשב. עם קצת מזל, אוכל לדחוף את זה לכותרת הראשית של מחר. את הפצוע משדרות נעביר לעמוד האחורי".
"חכה, עיתונאי רעב, זה עוד לא הכול!" אמר המדליף המתלהב בהתלהבות מודלפת, "רוצה לשמוע את התשובה של אבו-מאזן? כדאי לך, דבר כזה עוד לא היה!".
"אל תמתח אותי", התחנן העיתונאי הרעב, "אני לא עומד בזה".
"הוא אמר שהוא ינסה. שמעת את זה? אבו-מאזן אמר לשר הביטחון שהוא ינסה!".
"זה נפלא!" התמוגג העיתונאי, "אני חייב להתקשר לעורך. אולי הוא יוציא עוד הבוקר מהדורה שנייה ומיוחדת של העיתון. תודה לך, מדליף מתלהב, באמת תודה".
"אין בעד מה" אמר המדליף המתלהב, "שמע, עוד מעט צהריים. רוצה לאכול משהו בבית העיתונאים?".
"לא, תודה", אמר העיתונאי השבע, "בזה הרגע אכלתי מנת ברווז".
נפילת האימפריה הארומית
א. "את רואה את צבע עורי? אני לבן ואת שחורה, הלבן הזה ילמד אותך לקח, את אשה שחורה ונחותה, את אפס ואני מרוויח 800 דולר לדקה", אמר הבעלים של רשת 'ארומה' תל אביב, סהר שפע, לעובדת ביבואנית מרצדס. יש אנשים שחייבים לעבור לקפה נטול.
ב. גידופיו של שפע ראויים, כמובן, לכל גינוי ובוז. אבל מדוע העובדת המותקפת מלי שלו פנתה ישר לבית המשפט? יכולה היתה פשוט להשיב לשפע בהערות מעליבות משלה. למשל: "אני שעירה ואתה קירח", "אני נראית כמו בנאדם ואתה כמו שלד", "אני עובדת עם מרצדסים ואתה עובד עם קפה", "אני אוהדת של דורון שפר ואתה אח של דורון שפע", וכמובן "אני אמנם לא מרוויחה 800 דולר לדקה כמוך, אבל אתה ממילא חייב לבזבז הכול על קרם שיזוף".
ג. האמת, אין סיבה להיות מופתעים מדבריו הגזעניים של האיש. למה אפשר לצפות מאדם ששמו סהר (מלה נרדפת ללבנה) שפע (מלה נרדפת ל-800 דולר בדקה)?
ד. וכאילו כדי לקלקל לי את ה'ויץ', חלק מכלי התקשורת החליטו, משום מה, ששמו של הגזען הלבן הוא סער ולא סהר. בין הטועים והמטעים: מהריב, דע מארקר, ואתר האינטרנט של ההרץ.
ה. בעקבות דבריו הגזעניים של שפע, החל הקפאין להשפיע גם על צרכני ארומה תל-אביב, ואלה ניסו לארגן חרם נגד רשת בתי הקפה. כמה יפה שלכל אחד יש תפקיד: הירושלמים נלחמים במצעד הגאווה, התל-אביבים נלחמים בבתי הקפה, ורק הפלשתינים נלחמים בשדרות.
ו. משהבין שפע את הנזק שעשה לעצמו ולחברה בבעלותו, החליט לקחת לעצמו יועץ תקשורת, ולא סתם יועץ, אלא מישהו שירגיע ויאזן את התדמית השחצנית והמתנשאת של הלקוח - מישהו נעים שיחה, עדין נפש, אוהב פשרות ושונא עימותים, איש שכולו אהבה וענווה. אז הוא לקח את ליאור חורב.
ז. מאוחר יותר, כנראה בעצתו של חורב, נפגש שפע עם אותה מלי שלו והתנצל. "הדברים שאמרתי מנוגדים לערכים עליהם חונכתי", אמר שפע בקול נרגש. טוב, יכול להיות שהאיש לא חונך לגזענות, אבל מה לגבי רדיפת הממון והבוז האווילי כלפי כל מי שמרוויח קצת פחות? האם ייתכן שאלה לא הערכים שלאורם חונך?
ח. בנוסף להתנצלות, יפצה שפע את שלו ב-100 אלף דולר, כפיצוי על העלבון. בפעם הבאה שהוא ירצה לייבא עוד מרצדס, תוכל העובדת לצרוח עליו: "אני שחורה ואתה לבן! אני הרווחתי 100 אלף ש"ח על חצי דקה!".
ט. משפט לסיכום: מתחילת כתיבתו של קטע זה ועד עתה, הכניס שפע לחשבונו עוד 24000 דולר.
י. אוף, אני חייב קפה.
אנד מיסטר קשטן טו?
המתקפה התקשורתית על מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, דרור קשטן, היא כה פרימיטיבית וברוטאלית, כה רווית אינטרסים אישיים וקטנוניות, שכמעט אין טעם להגיב עליה או להתווכח אתה. מי שמאשים את קשטן בהפסד הנבחרת משום שבחר להרכיב שחקן זה ולא שחקן אחר, שיבושם לו ולאשליותיו.
עיתונאים הדורשים ממאמן הנבחרת להתפטר מיידית, צריכים להסביר גם מי יעשה את התפקיד טוב יותר. שכן בעשור האחרון היו לנבחרת הלאומית ארבעה מאמנים: שלושת הישראלים המעוטרים ביותר בכדורגל הישראלי של ימינו, ועוד איזה דני חביב שזכה פעם בתואר הלא חשוב 'אלוף אירופה'. ולמרות זאת, כל אחד מהם זכה בתורו להשמצות וקטילות, הערות מזלזלות וקריאות להתפטרות. אז מי יהיה טוב ומוצלח מהם? ואולי - אם המאמנים מתחלפים, השחקנים מתחלפים, ושום דבר לא עוזר – אולי הבעיה מתחילה בכלל בעיתונות הספורט?
יודע את מקומי
הרגע הזה צרוב בתוכי היום כמו אז, בגיל 11. האירוע: תחרות חידונים בנושא חנוכה. המקום: בית הספר באחד היישובים בשומרון. המתמודד התורן: כותב מדור זה. אחד המורים נותן לי דף נייר ומצווה עלי לקרוא את השאלה הכתובה. והריהי לפניכם: מהן ברכת הנר, ברכת הנסים וברכת הזמן?
ופתאום – בלק אאוט. אין לי מושג מה כתוב לפניי, מה אני צריך לענות ואיזה יום היום. אני רק רואה את תלמידי כיתה א' יושבים לפניי ומצביעים בהתלהבות, מתחננים לענות במקומי אם לא אדע את התשובה. מרחוק עומדים בני כיתתי ושולחים בי מבט מיואש. עד עתה הם ענו על כל השאלות במדויק, ואין ספק שהם יודעים גם את התשובה לשאלה הזאת. אם לא אענה, הכיתה שלי מפסידה. אני יודע שזאת חידה פשוטה, וידיעה זו רק מלחיצה אותי יותר. הקשר בין המוח ללשון מתנתק אצלי לזמן בלתי מוגבל. כן, שוב פישלתי ברגע החשוב ביותר, לא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה.
כשערוץ 1 מפשל בשידור משחק כדורגל חשוב כמו ישראל-קרואטיה, באופן טבעי אני מגלה הזדהות. אין מה לעשות: יש כאלה שברגעים מכריעים – פשוט לא מסוגלים לתפקד. ככל שהאירוע חשוב יותר, הפאדיחה גדולה יותר, וצופי הערוץ הממלכתי מכירים זאת היטב. משחק כדורגל חשוב שודר פעם בלי ההארכה, כי הערוץ לא קנה מספיק זמן שידור; טקס האוסקר ב-1990 שודר בדיבוב של המתורגמנית ממשפט דמיאניוק, כולל הבדיחות של המנחה בילי קריסטל; מופע היובל לאירוויזיון שודר ללא החלק המעניין היחיד בו – הופעתה של גלי עטרי. וזו רק תחילת הרשימה.
אם הערוץ הממלכתי היה רוצה לעשות אותה כמות פאשלות בפחות כסף, הוא היה צריך רק לשדר תוכנית אחת ארוכה על חיי הפרטיים: על ניסיוני הנואש לקרוא בתורה בשבת הבר-המצווה שלי, על הופעתי ההיסטורית כעד מגמגם בבית משפט, על מבחן הבגרות שלי בגמרא ועל מבחן הבד לתוכנית הטלוויזיה. כמעט בכל רגע חשוב בחיי, הייתי הכי ערוץ 1 שיכול להיות. ההבדל היחיד בינינו הוא, שאני עדיין מתקשה להניח הכול מאחוריי, להתנתק מהעבר המעיק, לשים שקופית 'סליחה תקלה' ולעבור הלאה.