את הפתיחה לכתבה לרגל צאתו של עוד ספר משותף פרי מקלדתם, אורי אורבך וחגי סגל מספקים בעצמם, בלי שביקשנו אפילו. וכה אמרו אורבך את סגל (לקרוא בדרמטיות א-לה יונית לוי ביום עתיר "גילויים חדשים ופרסומים ראשונים"): "היתה זו חוויה מרגשת. במשך שעות העבודה הרבות הרגשנו שאנחנו מתקרבים אחד לשני. לא ידענו אם בסוף יהיה שכר לעמלנו הרב. היו רגעים שחגי סגל הרים את עיניו ואמר: 'אורי עד כאן, יש לי ילדים, נכדים', ולמרות זאת המשכנו...".
"בתקשורת הישראלית לונדון וקירשנבאום אינם נחשבים כשמאלנים, אבל אנחנו ימנים. המיתוג שלנו אומר שאת הספר 'הבטיחו יונה' הוציאו שני 'עיתונאי הימין', ואילו כשגדעון לוי מתראיין הוא לא מוגדר כאיש שמאל"
אם תרצו, אפשר להציג את סגל ואורבך, מבכירי וותיקי העיתונאים במגזר, בתור לונדון וקירשנבאום בפורמט כתום, פלוס זוג שפמים וחוש הומור משובח במיוחד. ב'הבטיחו יונה', ספר כיס בהוצאה משותפת של ספרית בית-אל והירחון 'נקודה', מכנסים השניים עשרות ציטוטים שמחבריהם, אנשי תקשורת בכירים, היו מעדיפים לשכוח - בעיקר כאלה שנאמרו סביב נושאי הנסיגה מלבנון וההתנתקות.
אורבך (46) וסגל (49) הכירו לפני עשרים ומשהו שנים דרך הכתיבה והעבודה במערכת 'נקודה', ביטאון היישובים ביש"ע. כמו שצפוי שיקרה כאשר שעיתונאים מראיינים עיתונאים שכתבו ספר על עיתונאים, השיחה איתם גולשת מעבר לעילה הרשמית שלה, ונוגעת גם בתקשורת הכללית, המגזרית ומה שביניהן.
בבית ובחוץ
חגי, מה יש באורי שאתה מעריך?
אורבך: "יש כאן הנחה סמויה שאתה מעריך...".
סגל: "אורי הוא אבי הדור החדש של הסאטירה הדתית-לאומית. הוא כותב בהיר, משכנע ומצחיק. התכונה אולי הכי בולטת שלו היא מהירות המחשבה וההתנסחות, תכונה חשובה מאוד לשדרי רדיו וטלוויזיה. תוכניתו בגלי צה"ל 'המילה האחרונה' כבר חוללה מיני מהפכה תרבותית. בהתחלה היה להם ג'ינגל בנוסח 'כולם מדברים על מלחמת אחים, ואנחנו עושים אותה', אבל האמת היא שהתוכנית דווקא קירבה לבבות".
אורבך: "סגל תירגע, מדובר בתהליכים עמוקים וגדולים שקורים בחברה. לפעמים, ברגע של חסד, תוכנית אחת או מאמר אחד מהווה את פס הקול שלהם. זה הכל".
אורי, אותה שאלה לגבי חגי.
אורבך: "חגי חרוץ כנמלה, בהיר, כתיבתו ידענית - מבוססת על עובדות רבות. בניגוד לי, הסאטירה אינה עיסוקו המרכזי, למרות שבפועל ייתכן שהוא כותב יותר סאטירה ממני. אני מנסה יותר לשעשע ולהצחיק ורק אז להחכים. אצלו ההומור בא אחרי הניסיון להחכים.
חגי הרבה יותר פוליטי ממני. כ-80 אחוז מסדר היום שלו הוא ימין-שמאל. השאר זה דתיים-חילונים ושונות. אצלי רק כמחצית מהכתיבה עוסקת בפוליטיקה. העובדה שחגי הגיע כל כך רחוק למרות הכתם בעברו כאחד מאנשי המחתרת היהודית, היא כמעט נס".
אורבך וסגל עברו בתחנות רבות ושונות במהלך הקריירה התקשורתית של כל אחד מהם. בשנים האחרונות אורבך מתמקד בעיקר בעיתונות הכללית ('ידיעות', גל"צ והערוץ הראשון) תוך שמירת חצי רגל בתקשורת הדתית-לאומית. סגל פעיל יותר בתקשורת המגזרית - בשבע, מקור ראשון - אם כי הוא גם משדר בערוץ הכנסת.
לגבי ההתלבטות המוכרת בין שתי האפשרויות - האם להיות ציר מרכזי בעיתונות המגזר או לקחת חלק בתקשרות הכללית, השניים נמנעים מאמירות נחרצות. ובעצם, הם אומרים, למה חייבים לבחור. למה לא ללכת על שתי האופציות.
אורבך: "שנינו לא בדיוק תכננו את הקריירה שלנו".
סגל: "לא פעם דברים מתגלגלים מעצמם. יש המון צירופי מקרים".
אורבך: "זה תלוי גם בגיל. לבחור בן 17 שמגיע אלי ומתלבט אם ללכת לגל"צ - אני אומר לו בדרך כלל שכדאי. כשמישהו בן 23 שואל, אני לרוב מציע לו להתחיל בבית, דהיינו בעיתונות מקומית או במגזר".
כלומר אתה בכל זאת רואה את התקשורת הכללית כיעד הסופי.
אורבך: "לא. כתבתי ואני עדיין כותב בעיתוני המגזר. הם אינם תחנת מעבר לעיתונות הכללית. אם כי חייבים לומר שיש משקל סגולי וקהל מגוון יותר בתקשורת הכללית. אבל יש דיונים שלמים בנושאים מסוימים שאני כותב אותם רק ב'נקודה' ולא ב'ידיעות', כי מדובר בתכתובת פנים. כשאני רוצה להעלות לדיון את נושא בתי הספר הפרטיים שמתרבים כמו פטריות, נקודה הוא הבמה המתאימה".
סגל חולק: "על הטורים שלי ב'בשבע' וב'מקור ראשון' אני מקבל הרבה יותר תגובות מאשר על המאמרים שכתבתי בזמנו במעריב, ואני לא מתכוון רק לשכנים שלי בעפרה".
אגב, נתוני סקר TGI הבודק חשיפה לעיתונות תומכים בהתרשמותו של סגל: ל'בשבע' יש יותר קוראים דתיים מאשר ל'ידיעות'. סגל בתגובה: "אני דורש העלאה במשכורת". אורבך: "אני מתחיל לקנא, אבל צריך להוסיף לי את המאזינים בגל"צ...".
האם 'נקודה', ששימש במה מרכזית בראשית דרכו, איבד גובה בשנים האחרונות? הצמד מסתייג מהטענה הזו. "עיתונים מהסוג הזה לא נמדדים לפי נתוני התפוצה, אלא לפני מידת ההשפעה", מסביר סגל. אורבך: "נקודה היה עיתון של ראשית ההתיישבות והיום יש גם עוד במות. צריך לזכור שהתקופה שלנו פחות 'אידיאולוגית'. אבל בשביל עיתון עם מאמרים ארוכים הוא מילא את הציפיות ממנו ואף יותר מכך. וגם היום יש מדי פעם מאמר שמדברים עליו". וסגל מוסיף: "נקודה גם שימש בית חרושת, מעין גלי צה"ל, לאנשי תקשורת דתיים בראשית דרכם".
הבטחתם דגים, קיבלנו יונה
הפרויקט המשותף הראשון בחתימת סגל את אורבך היה הספרון 'היום עוטפים בזה דגים' (להלן 'דגים') מלפני 14 שנה, שבדומה ל'הבטיחו יונה' קיבץ ציטטות מביכות של עיתונאים שהתנפצו על קרקע המציאות.
'כבשה טרפה זאב', ספרון נוסף שהוציאו השניים, מבוסס על מאמר של סגל, שעובד לחרוזים בידיו האמונות של אורבך. כשסגל קובע ש"אורי הוא זריז הרבה יותר ממני", ממהר אורבך להסתייג: "אני לא כותב יותר מהר ממך, חגי. מה שראיתי ב'כבשה טרפה זאב' הוא הפוטנציאל לשדרג חומרים מסוימים. אני יודע להפוך מאמר לספר ולהפיק מוצר שבגלל השיווק והאריזה שלו ישפיע יותר מאשר עוד טור מוצלח".
איך נולד 'הבטיחו יונה'?
אורבך: "כתבתי ב'ידיעות' על מאמרו של אלוף בן מהארץ, 'דרוש נסראללה פלשתיני'. המאמר הזה פורסם כמה ימים לפני המלחמה, ונטען בו שעד שלא יקום מנהיג פלשתיני בעל סמכות ואחריות כמו נסראללה, לא יהיה שקט בגזרת עזה. אחר כך חגי הביא כמה ציטטות של עיתונאים נוספים כמו עופר שלח וארי שביט - דברים שממש צועקים לשמים. שכנענו את 'נקודה' שכדאי לצרף לביטאון ספר קטן עם ציטוטים כאלה, כי יש לזה פוטנציאל משעשע".
האם נכון לומר שקובץ הציטוטים הנוכחי זכה ליותר הצלחה מהספרון 'דגים'? השניים מסכימים.
אורבך: "התזמון של שני האירועים - ההתנתקות והמלחמה בלבנון, היה מוצלח מבחינת הספר. הטיימינג של 'דגים' היה גרוע, בגלל הבחירות ב-92'. ובכל זאת, מאמינים השניים, גם הספר הראשון חילחל לאט לאט - "עובדה שיש אנשים שקוראים לפרויקט החדש 'דגים 2'".
סגל: "ועדיין, גם כשמסתכלים היום על הספר ההוא, קשה למצוא דבר שלא צדקנו בו".
בין הפנינים שנאספו ב'דגים': ישעיהו ליבוביץ' ניבא שמדינת ישראל לא תתקיים בתוך 10 שנים. עם סיפוח רמת הגולן לישראל, לפני כחצי יובל שנים, העריכו פרשנים מכובדים שהסורים לא יישבו בחיבוק ידיים ויתקפו מיד, ושהעולם המוסלמי יבער.
בראיון על הספר החדש לרזי ברקאי בתוכנית 'מה בוער' לא שכח המגיש מגל"צ להזכיר לסגל את עברו בהתארגנות שכונתה 'המחתרת היהודית'.
"בעשור האחרון יש ניסיון בגל"צ להכניס צעירים ממקומות יותר מגוונים. הבעיה היא שעיתונאי טוב שמגיש תוכנית בבוקר או בצהריים לא יוזז ממקומו בלי שתהיה סיבה מוצדקת מאוד, ולכן ההזדמנויות לשינוי הן נדירות יחסית. גם הקאדר העיתונאי שלנו עדיין לא רחב מספיק. אני מאמין שברגע שייכנסו אנשים 'שלנו' למסלול המקצועי, במוקדם או במאוחר הם ישתלבו" 
חגי, הופתעת מההתקפה?
"לא. אני רגיל שדוחפים את השאלה הזו בראיונות. אני לא מתבייש בעברי ואפילו כתבתי על זה ספר. אבל בעיני זה כמעט לא אינטליגנטי לערב מין בשאינו מינו. אנחנו מדברים על עיתונות בשנות האלפיים, והם שואלים אותי על אירועים מהמאה הקודמת".
אורבך: "האיזכור ההוא היה סוג של רפלקס, עווית לא רצונית".
בניגוד ל'דגים', שהתקבל כמעט בדממה תקשורתית, הספרון החדש 'הבטיחו יונה' זכה לאזכורים בעיתונות האלקטרונית וגם הכתובה - זו שאליה מכוונים מרבית חיציו.
סגל: "היום אנחנו מקבלים הרבה יותר תהודה. גם בגלל העיתוי המוצלח של הוצאת הספר, וגם בגלל שאנחנו מוכרים יותר ונגישים יותר לעמיתים מהתקשורת. בנוסף, היום זה יותר מודרני להכות על חטא".
אורבך: "זה למרות שבספר הקודם השקענו יותר. היום גם יש ערוצי תקשורת רבים וכולם מחפשים חומרים אטרקטיביים. אם אתה יודע לתת להם את מה שהם מחפשים, אתה מצליח. 'דגים' היה ספר רציני, פוליטי יותר. 'הבטיחו יונה' הוא עקיצת הדבורה, קליל והומוריסטי, ולכן הוא גם התקבל טוב יותר".
שניהם מספרים כי למדו המון על התקשורת מהנבירה בארכיונים שהולידה את 'דגים'. "אני ממליץ לכל עיתונאי לקחת פעם בחצי שנה שלוש-ארבע שעות ולגשת לבית אריאלה או לספריית הכנסת כדי לדפדף בעיתונים מלפני כמה שנים. זו חוויה מחכימה", אומר אורבך.
סגל: "היו לא מעט דוגמאות שלא הכנסנו לספר, שבהם התברר עד כמה כותבי הימין צדקו בתחזיות שלהם".
אורבך: "דברים בסגנון 'אמרנו לכם', לא ציטטנו בספר. יש מאמרים של ליברמן המושמץ שכותב במפורש על קו הטילים של חיזבאללה שיגיע עד חיפה וחדרה. כאילו הוא ממש ראה את החדשות כמה חודשים מראש".
באמת למה לא הכנסתם גם את החומרים האלה לספר?
"להגיד 'אמרנו לכם' הפך קצת שחוק וגם מעצבן", מסביר אורבך. "במקום זה רצינו להכניס סיכה בבלון".
ספרים זה לא עסק
חשבתם פעם לעשות תוכנית טלוויזיה משותפת, משהו בסגנון לונדון וקירשנבאום?
אורבך: "הסיבה שזה לא יתרחש בקרוב בערוץ מרכזי היא שבתקשורת הישראלית לונדון וקירשנבאום אינם נחשבים כשמאלנים, אבל אנחנו ימנים. המיתוג שלנו אומר שאת הספר 'הבטיחו יונה' הוציאו שני 'עיתונאי הימין', ואילו כשגדעון לוי מתראיין הוא לא מוגדר כאיש שמאל. אבל אני מאמין שבבוא הזמן זה יקרה. אם לא אנחנו, אז אחרים".
אורי, מה קיבלת מההתנסות כמנהל בערוץ התכלת?
"בטלוויזיה מסחרית יש תורה שלימה של בידור שנועדה להשאיר את הצופה מתוכנית לתוכנית, לגלות מה העם אוהב ואיך לגרום לו לאהוב את מה שאתה עושה. בערוץ התכלת המטרה הניהולית שלי היתה פשוטה יותר. הדגש לא היה על הרייטינג, אלא על יצירת משקל סגולי, להטביע חותם. אני חושב שהערוץ נתפש כמשהו חדש, לא עלוב, שעורר עניין ופולמוסים. גם לא מעט כשרונות צמחו שם והמשיכו הלאה. אני חושב שתכלת יצר איזושהי אלטרנטיבה למשך חמש הדקות שבהן פעל".
מבנה ההכנסות של תכלת, שהתבסס על רק על דמי מנוי וללא פרסום, לא היה מתכון לכישלון?
"רק ערוצי ספורט מצליחים ממנויים. עובדה שחבילות של הלוויין והכבלים כוללות ערוצי בריאות, מדע, תעודה והיסטוריה ועוד עשרות ערוצים שאיש אינו רואה. למה הם חושבים שיהדות פחות חשובה מהערוצים האלה? כשתכלת פעל דיברו עליו וזהו ההישג, כי אנשים מהמגזר אמרו לעצמם 'רגע, אפשר לראות בטלוויזיה משהו מעניין שגם מתאים לנו'".
חגי, יהיו עוד ספרים הומוריסטיים כמו 'התנחלות דמה'?
"ההתנתקות קצת השביתה לי את חדוות הסאטירה, כך שאני לא בטוח".
אורבך: "אני עצמי לא הוצאתי אף פעם ספר סאטירה. הספרים שלי הם הומוריסטיים, לא סאטיריים".
אורבך כותב הרבה ובקלות. כשהוא נשאל, לרגל שבת הארגון המתקרבת, אם כתב את 'שיר היובל' לבני עקיבא, הוא מתקשה להיזכר: "כתבתי שיר על הרב נריה וגם לוועידה, אבל אני לא בטוח לגבי שיר היובל". ומדוע הוא לא כותב פזמונים נוספים? "אין מי שישיר וילחין. כתבתי שיר לאריאל זילבר ולאתי לוי. אבל בכלל משמיעים היום פחות שירים פוליטיים. אני לא כותב למגירה, כשיהיה לי מלחין ומבצע אכתוב עוד".
למה לא נכתבים שירים שמלווים את מפעל ההתיישבות ביש"ע?
אורבך: "יש עוד הרבה דברים שחסרים. הצגות כבר יש? הקולנוע רק מתחיל להוציא תוצרים. זה דורש תקציבים וקהל, ואנחנו עוד לא מספיק קהל".
סגל: "גם ספרים זה לא עסק משתלם במגזר הדתי-לאומי. אין שום יחס בין העבודה הרבה שמושקעת בספר לבין ההכנסות אחר כך, כי אנשים לא קונים ספרים אלא בעיקר משאילים מאחד לשני. מבחינת פרנסה, עדיף פי כמה לכתוב מאמר בעיתון מאשר ספר. הספר היחיד שכתבתי עד היום שהיתה לו הצדקה כלכלית היה 'אחים יקרים', אבל זה בעיקר מפני שכתבתי אותו על חשבון שירות בתי הסוהר..." .
אורבך: "כלכלית זה בהחלט לא משתלם. 'סבא שלי היה רב' מכר הרבה והכניס הרבה, אבל בעיקר להוצאה".
דתיים בתקשורת
חובשי כיפות שהשתלבו בתקשורת הכללית עוברים שינוי, אולי סופגים השפעה?
אורבך: "בכל תחום, מי שיוצא מהעולם שממנו הגיע מושפע מהסביבה. השינוי הוא לאו דווקא זליגה שמאלה".
סגל: "אם לשפוט לפי בני הפלוגתא של אורי ב'מילה האחרונה', דווקא הם מושפעים ממנו".
אורבך: "הייתי מגדיר זאת כך - מי שבא מהמגזר לעיתונות הכללית לא הופך פחות ימני או פחות דתי, אלא נהיה יותר קומוניקטיבי. אני רואה זאת על עצמי. כשעובדים במקום עבודה ליברלי ושמאלני, אי אפשר להיות נוקשה...".
אתה בעצם מודה שאתה מתפשר?!
"נכון. גם מי שמתחתן מתפשר, וגם מי שעובר ליישוב. אנשים מתאימים עצמם לסביבה, וכל עוד הם לא עוברים על מידותיהם זה בסדר. אי אפשר להשפיע בלי להיות מושפע. רק מחזירים בתשובה יכולים לעבור בצורה חד-סיטרית כזו. וגם זה לא בטוח.
ב'מילה האחרונה מצאתי את עצמי בנקודות בהן עירית לינור ואברי גלעד היו יותר 'ימנים' ממני.
"עד כמה שזה ישמע לכם מוזר, בעבודתי העיתונאית אני לא בא לשכנע אנשים. מטרתי היא לעשות תוכנית רדיו מעניינת או לפרסם כתבה מעניינת בעיתון. ההשפעה והשכנוע הם רק התוצאה".
זה נכון אורי שהחוש הביקורתי והסאטירי שלך מופעל יותר כנגד 'דתיות-יתר' מאשר החפיפניקיות?
"גם על הגרעין האיראני אני כותב פחות מאשר על החרד"ליות. בתוך המשפחה יש יותר פיתוי להתקוטט. החפיפניקיות הדתית אינה מלווה באיזו אידיאולוגיה צרופה, ולכן אין לי יותר מדי על מה להתווכח איתה. זה בניגוד לציבור החרד"לי ומנהיגיו שיש להם שאיפה להגמוניה".
היום אתה גם מרשה לעצמך יותר להתנצח עם רבנים.
"וגם עם ראש הממשלה. אל תשכח שחלק מהרבנים הם היום בני גילי".
אורי, אולי אתה יכול להסביר למה כל המנחים בתחנת הבית שלך, גלי צה"ל, מזוהים כאנשי שמאל?
"אני לא יודע בדיוק למה מצביעים רוב שדרי התחנה הצבאית, אבל ככל הנראה זה לא ליכוד או איחוד לאומי-מפד"ל. בעשור האחרון יש ניסיון בתחנה להכניס צעירים ממקומות יותר מגוונים. הבעיה היא שעיתונאי טוב שמגיש תוכנית בבוקר או בצהריים לא יוזז ממקומו בלי שתהיה סיבה מוצדקת מאוד, ולכן ההזדמנויות לשינוי הן נדירות יחסית. גם הקאדר העיתונאי שלנו עדיין לא רחב מספיק. אני מאמין שברגע שייכנסו אנשים 'שלנו' למסלול המקצועי, במוקדם או במאוחר הם ישתלבו.
"צריך להבין שעיתונאות אינה מקצוע פתוח לכל. אף אחד לא יציע לחפש איזה איש ימין ברחוב כדי למנות אותו לעורך או מגיש בכלי תקשורת. בראייה לאחור, השינוי התודעתי בציבור הדתי, העובדה שהלבבות נפתחו בכיוון של עשייה תקשורתית, גרמה לכך שיש היום לא מעט חובשי כיפות בגל"צ. כשבאים שלושה דתיים מבין 500 לבחינות הכניסה לתחנה, הסיכויים שהם יתקבלו קלושים. אבל כשמגיעים חמישים, שניים בטח ייכנסו".
אז השוק רווי בעיתונאים דתיים-לאומיים?
"עדיין יש חוסר. אלא שאנחנו לא עוסקים בסידור עבודה לדתיים בתקשורת. אני מאמין שכיפות רבות בעיתונות טובות לכולם - לתקשורת שתהפוך מגוונת יותר, לציבור הדתי-לאומי כמובן, ואפילו למי שחושב שלעובדת היותו חובש כיפה אין השפעה על עבודתו העיתונאית. לדעתי, כמובן, יש לכך משמעות. באיזושהי נקודת מבחן הכיפה משפיעה גם על מי שמגדיר את עצמו כ'איש מקצוע' בלבד".
ועדת חקירה לתקשורת
ובחזרה ל'הבטיחו יונה': יואל מרקוס מ'הארץ' ויגאל סרנה מ'ידיעות' הם כוכבי הספר, אומר סגל, "וכגודל השחץ כך גודל הנפילה". אורבך וסגל נברו בארכיונים ובאינטרנט, וגם נעזרו בחומרים שתויקו בזמן אמת. סגל: "היו דברים שגם אורי וגם אני אמרנו לעצמנו 'זו שטות. חייבים לשמור אותה כדי לעשות בה שימוש'. יהונתן גפן למשל, לעג לפני שש שנים, עם היציאה מלבנון, לעוזי לנדאו משה ארנס ואנשי הימין שהזהירו מפני הנסיגה. גזרתי ושמרתי".
התקשורת האלקטרונית חמקה הפעם מעוקצם של השניים, כיוון שקשה יותר באופן טכני לעקוב אחריה. אורבך: "מעבר לקושי הטכני, הרדיו והטלוויזיה הם יותר זהירים ופחות פובליציסטיים. אין מאמרים ברדיו".
הספרון 'הבטיחו יונה' הגיע גם למטוסו של ראש הממשלה שיצא לארה"ב. מקורות בפמליה מסרו שכמה עיתונאים המוזכרים בספר לא רוו נחת, בלשון המעטה. כתבת פוליטית ששמה נפקד מ'הבטיחו יונה' דווקא נהנתה.
כדי להמתיק את הגלולות, וגם מתוך הומור עצמי, כללו אורבך וסגל בספר גם ציטוטים מפרי עטם שהתגלו כמופרכים. אורבך כתב לפני פחות משנתיים על סיכויו האפסיים של אולמרט להיכנס לכנסת הבאה; ואילו סגל קבע ב'בשבע' ש"אם צה"ל מתכונן למלחמה הבאה כפי שהוא מתכונן להתנתקות, אפשר להיות רגועים".
האם אלה היו הטורים היחידים בהם התבדו השניים? אורבך סבור שבהקשרים של לבנון וההתנתקות קשה לתפוס אותם בתחזיות מופרכות. לעומת זאת, סגל מודה, שהיו הערכות פוליטיות בהן הוא נכשל: "כתבתי לפני שנה ששרון לא יילך להרפתקה של קדימה ויישאר בליכוד. אבל בגדול, כשמסתכלים על הקונספציה, אני חושב שאין לנו במה להתבייש".
אורבך: "נניח שהיו לנו עוד כמה טעויות, אך לפחות מילאנו תפקיד של מבקרים כלפי השלטון. הרי כל מהות העיתונות היא להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולערער על המוסכמות של הממשלה. מרבית העיתונאים בספר גם היו בעד הממשלה וגם טעו".
למה באמת זה קרה להם?
"הנטייה הטבעית של כל אדם היא לחזות דברים שהוא רוצה שיקרו. אני לא חושב שהדברים נכתבו מתוך כוונה להיות נבואה שמגשימה את עצמה ולהשפיע על המציאות".
בספר מובאים בעיקר ציטוטים ממאמרים פובליציסטיים, אך כמעט לא נכללו בו ידיעות חדשותיות - כמו הפרסומים על חששות השב"כ מאנשי ימין שיפוצצו את הר הבית - שיכולות להשפיע דווקא בגלל שהן נתפשות כאובייקטיביות.
"למי שכותב ידיעות כאלה יש חזקת חפות", מנמק אורבך, "הם יכולים לטעון שהחומר הגיע ממקור מוסמך: המשטרה, השב"כ וכו'. אם למשל המשטרה תעריך שיהיו מהומות קשות בעקבות מצעד הגאווה, העיתונאי יכתוב 'חשש במשטרה מטבח בירושלים', גם אם בפועל המשטרה משתמשת בתקשורת כדי ללחוץ לבטל את המצעד. יותר קשה לנתח ולהוכיח את זה".
אז מה בעצם מטרת הספר? "חשבנו לקרוא לו נביאים אחרונים", מסכם אורבך, "רצינו לגרום לעיתונאים להיות קצת יותר זהירים. בעצם הצבנו מראה מול פרצופם, ואולי זה יגרום להם להצטנע קצת. בסופו של דבר מדובר באנשים שלא יודעים על העתיד הרבה יותר מאשר הקוראים שלהם". וסגל מוסיף: "לתקשורת יש כוח. שרון הלך על העקירה גם בגלל שטיפת המוח התקשורתית לאורך השנים שצריך לצאת מעזה, כי 'אין לנו מה לחפש שם'. את הסקופ על התוכנית הזו הוא נתן דווקא ליואל מרקוס, מכוכבי הספר שלנו. במסגרת כל הבדיקות שנעשות עכשיו לדרג הצבאי והפוליטי, הספרון הקטן הזה הוא סוג של מיני ועדת חקירה לתקשורת".
בספר מופיע גם ציטוט מביך למדי של חנוך דאום, מלפני שנתיים, עם העברת חוק פינוי-פיצוי בקריאה ראשונה. דאום משבח את זבולון אורלב, שהתעכב ולא פרש מהקואליציה, על ש"הצליח בזכות תבונה פוליטית נדירה והרבה מאוד מזל, לקדם את מדינת ישראל אל הדבר הנכון ביותר עבורה - אל עבר משאל העם".
"לתקשורת יש כוח. שרון הלך על העקירה גם בגלל שטיפת המוח התקשורתית לאורך השנים שצריך לצאת מעזה, כי 'אין לנו מה לחפש שם'. במסגרת כל הבדיקות שנעשות עכשיו לדרג הצבאי והפוליטי, הספרון הקטן הזה הוא סוג של מיני ועדת חקירה לתקשורת" היססתם לפני שהכנסתם את הציטוט הזה של דאום, בן טיפוחכם?
אורבך: "ברגע שהכנסנו את עצמנו לספר, קיבלנו מנדט לירות לכל הכיוונים. נכון שיש לנו אינטרסים ואנחנו מכירים את רוב העיתונאים שמוזכרים בו. חלקם חברים שלנו, ובקלות יכולנו להשמיט ציטוט מביך במיוחד של מישהו. זה תמיד פיתוי לעשות הנחה לחברים, אבל מאוד לא מומלץ בעיתונות".
אורבך מאמין שחשיבות הספר בעצם היוזמה שבו, כי "צריך יותר ליזום ופחות להגיב. הפרויקט הזה הופך לנקודת ייחוס לדיון. יכולנו לעשות אותו ככתבה ארוכה ב'ידיעות' או ב'בשבע', אבל אז הוא היה נשכח אחרי שבוע. כשהופכים את זה לספר מעניקים לפרויקט מיצוב הרבה יותר גבוה ואנשים מדברים עליו. בעוד חמש שנים אנשים עוד יזכרו את 'הספר של אורבך וסגל שמלא ציטוטים ובטח הם עבדו עליו כמה שנים'.
"בסך הכל מדובר על מיזם נחמד שנהננו לעשות אותו. אולי אחת התוצאות שלו תהיה שכאשר עיתונאי יעז להתנבא בפעם הבאה, חברים שלו יזהירו אותו שהוא עלול למצוא את עצמו ב'הבטיחו יונה 2'".
סגל: "ואם יזמינו אותנו לערב הקראה ב'הבימה' עם מיטב שחקני ישראל שיקראו קטעים נבחרים מהספר, נשמח להגיע. ואורבך לא נשאר חייב: "הנה דוגמה לכך שסגל הוא הבחור הלא-רציני מבין שנינו. הוא מביא רעיון בצחוק ואני כבר חושב עליו ברצינות. למה בעצם לא לעשות ערב הקראה של הספר בהבימה?"
ציטוטים:
גם אם אין לכם כובע, תמצאו משהו להסיר לכבודו של אהוד ברק והטקטיקה שלו, שאמר שאם לצאת בעוד חודש, מדוע לא לצאת עכשיו. או במילים אחרות, אם אפשר לא-למות מחר, מדוע לא לא-למות היום. כל דוברי הימין, מעוזי לנדאו ועד משה ארנס, צריכים לאכול איזה כובע, להיכנס קצת למקלטי תרחישיהם ולחכות שישכחו את התחזיות השחורות שלהם.
יהונתן גפן, מעריב, 2/6/2000, שבוע אחרי הנסיגה מלבנון
נסראללה שונא את ישראל ואת הציונות לא פחות ממנהיגי החמאס, מחוטפיו של שליט ומחוליות הקסאם. אבל בניגוד להם – לו יש סמכות ואחריות, ולכן התנהגותו רציונלית וניתנת לחיזוי סביר. בתנאים הקיימים, זה הכי טוב שיש. החיזבאללה שומר על השקט בגליל יותר מששמר עליו צד"ל הפרו-ישראלי.
אלוף בן, הארץ, 6/7/2006, מספר ימים לפני מלחמת לבנון השנייה
רכבת ההתנתקות יצאה לדרך ולשוללי התוכנית של שרון אין את שרון שיפוצץ את המסילה. במשאל הקרוב של חברי הליכוד הוא צפוי לנצח, אולי אפילו בגדול. לא משום שמתפקדי הליכוד נאמנים לארץ ישראל פחות מאחרים, אלא משום שמדובר בג'ובים שלהם ושל בני משפחותיהם, וגם בשחיתות.
איתן הבר, ידיעות אחרונות, 18/4/2004
הפצצה המתקתקת היא כאן. מי יודע, אם ברגע זה ממש, אי שם, רחוק מההפגנות החוקיות, לא יושבים 2-3 קנאים המתכננים בסתר ובקפידה את רציחתו של שרון ואת הפרצה שדרכה יגיעו אליה.
יואל מרקוס, הארץ, 4/2/2005
צה"ל כמו צה"ל. הכנה מדוקדקת, ביצוע מושלם. דני חלוץ בשטח, אף אחד לא במתח.
בן כספית, מעריב, 24/8/2005
אני מבינה שעימות פיזי בין המפגינים בכפר מימון לבין כוחות הביטחון הוא בלתי נמנע.
יונית לוי, ערוץ 2, 20/7/2007, בעיצומם של אירועי כפר מימון