אילו יכולתי, הייתי מכריחה את כל החברים המתנחלים/הדתיים שלי, אלו שמוחים ומלינים נגד אמנים 'משלנו' על כך שהם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ ושהם משמיצים במקום להראות את הצדדים היפים ושהם רוקדים 'מה יפית' לפני החילונים, לצפות בסרט החדש 'אדמה משוגעת'. סרט מעניין, קסום ונוגע ללב שמספר על חוויות הקיבוץ בשנות השישים. סיפור עצוב על ילד מקסים אחד ואמו האלמנה שחריגותם ורגישותם אינם מאפשרים השתלבות בחברה האטומה והקנאית של הקיבוץ האידיאליסטי של פעם.
אנחנו הדתיים/חרדים/מתנחלים/ימנים, שמותקפים תדיר, שצמאים לקבלת לגיטימיות, ושחוששים מפני חשיפה שלילית באמנות, מקבלים בסרט הזה הזדמנות לדעת איך זה נראה לצופה מבחוץ. הפעם אני הוא הצופה הזר ו"העוין" שנחשף לצד הלא מחמיא של מיתוס הקיבוץ. ומה? וכי מעתה ואילך אשפוט את התנועה הקיבוצית וחבריה רק על פי הסרט הזה? וכי אין בי רגישות וידע מוקדם כדי להבין שזהו סרט אישי המספר את חווייתו של האמן ויש עשרות אלפים שחוו את הקיבוץ אחרת?
הסרט 'אדמה משוגעת', ממש כמו הסרט 'מדורת השבט', הינו אשנב קטן ואינטימי, ולא תמונה פנורמית, הוא סיפור אישי ולא תדמית מיוחצ"נת, הוא ביטוי לכאב ולא ביקורת לשמהּ. גם לפני הסרט הזה ידעתי על מעלותיו וחסרונותיו של הקיבוץ, אבל ככל ישראלי שפטתי אותו קצת לפי נטיות לבי, קצת לפי חינוכי, קצת לפי דמיוני, קצת לפי נטייתי הפוליטית, וגם קצת לפי ההיגיון שאומר שאין בעולם חברה מושלמת. לא הייתי זקוקה לסרט הזה כדי לגלות שבית-הילדים גבה מחיר כבד מנשוא מהורים וילדים, שעול העבודה הקשה שבר ללא רחם גווים גאים וחלשים, שדגל ה'ביחד' רמס בחוסר רגישות כל סיכוי לייחודיות וחריגות, ולמרות כל זאת איני חדלה להעריך את תרומתו העצומה ליישוב הארץ ולהגנתה.
השקיפות והחשיפה לא רק שלא העצימו את הסתייגותי מהקיבוץ, אלא אדרבה, קירבו אותי לדמויות, למקום, לילדותו של האמן. הסרט תרם לכך שהקיבוץ חדל לתפקד בתודעתי כמיתוס נישא ומרוחק, כסמל (ימין, שמאל, חילוני, דתי) אלא הפך למקום אנושי ומוכר, על הטוב והרע שבו. לאמנות יש כוח להפיל מחיצות ולגעת ללב, ועלינו לעודד אותה כשהיא באה מתוכנו, גם כשהיא חושפת כאב וביקורת.
על גאווה וביטחון עצמי
בתום המולת המחאות וההפגנות נגד מצעד הגאווה, התנערה מישהי באתרNRG יהדות ממועקת הפוליטיקלי קורקט וכתבה שהחרדים אלימים ומטונפים, ומבחינתה הם גם האחרונים בשרשרת השידוך הרצויה לילדיה, גרועים מגויים ולא יועילו מפעלי החסד והצדקה שלהם. קראתי והופתעתי לגלות שנותרתי אדישה. לא כי בא לי לשחק אותה קוּל, או כי התרגלתי, אלא כי תשפוכת ההכפשות באמת לא נגעה בי. נראה למישהו שאשכנזי ייעלב אם מזרחי יטיח בו "אני שחור, ואתה סתם כתם לבן"? קרוב לוודאי שהאשכנזי יופתע מעוצמת האמוציות, וימשוך בכתפו.
ואל ייקל הדבר בעיניכם. לא תמיד הייתי ככה. הרבה דמעות החנקתי בילדותי ברמת-אביב כשספגתי גינויים ובוז על החצאית הארוכה והחולצה הרכוסה. "לא חם לך עם גרביים?" היה משפט לעגני שכיח, וכנויי הגנאי "פרימיטיבים" ו"פרזיטים" היו גורמים לי תדיר לרוץ הביתה בבכי ולחפש במילון מה הם אומרים עלינו, למען השם. עוד מילדותי חשתי שייצוג העולם הדתי והחרדי כולו מונח על כתפיי ואני נעלבתי בשבילו, התרגזתי והתקוממתי. במהלך השנים השתחררתי מהכמיהה לרצות אותם ולהיות טובה בעיניהם, התאהבתי באחרות שבי וגיליתי את יתרונות הגו הזקוף. כלים פוסט-מודרניים של רב-תרבותיות ופוליטיקלי קורקט סייעו לצדי, ובסופו של תהליך, צמח בי דימוי עצמי נינוח וגאה שגמל אותי סופית מתסביך הנחיתות.
איני חפה מפגמים ואיני חסינה מביקורת, אבל איני מכלכלת את צעדיי לפי מה יגידו החילונים, וזכותי לכבוד אינה תלויה בעיתונים. אם מישהו כתב שהוא שונא חרדים, אז יש לו בעיה, לא לי.