תהילה שמעה את ההתלחשויות מאחוריה, ולא יכלה להתאפק. "היי, על מה אתן מתלחשות שם?" הסתובבה אל רעות ורננה שהסתודדו בשקט.
"ששש..." היסתה אותה רעות, "אל תצעקי. את רוצה שצופיה תיעלב?".
תהילה לא הבינה: "מה הקשר לצופיה בכלל?".
רננה לא ענתה ורק הצביעה על צופיה שישבה מכווצת בכיסאה, מביטה בשאר חברותיה לכיתה שנגסו בתיאבון בסנדוויצ'ים שהביאו להפסקת עשר. "שמת לב שהיא אף פעם לא מביאה אוכל?" שאלה רננה, "אמא שלי אומרת שהמשפחה שלהם במצב כלכלי קשה מאוד, בקושי יש להם כסף לקנות לחם וגבינה לכל הילדים".
תהילה הביטה בצופיה בעצב וחשבה: "איזו מסכנה היא, להישאר רעבה כל היום בבית הספר! אני חייבת למצוא דרך לעזור לה".
בבית סיפרה תהילה לאמא את סיפורה של צופיה. אמא אמרה מיד: "מחר את לוקחת איתך כמות כפולה של אוכל: סנדוויץ' לך וסנדוויץ' לצופיה, תפוח לך ותפוח בשבילה". תהילה שמחה מאוד על הרעיון של אמא, ולמחרת בבוקר ארזה שתי שקיות גדושות באוכל, בשבילה ובשביל צופיה. "כמה היא תשמח כשאביא לה את האוכל, אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הפנים שלה כשסוף סוף תאכל גם היא ארוחת עשר כמו כולן", אמרה לאמא בהתרגשות.
כשצלצל הפעמון בשעה עשר, הוציאו כל הבנות את האוכל מהילקוט וניגשו ליטול ידיים. תהילה הוציאה בחגיגיות את שקית האוכל שהכינה לצופיה וניגשה אליה: "היי צופיה, היום כבר לא תישארי רעבה. הבאתי לך אוכל, ועכשיו תוכלי לאכול כמו כולן בהפסקת עשר". סביבן התקבצו כמה בנות, שהביטו בחיוך וטפחו על שכמה של תהילה: "כל הכבוד, איזו מתחשבת את", החמיאו לה.
צופיה הסמיקה והחווירה. במקום לשמוח, כפי שתהילה קיוותה, היא הטיחה בכעס: "מה פתאום רעבה? אני אף פעם לא רעבה. סתם לא מתחשק לי לאכול כל כך מוקדם. אני לא צריכה את האוכל שלך", ויצאה במהירות מהכיתה.
תהילה לא הצליחה להוציא הגה מפיה. עכשיו גם היא החווירה: "מה עשיתי? למה היא כועסת במקום להגיד לי תודה?" שאלה את רעות שעמדה לידה. רעות משכה בכתפיה: "לכי תביני את הילדה המוזרה הזאת, נותנים לה משהו והיא סתם כפוית טובה".
כשחזרה הביתה וסיפרה לאמא את הסיפור, ראתה תהילה שאמא בכלל לא מתפלאת על התנהגותה של צופיה. "למה היא עשתה את זה, אמא?" ניסתה להבין. אבל במקום לענות לה, אמרה אמא: "אולי תבואי היום לעזור לי במחסן הבגדים הישנים?" תהילה לא הבינה מה הקשר, אבל הנהנה בהסכמה.
במחסן הבגדים הישנים היתה היום עבודה רבה: אלה ממיינים, אלה מקפלים, ואחרים אורזים את הבגדים לפי מידות בתוך שקי ניילון גדולים. תהילה היתה רושמת את הכתובת של המשפחות הנזקקות על השקים, ולאחר מכן, בשעות הלילה המאוחרות, היה נהג מתנדב מחלק את חבילות הבגדים ומניח אותן ליד הדלת, כשאיש לא רואה.
"את שומעת, רותי", פנתה קשישה שמתנדבת במחסן לאימה של תהילה, "אתמול ראיתי ילדים קטנים לבושים במעילים שארזנו להם. כמה שהם היו שמחים. עברתי לידם ברחוב והם אפילו לא ניחשו שאני זאת שהכנתי להם את חבילת הבגדים לחורף".
תהילה הקשיבה בסקרנות לסיפוריה של הקשישה. לפתע פנתה אליה אמא: "את מבינה עכשיו למה צופיה נעלבה כשנתת לה את האוכל מול כל הבנות, וגרמת לה להרגיש ענייה ומסכנה?" תהילה התחילה להבין מה עשתה: "כן, לפעמים ההרגשה הטובה חשובה יותר מהאוכל".
"ששש..." היסתה אותה רעות, "אל תצעקי. את רוצה שצופיה תיעלב?".
תהילה לא הבינה: "מה הקשר לצופיה בכלל?".
רננה לא ענתה ורק הצביעה על צופיה שישבה מכווצת בכיסאה, מביטה בשאר חברותיה לכיתה שנגסו בתיאבון בסנדוויצ'ים שהביאו להפסקת עשר. "שמת לב שהיא אף פעם לא מביאה אוכל?" שאלה רננה, "אמא שלי אומרת שהמשפחה שלהם במצב כלכלי קשה מאוד, בקושי יש להם כסף לקנות לחם וגבינה לכל הילדים".
תהילה הביטה בצופיה בעצב וחשבה: "איזו מסכנה היא, להישאר רעבה כל היום בבית הספר! אני חייבת למצוא דרך לעזור לה".
בבית סיפרה תהילה לאמא את סיפורה של צופיה. אמא אמרה מיד: "מחר את לוקחת איתך כמות כפולה של אוכל: סנדוויץ' לך וסנדוויץ' לצופיה, תפוח לך ותפוח בשבילה". תהילה שמחה מאוד על הרעיון של אמא, ולמחרת בבוקר ארזה שתי שקיות גדושות באוכל, בשבילה ובשביל צופיה. "כמה היא תשמח כשאביא לה את האוכל, אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הפנים שלה כשסוף סוף תאכל גם היא ארוחת עשר כמו כולן", אמרה לאמא בהתרגשות.
כשצלצל הפעמון בשעה עשר, הוציאו כל הבנות את האוכל מהילקוט וניגשו ליטול ידיים. תהילה הוציאה בחגיגיות את שקית האוכל שהכינה לצופיה וניגשה אליה: "היי צופיה, היום כבר לא תישארי רעבה. הבאתי לך אוכל, ועכשיו תוכלי לאכול כמו כולן בהפסקת עשר". סביבן התקבצו כמה בנות, שהביטו בחיוך וטפחו על שכמה של תהילה: "כל הכבוד, איזו מתחשבת את", החמיאו לה.
צופיה הסמיקה והחווירה. במקום לשמוח, כפי שתהילה קיוותה, היא הטיחה בכעס: "מה פתאום רעבה? אני אף פעם לא רעבה. סתם לא מתחשק לי לאכול כל כך מוקדם. אני לא צריכה את האוכל שלך", ויצאה במהירות מהכיתה.
תהילה לא הצליחה להוציא הגה מפיה. עכשיו גם היא החווירה: "מה עשיתי? למה היא כועסת במקום להגיד לי תודה?" שאלה את רעות שעמדה לידה. רעות משכה בכתפיה: "לכי תביני את הילדה המוזרה הזאת, נותנים לה משהו והיא סתם כפוית טובה".
כשחזרה הביתה וסיפרה לאמא את הסיפור, ראתה תהילה שאמא בכלל לא מתפלאת על התנהגותה של צופיה. "למה היא עשתה את זה, אמא?" ניסתה להבין. אבל במקום לענות לה, אמרה אמא: "אולי תבואי היום לעזור לי במחסן הבגדים הישנים?" תהילה לא הבינה מה הקשר, אבל הנהנה בהסכמה.
במחסן הבגדים הישנים היתה היום עבודה רבה: אלה ממיינים, אלה מקפלים, ואחרים אורזים את הבגדים לפי מידות בתוך שקי ניילון גדולים. תהילה היתה רושמת את הכתובת של המשפחות הנזקקות על השקים, ולאחר מכן, בשעות הלילה המאוחרות, היה נהג מתנדב מחלק את חבילות הבגדים ומניח אותן ליד הדלת, כשאיש לא רואה.
"את שומעת, רותי", פנתה קשישה שמתנדבת במחסן לאימה של תהילה, "אתמול ראיתי ילדים קטנים לבושים במעילים שארזנו להם. כמה שהם היו שמחים. עברתי לידם ברחוב והם אפילו לא ניחשו שאני זאת שהכנתי להם את חבילת הבגדים לחורף".
תהילה הקשיבה בסקרנות לסיפוריה של הקשישה. לפתע פנתה אליה אמא: "את מבינה עכשיו למה צופיה נעלבה כשנתת לה את האוכל מול כל הבנות, וגרמת לה להרגיש ענייה ומסכנה?" תהילה התחילה להבין מה עשתה: "כן, לפעמים ההרגשה הטובה חשובה יותר מהאוכל".