הרבה נכתב על נשים מעונות תחת ידי דיינים בבתי הדין הרבניים. סביבה גברית, טוענים, אינה מטיבה עם זכויותיה של האישה. על מצבים קפקאיים שבהם נתקלים גברים בבתי המשפט למשפחה לא מרבים לדבר. אחרי הכל, התקינות הפוליטית לא מאפשרת לומר כי בסביבה נשית של שופטת, עובדת סעד ופסיכולוגית ממונה, זכויות אנושיות ובסיסיות של גבר נעלמות לפעמים.
זכותו של אדם לגדל את ילדיו נחשבה במשך דורות כמובנת מאליה. אך אופנה סדומאית המנשבת בעולם המשפט בשנים האחרונות יצרה ערך מוחלט, 'טובת הילד', בעזרתו אפשר להכשיר כל נבלה. מעקב של השנים האחרונות מגלה כי גזל של ילדים מידי אבות אוהבים ונורמטיביים והברחתם לחו"ל בחסות בתי המשפט הולך והופך לתופעה.
לפני שש שנים נולד ילד לאב ואם שנישאו כדת משה וישראל. לפני שלוש שנים חתמו בני הזוג על הסכם גירושין. בהסכם הסדירו הצדדים, בין היתר, את נושא המשמורת והסדרי הראייה, באופן שמשמורתו של הילד תהיה אצל האם, ולאב נקבעו הסדרי ראיה. הצדדים הקפידו על קיום תנאי ההסכם: הסדרי הראיה התקיימו כסדרם, והתקיים קשר טוב חם ומספק בין הילד לבין הוריו.
לפני שנתיים נישאה האם ליהודי תושב ואזרח צרפת העובד בפריז. במשך שנתיים ניהלו השניים חיי משפחה אופייניים לאנשי עסקים רבים כיום, על קו אירופה-ישראל. לאחר שהאישה הרתה לבעלה החדש היא פנתה לבית המשפט על מנת שיאשר לה להמשיך ולהיות ההורה המשמורן, ולעבור להתגורר בצרפת יחד עם הילד. האב התנגד וביקש שלא ירחיקו את בנו לנכר. תסקיר סעד שהוגש לבית המשפט קבע כי האב "הינו אב טוב, מעניק לבנו אהבה וביטחון, ומאפשר לו גבולות רחבים להתנסויות וגדילה".
אך הזכות הביולוגית של האב וזכותו כאב מסור לא עמדה לו. בכרוניקה חוזרת של שיח נשי מלא אמפטיה לכל רגש נשי ומנוכר כמעט לחלוטין לסבלו של האב, החליטו השופטת ושתי מומחיות שמינתה, פסיכולוגית ופקידת סעד, לשלוח את הילד עם אמו לצרפת. ראשית, ולא בפעם הראשונה במקרים מעין אלו, נזקקו אותן חורצות גורל לתעלול משפטי. כאמור, אושרו של הילד מעל הכול, והילד לא יהיה מאושר אם אמו לא תהיה מאושרת. או כפי שאמרה מומחית במשפט דומה שהתנהל לפני שנה בדיוק, "הנזק שייגרם לילדים בשל סירוב להגירה מתפרס בשלושה מישורים: האחד - עומס על האם שיפגע ביכולת ההורית שלה. השני - מתח ועוינות בין ההורים שיזיק בוודאי לילדים. השלישי - עומס על הילדים מעצם ידיעתם שבגללם נמנע משהו מאמם". ולפיכך על בית המשפט לדאוג לאושרה של האם.
האב ביקש להעביר את משמורת בנו אליו. לחילופין, הוא הציע שהבן יישאר עם אמו, אך זו תמשיך לגור בישראל ולנהל את חיי נישואיה כפי שהתנהלו בשנתיים האחרונות. השופטת חשבה שזו חוצפה. "כאמור" כתבה בפסק הדין, "האם החליטה כי רצונה לנסוע, ואני סבורה כי אין זו זכותו של אף אחד להתערב בחייה ולקבוע עבורה את מקום מגוריה ובאיזו צורה לנהל את חיי הנישואין והמשפחה שלה". גם טענות האב כי מערכת היחסים של הזוג הטרי אינה מבטיחה יציבות לחיי הילד נדחו ללא דיון, בנימוק כי "כל אלה מהווים פלישה לפרטיותה של התובעת" - טענה משונה כשמדובר בבית דין למשפחה, שאמון על פלישה לחייהם של הבאים בשעריו.
ומה בדבר האב? מה בדבר אושרו? מה בדבר הקשר עם בנו-יחידו? שופטת בית המשפט למשפחה ברמת-גן, עליסה מילר, קיבלה את חוות דעת המומחיות וקבעה "כי למרות שהמרחק הגיאוגרפי יכניס שינויים בקשר בין האב לבנו, אין מדובר על ניתוק אלא על צורה אחרת של קשר".
אפליה מתקנת
בישראל כשישים אלף עובדי מדינה, לא כולל עובדי מערכת הביטחון. כשלושת אלפים מתוכם, בערך חמישה אחוזים, הם ערבים. מחציתם עובדים במערכת הבריאות. בראשית העשור תוקן סעיף 15 לחוק שירות המדינה (מינויים). בהעדפה המתקנת העקרונית שהורה המחוקק לבצע בקרב עובדי המדינה, זכתה בנוסף לאוכלוסיית הנשים ובעלי המוגבלויות, גם האוכלוסייה הערבית בישראל. במסגרת החוק רשאית הממשלה לייעד משרות אשר יועסקו בהן רק מועמדים מקרב קבוצה הזכאית לייצוג הולם.
בעת שראש הממשלה שרון שרוי היה בתרדמת, קיבלה הממשלה בראשות ממלא מקומו, אהוד אולמרט, ובברכת שרת המשפטים בימים ההם ובזמן הזה, ציפי לבני, החלטה לקדם את החוק במשרד המשפטים. ההחלטה הורתה למשרד להקצות 45 תקנים, עשרה אחוז מתקני המתמחים במשרד, לאפליה מתקנת. בימים אלה פנה המשרד לציבור והודיע כי מאגר מיוחד של מועמדים נפתח על פי אותה החלטת ממשלה. למאגר יוכלו להירשם סטודנטים למשפטים בעלי מוגבלות חמורה, או מועמדים שאחד מהוריהם נולד באתיופיה, או כאלו המגיעים מתוך האוכלוסייה הערבית בישראל. מתוך הקבוצה הנזכרת ייבחרו הראויים ביותר לאייש את התקנים המדוברים.
בפועל נראה כי את הרוב המכריע של התקנים יאיישו צעירים ערבים. השתתפות בעלי מוגבלויות חמורות וצעירים מהעדה האתיופית בלימודי המשפטים באוניברסיטאות היא זניחה. המיעוט המסיים לימודים שכאלו לא מסיים אותם דווקא בהצטיינות, ואלו שכן - פניהם לאו דווקא אל המגזר הציבורי.
לעומת זאת, אחוז המשפטנים הערבים בישראל הוא מרשים, ובמגזר הערבי יש מודעות גבוהה לחשיבות העבודה בשירות הציבורי. לבעלי מקצוע חופשיים ערבים יש קושי גדול במציאת עבודה בשוק הפרטי, ועל כן יש נטייה אצלם להשתלב במגזר הציבורי כשהזדמנות לכך נקרית בדרכם.
אם נביא בחשבון כי מעבר למכסת עשרת האחוזים פתוחה הדרך בפני כל צעיר ערבי להשתלב במאגר המתמחים הרגיל של המשרד, אזי מובטח לנו כי ככול שינקפו השנים, חזון ארגוני הזכויות של הערבים בישראל יתממש לפחות במשרד המשפטים: אחוז המועסקים הערבים שם לא יפחת מעשרים אחוז, כיחס האוכלוסייה הערבית לעומת כלל האוכלוסייה בישראל.