כאן גרעין בכיף
הנה הבשורה הרעה: לאיראן כבר יש נשק גרעיני. איך אני יודע? בדיוק כפי שכולם יודעים שאין לה – גם אני מנחש. אבל משום מה, מדינות המערב מתנהגות כאילו הגרעין האיראני עוד רחוק, וגם המנהיגים שלנו מנסים ליצור רושם כאילו הם יודעים משהו, בזכות המודיעין והלוויינים ויתר הבלה-בלה-בלה. שטויות! האם למודיעין הישראלי - שלא ידע על נשק נגד סטי"לים שהחזיק החיזבאללה מתחת לאפו – יש מושג על מה שבאמת קורה באיראן הרחוקה?
אבל יש גם בשורה טובה, והיא שאולמרט לא מתכונן לעשות כלום בנושא איראן. זה טוב מאוד, כי אם לאיראנים יש כבר אטום – זה לא בדיוק הזמן לתקוף אותם. בכלל, צריך להסתכל על הכוס המלאה: אם איראן תפיל עלינו פצצה גרעינית, אולי ארקדי ייקח את כולנו לאילת? יש אפילו סיכוי שיהיה מקום באוטובוס לכולם.
ציפי כוכב שביט
על פי סקרים שונים שנערכו לאחרונה, מתברר כי השרה ציפי לבני היא הפופולארית ביותר מבין חברי ממשלת ישראל – הכי ישרה, הכי מוצלחת, הכי מתאימה להיות ראש ממשלה. אולי זאת לא חוכמה כשהמתחרים הם אנשי העבודה, הגמלאים ורוני בר-און. ועדיין, צריך בירור מעמיק כדי להבין מדוע דווקא לבני – פוליטיקאית די בינונית ואפרורית לטעמי – זכתה להיות ראשונה בין שווים בבינוניות ובאפרוריות.
ייתכן, כי השתייכותה המגדרית של לבני היא חלק מפתרון התעלומה. כפי שניסח זאת העיתונאי והשדר גיא מרוז בהתייחסו לפוליטיקאית אחרת: "אני נורא רוצה שסגולן רויאל הזאת תהיה נשיאת צרפת, לא יודע למה". באמת מעניין למה. בעיני האזרח הממוצע - יש משהו מרענן בפוליטיקאית, שמצד אחד אינה קישוט דקורטיבי בנוסח פנינה רוזנבלום, ומהצד האחר היא שונה מהשטאנץ הגברי-מתלהם-כוחני-בוטה המאפיין את הפוליטיקה.
אבל לבני חורגת לא רק מהגבריות, אלא גם מהישראליות המיוזעת. בהליכותיה ובהתבטאויותיה, מייצגת לבני את משיח הנורמאליות שהציבור הישראלי מחכה לו בכל יום שיבוא, משיח העם ככל העמים. היא נשמעת לעתים כמו נציגת האו"ם למזרח התיכון: מצד אחד ומצד שני, וצריך להבין שמדובר בתהליך, וזה אינטרס של שני הצדדים, וצריך לחזק את המתונים, ושתי מדינות לשני עמים – והכול בטון מכובד ושקול וקר ורב-תרבותי במובן הקולט-אביטלי של המלה. מדי פעם אנו זוכים לראות אותה מצולמת עם פוליטיקאים מחו"ל, ובתחילה קשה להבחין מי מהדמויות בתמונה היא שלנו. לעומתה, אפילו שמעון פרס נראה פתאום לוונטיני.
בשנה האחרונה היא סיגלה לעצמה התנהלות של טפלון. במלחמת לבנון היא השכילה להתפוגג ולהיעלם כך שאיש אינו מפנה אליה היום אצבע מאשימה, ומתוכנית ההתכנסות היא התנערה ברגע שזו הפסיקה להיות חביבת התקשורת. שום התבטאות שלה לא הצביעה על עומק חשיבה יוצא דופן, ושום התנהלות שלה לא העידה על יושר אישי, ערכיות ועמידה על עקרונות. ציפי לבני היא בעיקר דימוי תקשורתי מעודן, סוג של סלב, מקום ראשון ב'כוכב נולד' של הפוליטיקאים. אבל כראש ממשלה - היא עוד תגרום לנו להתגעגע לאולמרט.
שיח חירשים
בספרייה שבה אני מבלה את יומי, ישבו שני צעירים ליד שולחן ריק, ללא כל ספרים או דפי כתיבה, ושוחחו ביניהם בשפת הסימנים. באופן מוזר, זאת כנראה היתה השיחה הרועשת ביותר שנשמעה באולם הספרייה בשנים האחרונות. ככה זה כשהמשוחחים אינם מודעים לדפיקות על השולחן, להמהומי השפתיים ולנקישות האצבעות הצרדות.
מעניין אותי לדעת כיצד הגיעו השניים לספרייה. האם אחד אמר לשני: "בוא נמצא מקום שקט לדבר?" האם לפני כן הם ניסו לשוחח בתחנת רכבת, אבל לא הצליחו לשמוע מלה? לא חשוב. על כל פנים, היה לי נחמד לחזות בהרמוניה שבטבע, לראות כיצד במקום שבו אסורה השמעת קול – אנשים משוחחים בלי קול. אז אולי השניים לא שמרו על שקט מוחלט, אבל לפחות לא צלצל אצלם שום רינגטון במהלך השיחה, וגם זה משהו.
חמסה עלינו
א. לדעתי, אם היו מתקשרים למשטרה רק אנשים הבטוחים כי לא ראו את בני סלע, היו נחסכים למשק מיליונים.
ב. אני לא מבין את בנות ישראל: רק עכשיו, בגלל בני סלע, נזכרתם להיכנס לפאניקה ולנעול את הדלת על בריח? וכשמגיעים אליכם מתרימים מעמותת 'אור ושמחה' עם קבלות של 20 ש"ח ומעלה, זה לא מפחיד אתכן?
ג. בהתייחסו לאפשרות של בחירות במפלגת העבודה, אמר השבוע פואד בן-אליעזר: "הדבר האחרון שאנו צריכים זה מרחץ דמים פנימי נוסף". חודשיים לפני כן, הזהיר פואד את יו"ר מפלגתו: "ביום שתעזוב את הממשלה, אתה קורא קדיש על עצמך". איזה תפקיד קיבל פואד בממשלה – שר האנדרסטייטמנט?
ד. רופאו האישי של שליט צ'ילה לשעבר, אוגוסטו פינושה, מסר בתחילת השבוע כי מצבו "משביע רצון". טרם נמסר מועד ההלוויה.
ה. ספר אמנות שכולו ואריאציות שונות על מכונת כתיבה גרמנית ישנה. נשמע מרתק, נכון? אבל כאשר המכונה היא של הסופר פול אוסטר, שגם הוסיף טקסט חביב לציוריו של ידידו סם מסר, מה שיוצא הוא הספר המתוק "מכונת הכתיבה שלי", שאינו אלא שיר הלל לנאמנות, להיקשרות הרגשית ולעידן הפרה-מודרניסטי.
יודע את מקומי
זה החל בטור של רוגל אלפר במעריב, קיבל תמיכה מצד עיתונאים אחרים, וכעת מגיע המאבק בטוקבקים לכנסת. אחד הח"כים יוזם חוק המבקש לבטל את האנונימיות של מגיבני האינטרנט, וכצפוי, זוכה ההצעה לגינוי חריף מצד זקני הטוקבקיסטים. בסופו של יום, אני מניח כי תימצא פשרה שתותיר את האנונימיות בהייד-פארק הווירטואלי הזה, אבל גם תרגיע מעט את מבול הגידופים, לשון הרע, ניבולי הפה ואיחולי המיתה בייסורים - השוטף את הרשת, מזהם את הסביבה וסוחף עמו לאבדון את מעט הטוקבקים האיכותיים ואת הרוח הדמוקרטית הרעננה שהם מביאים.
משום כך, התכנסתי כאן – אדם המכיר את הטוקבקים משני הכיוונים (המגיבן "ויליאם הכובש" זה אני) – כדי להציע מתווה לאמנת טוקבקים משלי. לפניכם העקרונות הבסיסיים שיחייבו בעתיד את עורכי האתרים ומגיביהם:
א. 'ניקים': מגיבני האינטרנט יוכלו לשמור על אנונימיות, אבל אסור להם לבחור לעצמם כינוי שיופרך מיידית על ידי תוכן התגובה, כמו - "יודע הכול", "השמאל השפוי", "חרדי", "חילוני אוכל שרצים", וכמובן "מורה לעבריט".
ב. כתובת: ערבים, מתנחלים ויורדים מתבקשים לא לציין את מקום מגוריהם, ולו כדי לחסוך לנו את התגובות הצפויות: "שתישאר שם", "שתצא משם" או "אין לי מושג מה לעשות עם זה שאתה שם".
ג. קלישאות: עונשי מאסר כבדים יוטלו על כל מי שישתמש בצירוף המילים: "מהרסייך ומחריבייך", "רפורמי אחד", "כל מלה בסלע", "איש באמונתו יחיה", ו"גם אוויל מחריש חכם ייחשב".
ד. מי שיגיב על מאמר במילים "את מי זה מעניין בכלל?" יוצא להורג בתלייה בכיכר העיר.
ה. קנסות יוטלו על כל מי שיכתוב בתגובתו אות אחת יותר משלוש פעמים ברציפות. למשל, "סקעעעעתתתת נשממממה שללליייי". אגב, מי שיכתוב את המלה "וווו" (כלומר – והוו שלו) יקבל כפל קנס.
ו. רוב כותבי המאמרים נמנעים מלהגיב למגיבים מסיבות של סנוביות מצויה. לפי האמנה החדשה, כל כותב מאמר יחויב להגיב שלוש פעמים בשמו על כל 50 תגובות שיקבל מאמרו. גם אם הוא עצמו כתב את 50 התגובות, אין זה פוטר אותו מלהתייחס אליהן.
ז. על אנשי קשת, זכיינית ערוץ 2, לדלל את כמות הטוקבקים הנלהבים שהם שולחים בנושא תוכניות הטלוויזיה שלהם.
ח. אין לפרסם טוקבקים, שעורך האתר היה מכניס שתי סטירות לילדיו אם היו מדברים בשפה כזאת. כמו כן, אין להכניס סטירות לילדים. כמו כן, יש להביא ילדים לעולם ורק אחר כך לערוך אתרי אינטרנט.
ט. כל הכללים לעיל אינם חלים על הטוקבקיסט 'ויליאם הכובש'.
י. ניקח סיכון: וגם לא על הטוקבקיסטים של המדור 'על דעת עצמי'.