לפני שבוע התארחתי בשבת בר-מצווה של חברים. צפיתי מהצד ביחסים החמים בין בני המשפחה, ביחס הכבוד לסבתא הקשישה, באהבה הגדולה ששררה בין הדודים והדודות, בין האחים והאחיות, בין בני הדודים, וחשבתי על הורי שצדקו. הם תמיד אמרו לנו שמשפחה זה חשוב, שבמשפחה צריך לוותר, שמשפחה זה מה שיש, שנשמור על קשר טוב, אבל רק לאחרונה התחלתי להבין. כל כך הרבה אנרגיה אנחנו משקיעים בטרוניות וקנאות ומשחקי כבוד - איזה בזבוז.
שבת שלימה במחיצת משפחה גדולה שחוגגת בר-מצווה באווירה חפה מאינטריגות שווה יותר מאלף הרצאות על הבית היהודי והטפות מוסר על חשיבות המשפחה. המחזה של עשרות נכדים ונכדות שמקיפים את הסבתא הקשישה, תומכים בה, מחבקים אותה, משוחחים איתה, נושאים אותה על כפיים בלי שמץ טרוניה או גיחוך, מהווה ניגוד כה חריף לספורט הלאומי של הערצת הצעירים והנעורים, עד שאין צורך במילים כדי לדעת מה נכון וישר, מה מרחיב את הלב. חילופי המבטים בין האם לאחותה ודמעותיו של האב כשאחותו מדברת עוררו התרגשות מעוצמת הקרבה והאהבה הגלויה ששררה ביניהם.
חשבתי על כל החשבונות שאנחנו עושים, מי מטלפן למי קודם ומי חייב ביקור למי ומדוע, חשבתי על מאבקי הכוח, על המריבות ועלבונות השווא. נזכרתי במה שסיפרה לי חברתי על אביה, שכבר שלושים שנה מתקשר כל ערב שבת וחג לחמשת אחיו, וחשבתי שבעצם גם אני יכולה, שזה שווה.
התבוננתי בעשרות בני המשפחה המורחבת שישבו יחד סביב שולחנות השבת, זימרו בשמחה, שוחחו ביניהם והקרינו אור גדול, ונזכרתי בכתבות השנונות שמציפות מדי ערב חג את מוספי העיתונים ומשמיצות את המשפחתיות הדביקה והדחוסה, מצליפות בדודה בלומה ומלגלגות על סבא מוישה, משדרות אישור מוצפן להעצמת האגואיזם והאלהת חופש הפרט, מגחכות את הבית היהודי. כאילו, מי צריך את כל המשפחתיות המלחיצה הזאת. אז זהו, שאני צריכה. משפחה יהודית אינה קלישאה נוירוטית בסרט הוליוודי. זו המשפחה שלי. וכן, ילדים זה שמחה. גם אחים שלי הם שמחה וגם אמי והדודים.
מזל שחנוכה מגיע, כי אני הולכת להזמין את כל המשפחה הזו, את כ-ו-ל-ם, לחגוג יחד באווירה משפחתית דביקה ודחוסה. יהיה נפלא.
תהילה להווארד
אין בעולם ספר יותר שווה ומתאים לחנוכה. כל שנה בכסלו, עם צחצוח החנוכיות ורכישת הפתילות, אני נוטלת את הספר 'אחי גיבורי התהילה', ומודה לסופר הווארד פאסט על יצירתו שמקימה לתחייה את מתתיהו וחמשת בניו, ומעניקה עוצמה מחודשת לזהות היהודית שלי ולחג החנוכה שמתקרב.
בין הדפים מקופלת אהבה גדולה לארץ ישראל ולעם היהודי, אהבה ללא תחושת התבטלות מול הגויים, ללא התחסדות וללא גאווה. אהבה שמהווה סתירה לתרבות העכשווית שבה ציונות מעלה גיחוך ויהדות מואשמת בגזענות, שבה עם זה ערך פשיסטי ואדמה הינה רק חול וחולין. יד ביד עם אחי גיבורי התהילה אני מתרפקת על יהודים עובדי אדמה בבית-אל ובגבעון, מלווה עולי רגל לירושלים, מתייסרת עם לוחמים במודיעין ומבכה יהודים בעופרה. מלחמה ושלום וארץ ישראל, תמיד אותו סיפור.
כבר העידו היסטוריונים על חולשותיו של הספר וגיאוגרפים קוננו על טופוגרפיה מופרכת, אבל הפרטים הללו משניים. זה אינו ספר עיוני וכוחו לא בפרטים, אלא בתמונה, באווירה הכללית, ברעיון, בסיפור של המכבים שדומה להפליא לסיפור שלנו היום, בהתלבטות המוסרית בין כניעה נרצעת לחירות שתובעת מחיר דמים, ומעל הכול בנקיטת עמדה חד משמעית בעד היהודים הטובים נגד היוונים הרעים. אחח... איזו פטריוטיות לאומית נפלאה!
עשו לעצמכם טובה, קוראים יקרים, ונסו להשיג את הספר הזה בספרייה או בחנויות ספרים משומשים. התעלמו מהריח הישן, מצוהב הדפים ומקרדיות אבק-הבית, ותנו למכבים לגעת לכם בנשמה. אל תחששו מהשפה הנמלצת והאנכרוניסטית, קבלו את עדותו של האחיין שלי, החייל: "שיחקת אותה, אחותי. ספר קורע... סוף הדרך. עזר לי להבין מה אני עושה כאן בכלל..."
מגיע לספר הזה שמישהו ייטול יוזמה, וידפיס אותו מחדש עם כריכה מעוצבת, גופן ראוי, ריווח נאה, ודפים לבנים שירחיבו דעתו של כל קורא. המממ... מישהו בספריית בית-אל שומע?