אז מה היה לנו: "שטחים תמורת שלום"? השטחים עדיין שם, אבל השלום מת ונקבר, נמחץ תחת גוויותיהם של אלפי קורבנות אוסלו. אפילו הלהיט מספר 1 של מחנה-השלום, צירוף המחץ "שלום-אמת", יצא משימוש.
"השד הדמוגרפי"? טמון עמוק מתחת להר של שקרים, ובין היתר – 1.4 מיליון ערבים שלא היו ולא נבראו, ערביי ירושלים שנספרו פעמיים , הגירה ערבית שנשכחה.
גם אגדת הפריון הערבי המופלא מתפוגגת. הילודה הערבית בירידה, לידות היהודים בעלייה. בסך הכל, הרוב היהודי בין הירדן לים ירד אך במעט בהשוואה למספרי ששת הימים, לפני 40 שנה.
"השד הכלכלי"? קברניטי משק ופרופסורים מלומדים, שקבעו בבטחה כי אין תקווה ואין תוחלת למשק הישראלי ללא שלום – צריכים עכשיו הרבה אומץ כדי להראות את פרצופיהם בפומבי: אין שלום ויש טרור, קסאמים נופלים וגם מלחמה קשה היתה, ולמרות כל אלה הכלכלה הישראלית עולה כפורחת!
"היישובים מכשול לשלום"? הנוסחה נבחנה ונכשלה בניסוי אכזרי על 10,000 בני אדם, שיישוביהם נמחקו. את התוצאות חשים על בשרם הערים שדרות ואשקלון וקיבוצי ומושבי הנגב המערבי. וגם מיליון תושבי הצפון, שברחו מבתיהם תחת מטר קטיושות זמן קצר אחרי גירוש תושבי גוש קטיף. הגירוש הביא את המלחמה, על כ-150 הרוגיה.
היישובים אמנם אינם כבר, אך מתוך חורבותיהם משוגרות הקטיושות, ומכאן העלה הניסוי ממצא מאלף: לא היישובים הם המכשול לשלום, כי אם החורבות שלהם...
"היישובים – נטל בטחוני"? כמה שוקל הנטל הבטחוני שמעמיס עלינו גבול פילדלפי הפרוץ בטונות חומר נפץ, בנשק אנטי-טנקי ואנטי-אווירי, בחדירת חיזבאללה ואל-קעידה וקצינים סורים, בבניית חטיבות חמאס סדירות? מהו הנטל הזה בהשוואה לנטל השמירה על גוש קטיף שאיפשר לצה'ל להחזיק בציר פילדלפי ולחסום את גבול מצרים? ומה שוקל יותר - נטל השמירה החיצונית, סביב סביב, על מדינת טרור, או הנטל ההתנחלותי הישן, שהעניק לצה"ל דריסת רגל קבועה בתוך הרצועה?
"לחץ אמריקני"? השיקול המכריע בדעת הקהל נגד מפעל ההתנחלות הוא המוסכמה שאי אפשר להתנגד לאמריקה, פן תישלל מאתנו הגנת הווטו במועצת הביטחון, פן לא יגיעו חלקי החילוף לחיל האוויר, פן תקרוס הכלכלה.
והנה, באה הישועה, ודווקא מן השמאל: מתברר, שאפשר ואף הכרחי להתייצב מול אמריקה , הלא כך זועקת היום התקשורת. זקן השבט א"ב יהושע והגורו עמוס עוז תובעים שניהם, ביחד עם כל השמאל, לומר לאמריקה "לא", גם על חשבון אינטרסים אמריקניים חיוניים, ואפילו נשיא ארה"ב ייפגע באופן אישי. וכל זה, כדי שאמריקה לא תעמוד בדרכנו לסגת מן הגולן ומפני שכל מטעמי וושינגטון הם כאין וכאפס לעומת ניגוב אחד של חומוס בדמשק.
"אריה שאג" – אסד "מדבר שלום" - ואנחנו לא נזחל אליו על ארבע, ולעזאזל אמריקה?!
על כן, אוהבי ארץ ישראל, רישמו נא לפניכם, שנפל הנימוק האחרון והגדול מכולם לגזול מאתנו את ארץ ישראל – איום הלחץ האמריקני.
לרשום, לגזור, לתייק ולשלוף לעת מצוא את ההכשר-גלאט החשוב הזה, שקיבלנו מפי ראשי הבד"ץ של השמאל וכל כוכבי התקשורת העוינת: שד "הלחץ האמריקני" – מת!
תיאלמנה שפתי שקר: לאמיתו של דבר, לא היה מעולם נימוק רציונלי נגד זכותם של היהודים לחיות בלב מולדתם בא"י, וכל התירוצים לא באו אלא להסוות על יצרים - קינאה-שינאה ודחף לאו-בר-כיבוש לעקור מן השורש את מי שלבושתם תפס את מקומם בהתיישבות החלוצית והבטחונית.
* * *
ואחרי עמונה – חומש!
ניתן לומר, שתנועת ההתנחלות נחלה מפלה ברצועה ובצפון השומרון, ניהלה קרב-בלימה מוצלח בעמונה - ובחומש, בנר הרביעי של חנוכה, עברה למתקפת-נגד.
ההצלחה אינה דווקא בניצחון הטקטי, בשטח, של 1,000 צעירות וצעירים שהצליחו להגיע אל היישוב החרב, למרות חסימת כל דרכי הגישה על ידי הצבא והמשטרה. כל הכבוד לנוער שהלך ברגל שעות רבות, הרחק מן הכביש הראשי בתוך שדות ובין בתי ערבים, עתים כיחידים, עתים בקבוצות קטנות, בדרך כלל ללא נשק – חמושים רק בנשק הסודי שהקים את כל המפעל כולו, אמונה ומסירות. ובכל זאת, המפנה האסטרטגי התחולל במקום אחר: בתוך הנפש, בשינוי התודעה. עד עמונה, ועד בכלל, היוזמה היתה בידי השלטון העוין – בחומש המתנחלים החזירוה אליהם.
אין לכחד, שמכת הגירוש פגעה במוראל, בחדוות היצירה ובתחושת הביטחון, שעתידה הגדול של ההתיישבות ביש"ע עודנו לפניה. שניים עומדים בצלע הר - האחד, פניו כלפי מטה והשני פונה למעלה. שניהם באותו המקום ובאותה נקודת זמן, ובכל זאת יש ביניהם כל ההבדל שבעולם: זה נמצא במורד וזה נמצא במעלה. שרון דחף אותנו במשך שנים כלפי מעלה ולפתע שינה את טעמו וגייס את כל הכוחות – צבא, משטרה, שב"כ, כנסת, בג"ץ, תקשורת, מנגנון, פסיכולוגים, אקדמיה - כדי לסובב את פנינו כלפי מטה, לעבר המורד, בטרם ידרדר אותנו תהומה. אוהב נעשה לאויב. נוכח בגידה כזאת, אין להתפלא שציבור מאמין ובוטח נכנס לסחרור, וזמן ניכר עבר עד שהתאושש ויצא מן הטראומה.
בחומש היפנה שוב נוער המתנחלים את פניו כלפי מעלה, להר הנושא בפסגתו צלקת של חורבן, ובמעלה חידוש תנופת ההתנחלות.
נרות חנוכה שנדלקו בחומש הביאו עמהם רוח רעננה של התחדשות במקום הנכאים של קיץ-הגירוש וקיץ-המלחמה. מול אג'נדה רשמית, מוכתבת על ידי פוליטיקאים כושלים ותקשורת עוינת, של ישראל במגננה ובנסיגה מתמדת, שלחה תנועת ההתנחלות אלף בני נוער להעמיד מחדש אג'נדה של ציונית מתחדשת, המסרבת לקבל את תוצאות החורבן של קיץ תשס"ה כעובדה מוגמרת.
זו ההצלחה האסטרטגית, והיא התחוללה בתוך המוחות. אולם היא תהיה זמנית ללא ניצול-הצלחה:
לחזור שוב ושוב אל היישובים החרבים, לא לתת לתביעה להקימם מחדש לרדת מסדר היום הלאומי, להרחיב את היישובים הקיימים, להקים מאחזים חדשים, להעצים את המספרים, למלא מאה אלף רביעי.
ולהתכונן. כי השקט הנוכחי הוא אך פסק-זמן.