רבים חשבו שהרגע הזה יישאר רק בגדר חלום רחוק. אחרים טענו שמדובר בניסיון הזוי ומנותק מהמציאות של קומץ משוגעים לדבר, ושמוטב לעסוק בבעיות ההווה מאשר לחוות עוד כישלון צורב מול הפרשים ואלותיהם. אבל כשהעפלנו את המטרים האחרונים אל פסגת חומש, וראינו איך את המקום שממנו נמחקו הבתים כליל ממלאים כעת מעגלי רוקדים בשירה סוחפת של "ושבו בנים לגבולם", זו היתה המציאות הכי אמיתית שניתן להעלות על הדעת.
שעת בין הערביים, ועל בריכת המים של חומש מניפים הבחורים דגל כתום, ומדליקים נרות חנוכה באמצעות אבוקות אש גדולות. רבים מסתובבים במקום כחולמים, ממלמלים שהם לא מאמינים שהם באמת נמצאים כאן, בחומש. קריאת "שמע ישראל" אדירה פורצת מפי מתפללי מניין של ערבית, ומתגלגלת במורדות ההר 
העלייה ההמונית לחומש השבוע, בנר שלישי של חנוכה, הצליחה להפתיע לא רק את הצבא אלא גם את המארגנים. רק שנה וחצי חלפו, ונוכחות יהודית חזרה לחומש כנגד כל הסיכויים, ובגדול. למעלה מאלף איש ואישה, קשישים ותינוקות, דתיים וגלויי ראש, מילאו את רחובות חומש החשוכים. חילופי דברים נרגשים על התיישבות מחודשת עמדו בחלל האוויר של היישוב השמם. שוב מונף דגל מעל בריכת המים ושוב מתקבצים יהודים להתפלל מנחה וערבית מהמקום ממנו נגררו בכוח ובאטימות. אלא שהפעם עומדים החיילים מן הצד, מביטים בשקט, ספק בהשתאות, אל הנעשה.
"זה אחד הרגעים הכי שמחים שהיו לי בשנה וחצי האחרונות", אומרת מנורה חזני, שמתהלכת שוב, עם תינוק קטן בן שלושה חודשים, ברחובות היישוב ממנו נעקרה. כן, היא הלכה לראות את הבית שלה, אבל הדחפורים מחקו אותו עד שאי אפשר לדמיין שהיה שם בית. רק עץ התות שעומד עדיין בחצר נשאר כזכר לימים שהיו. את הדרך עשתה חזני ברגל משבי שומרון. "זו היתה חוויה מדהימה, לצעוד בדרך שלא הלכתי בה שנה וחצי ולהרגיש עם כל צעד שעוד רגע מגיעים הביתה".
פעולת הסחה
העלייה לחומש היתה המבצע הראשון - והמוצלח - שהרימו גופי ההנהגה האלטרנטיביים של הציבור הכתום - ביניהם 'קוממיות', 'מגיני ארץ', 'מטה צפון' ועוד. המטרה המוצהרת, שמעידה על קו מאבק חדש ושונה מזה שידע הציבור עד כה, היתה להביא לחומש כמות בלתי מוגבלת של יהודים, גם במחיר עימות עם הצבא והמשטרה. "עבדנו על המבצע הזה חודש ימים, וכל הגופים חברו לעבודה משותפת", מספרת אורית שפיץ ממורשת, מראשי מטה צפון. "המטרה שלנו היתה להחדיר את נושא החזרה לחומש לתודעת הציבור, ולהתחיל במבצע ארוך טווח שבסופו נקים מחדש את יישובי צפון השומרון".
הקבוצות זרמו אל הפסגה הגבוהה במהלך היום כולו. בשעות הבוקר המוקדמות הגיעה לחומש קבוצה משבי שומרון, שכללה את עקורי חומש ושא-נור המתגוררים כיום ביישוב. את הקבוצה הזו גירשו החיילים לאחר זמן קצר והחזירו את חבריה לשבי שומרון. קבוצה אחרת פעלה ככוח הסחה מול כוחות היס"מ והמשטרה שחסמו עד שעות הצהריים את היציאה משבי שומרון לכיוון חומש. אורית שפיץ, שהגיעה עם ילדיה הקטנים, נמנתה על הכוח הזה, יחד עם נדיה מטר ונשים נוספות. היא מעידה כי הצבא נהג כלפיהן באלימות. "עמדנו ליד השער של שבי שומרון. היס"מניקים דחפו אותנו, אבל אנחנו דחפנו בחזרה. רצינו להתקדם.
בהדרגה אנשים התפזרו, חלק התחילו ללכת ברגל לחומש, ונשארנו כוח מצומצם. אז הגיעו רכבי בילוש של המשטרה. התיישבנו מולם כדי לחסום אותם". בהמשך הגיעו גם פרשים שניסו להדוף את הכוח הנשי באמצעות הסוסים, אבל הללו סירבו לזוז משם. "משכנו זמן עד שידענו שהחבר'ה שלנו מתקדמים ושיש מספיק אנשים בחומש, ואז עלינו על הרכבים שלנו ונסענו לחומש בדרכים עוקפות", משחזרת שפיץ.
קבוצה נוספת, שהיתה בין הראשונות שהגיעו לחומש, כללה כמאה מתלמידי ישיבת אלון מורה שצעדו רגלית מיישובם בהנהגת הרב יקי סביר, ר"מ בישיבה. "הגענו לקראת הצהריים", מספר הרב סביר. "בדרך פגש אותנו כוח צבאי בראשות סמג"ד חרוב, שאבטח אותנו בהמשך. חיכינו על פסגה סמוכה לחומש, כי אז התנהלו שם מרדפים של פלוגת מג"ב אחרי קבוצה שהצליחה להיכנס". בשעה ארבע אחר הצהריים נעה הקבוצה לכיוון חומש, לאחר שהיה ברור לשני הצדדים שהסכר נפרץ, ויהודים רבים לא מתכוונים לוותר על הדלקת נרות הערב בחומש. "בהתחלה צה"ל חשב שזו תהיה רק הקבוצה שלנו, לכן הגיעו איתנו לסיכום לפיו רק אנחנו נדליק פה נרות ואז יוציאו אותנו בהסעה לשבי שומרון". בסופו של דבר, כאמור, תלמידי ישיבת אלון מורה לא היו היחידים שנכחו בהדלקה.
בצעידה רגלית
מנורה חזני מספרת על גרעין של 25 משפחות שמתעתדות לעלות לגור בחומש. "עכשיו הבנתי עד כמה זה פשוט לעשות את זה", היא אומרת. "כשראיתי את האנשים עולים לפה במסירות נפש מדהימה, את מבחן האמונה שעמדנו בו, ברור לי כעת שאנחנו יכולים לחזור לפה. עברנו גם את מחסום התודעה הציבורית, עכשיו מבינים שזה אפשרי"המסה העיקרית של האנשים הגיעה בצעידה רגלית, רובם מהיציאה הצפונית של קדומים, שם חסם הצבא את האוטובוסים והרכבים שהגיעו מכל רחבי הארץ. המערך הלוגיסטי, שתוכנן עד לפרטים הקטנים, כלל רכבים שחילקו מים ודברי מאפה לצועדים, וכן הסעות ברכבים פרטיים שקידמו את המתקשים ללכת עד לצומת שבי שומרון.
למעלה משלוש שעות של צעידה רצופה נדרשו לנו כדי להגיע אל הנקודה הגבוהה והמרוחקת שניצבה באופק. החשש מניסיונות סיכול מצד הצבא והמשטרה הסיט את המסלול מהכביש אל דרכים עוקפות שעברו בשדות ובמטעים. בשטח נראו קבוצות שזרמו משבילים שונים, ובהדרגה התאחדו כולן לטור ארוך ומתפתל בעלייה התלולה לחומש. המראה הנדיר של רגליים יהודיות הכובשות את שבילי צפון השומרון הנטושים גרם אפילו לערבים שניקרו בדרכנו להביט בנו בפליאה. למרות קצב הצעידה המהיר והנשימה המאומצת, הרוח היתה מרוממת. "לא מעניין אותי כלום, חיה או מתה, אני מגיעה היום לחומש", הכריזה אחת הנערות שצעדה לפניי, תוך כדי טיפוס על טרסה גבוהה. וכשראיתי קשישה שנראית בשנות ה-70 שלה צולחת את העליות, ואף מושיטה יד מסייעת לנערות שצעדו אחריה, היה קשה להתעלם מהמחשבה הקלישאתית לכאורה שמדובר במהדורת חנוכה תשס"ז של גבורה יהודית.
השמועות על אוטובוסים מלאים בשוטרי מג"ב, שמחכים לנו למעלה כדי לסלק אותנו משם, גרמו לתחושת חוסר ודאות וספקות לגבי האפשרות שנזכה לדרוך היום שוב על אדמת חומש. אבל פתאום, באמצע העלייה, הצביע שניר, המדריך שלנו מישיבת אלון מורה, על הפסגה ממול ואמר: "את רואה את האנשים שם? הם נמצאים עכשיו בחומש. זהו זה, הגענו".
על השביל הסלול מתחת לחומש עצרנו לתפילת מנחה נרגשת, מעל לנוף המוכר המשתרע עד לאופק חדרה. אפילו הג'יפ הצבאי שביקש לעבור בשביל נעצר במין יראת כבוד מול הבחורים העומדים בתפילה.
"החוסן והגבורה הרוחנית נמצאים בציבור שלנו", הכריז הרב דב ליאור במגאפון המאולתר על פסגת חומש. "עברנו תלאות וייסורים בשנה האחרונה, אבל ההשקפה שלנו איתנה, ואין בכוח אירועים שמחוללים אנשים חלושים לקעקע אמונה של אלפי שנים". מאות האנשים שהקיפו אותו פרצו שוב בשירה וריקודים.
שעת בין הערביים, ועל בריכת המים של חומש מניפים הבחורים דגל כתום, ומדליקים נרות חנוכה באמצעות אבוקות אש גדולות. רבים מסתובבים במקום כחולמים, ממלמלים שהם לא מאמינים שהם באמת נמצאים כאן, בחומש. קריאת "שמע ישראל" אדירה פורצת מפי מתפללי מניין של ערבית, ומתגלגלת במורדות ההר.
גם הצבא תומך
כל הגורמים המעורבים באירוע הצהירו כי ההצלחה היתה מעל למשוער. את בצלאל סמוטריץ', בורג מרכזי בתנועת 'קוממיות', אני שולפת ממעגל הרוקדים. "ציבור של אלף איש הגיעו לכאן רגלית במסירות נפש, מה שמוכיח שהציבור הכתום עוד כוחו במותניו. קטני אמונה חשבו שאין עם מי להיאבק, אבל אנחנו שואבים כוחות מהאירוע הזה", הוא אומר. דניאלה וייס, ראש מועצת קדומים, רואה גם היא באירוע הצלחה גדולה, וסבורה כי הוא ממחיש עד כמה קל לחזור ליישובים. "קם פה דור חדש של צעירים עם רוח לאומית חזקה. אי אפשר לעצור את זה".
בצלאל סמוטריץ', תנועת קוממיות: "הצבא מבין שצריך לחזור לפה, אבל ראשי הצבא אומרים זאת רק בשיחות סגורות. מפקדי דרגי השטח של צה"ל שהיו פה היום התנהגו כמי שכפאם שד, כי הם בעצם שמחים על הדרישה שלנו לחזור לכאן"
הסוגיה התמוהה ביותר היתה הפסיביות המוחלטת שנקט הצבא ביחס לאירוע, ונכונותו לאבטח את הצועדים והנוכחים בחומש. גורם בחטמ"ר שומרון אמר לי כי הצבא החליט לאבטח את האירוע ולא להיכנס לעימותים. הם אמנם לא אפשרו להגיע לחומש ברכבים, אולם מי שעלה רגלית לא נעצר. "כן, יש כאן שינוי מדיניות של הצבא", הוא מאשר. שני ההסברים המשוערים לאותו שינוי מדיניות, הם אי יכולתו של הצבא להתמודד עם פרישה רחבה של אנשים בשדות ובהרים, אבל יותר מכך - גם הצבא עצמו רוצה בעצם בנוכחות היהודית ביישובי צפון השומרון. "ההתייחסות שלהם מוכיחה שגם הצבא מבין שצריך לחזור לפה", אומר סמוטריץ', "אבל ראשי הצבא אומרים זאת רק בשיחות סגורות. מפקדי דרגי השטח של צה"ל שהיו פה היום התנהגו כמי שכפאם שד, כי הם בעצם שמחים על הדרישה שלנו לחזור לכאן". מנורה חזני מבקשת להדגיש גם כי "הצבא הסיר את התנגדותו לאחר שהבין שלא יוכל לעצור אותנו, שיש אלפים שמתפרשים בשדות".
ח"כ אריה אלדד הגיע ברגל משבי שומרון, ולא הופתע מההצלחה. הראיון איתו מתבצע מתחת לפנסי מכונית, המקום המואר היחיד בחומש החשוכה. "יאיר נווה דרש להקים שוב את הבסיס הצבאי בשא-נור. חוליות הטרור שהתעצמו בצפון השומרון מאז הגירוש, הפכו את הצורך בבסיס צה"ל באזור הזה לצורך מבצעי, בסיס ממנו ייצאו סיכולי הפיגועים". הרמטכ"ל סירב לבקשתו של נווה, מספר אלדד, כי מבחינתו תהיה בכך משום הודאה בטעות, מה שלא ייתכן מבחינתו של חלוץ. עם זאת, אלדד סבור שהחזרה ליישובים היא יותר מריאלית. "אני משוכנע שנחזור לכל היישובים כי זהו כורח פוליטי: אם לא נהיה פה לא נוכל להיות במקומות אחרים במדינת ישראל. לא תיתכן מציאות של מדינת טרור כאן, ומדינת ישראל שתישאר בגבולות מישור החוף. אם לא נחזיק במקום הזה, הטילים מחומש ישוגרו אלינו מתל אביב ועד חיפה".
רעיונות יצירתיים
חידוש אחר ומשמעותי לא פחות באירוע הזה הוא, כאמור, ידיים אחרות שאוחזות במושכות הנהגת הציבור הכתום. הרב יקי סביר, שנטל חלק פעיל בעלייה לחומש וגם במאבק התקיף בכפר דרום, מסביר לי בישיבה על המדרכה בחומש, לאורו של מכשיר טלפון סלולרי, את ההבדל בין ההנהגה הקודמת לחדשה: "הנהגה צריכה לייצר רעיונות חדשים כל הזמן. כשהנהגה מזדקנת, נכנסת לדפוסי חשיבה, היא מתקבעת. צריך הנהגה שתחשוב על רעיונות יצירתיים, בלי לפחד מה יגידו עלינו בתקשורת, כי אחרת כל ההתנחלויות לא היו קיימות. כשיש הנהגה שעסוקה בלקרוא סקרים ולחשוב מה יאמרו, האם יאהבו אותנו, זה לא עובד. הטקטיקה הכתומה הישנה נכשלה. לא צריך לחפש חיבוקים אלא אלטרנטיבה רעיונית שתוביל אותנו קדימה", הוא קובע.
אז מה צריכה להיות האסטרטגיה החדשה עכשיו?
"פחות לעשות חשבון מה אומרים עלינו, ויותר לחשוב מה האמת. כמו ההתנחלויות שקמו בשנות ה-70. צריך להרים את הדגל שכל ארץ ישראל שלנו, בלי להתבייש. לא לחשוב אם זה מועיל או לא, ולא לעשות דברים בשביל יחצ"נות תקשורתית".
מאחורינו יושבות בשקט שתי דמויות שהקשר שלהן לאירוע בא ממקום כואב לא פחות. ידידיה מלמד ואהרון ג'יאן נעקרו מכפר דרום. מלמד התיישב באלון מורה וג'יאן הקים לו חממות חדשות באיתמר.
שניהם מאמינים שגם ליישוב שלהם ולשאר יישובי הגוש יחזרו בקרוב, ומבקשים להעביר את המסר הזה לאחיהם העקורים.
הרבה מהמגורשים נמצאים בתחושה של פרק ב', לא מעוניינים לחזור ולשקוע בפצעי העבר. למה להשקיע מאמץ בחזרה למה שהיה ולא בשיקום העתיד?
הרב יקי סביר: "צריך הנהגה שתחשוב על רעיונות יצירתיים, בלי לפחד מה יגידו עלינו בתקשורת. כשיש הנהגה שעסוקה בלקרוא סקרים ולחשוב מה יאמרו, האם יאהבו אותנו, זה לא עובד. הטקטיקה הכתומה הישנה נכשלה. לא צריך לחפש חיבוקים, אלא אלטרנטיבה רעיונית שתוביל אותנו קדימה""כל מי שמדבר על פרק ב' יודע שאין כזה דבר", אומר ג'יאן, מתקומם על השאלה. "הממשלה תוקעת לנו הכל, נלחמת בנו ורוצה לחנוק אותנו. לי אין בית עכשיו", הוא אומר, "יותר קל לי לחזור לאיפה שהייתי מאשר לחשוב איפה להיות. למה אני צריך לחיות כל הזמן חצוי, להקים כאילו חיים חדשים אבל תמיד להתגעגע למה שהיה? למה אני צריך לחשוב בכאב על מה שהיה לנו שם אם אני יכול פשוט לחזור?".
לאירוע היום יש משמעות מבחינת יישובי גוש קטיף?
"האירוע היום הוא קטליזטור ששובר כמה סטיגמות, וצריך להמשיך עם זה הלאה. אנחנו יודעים עכשיו שיהודים יכולים להסתובב גם במקום שאין חיילים, ואפשר לחזור למקומות מהם נעקרנו. אפשר לתקן טעויות".
בתנאי השטח הקיימים ברצועת עזה, החזרה לבית שלך נראית לך מציאותית?
"גם כשהקמנו את חממות כפר דרום הן היו מחוץ לגדרות היישוב. אם היינו רוצים באמת - כבר היינו שם. צריך לוותר על כל הפיצויים ולחזור הביתה", משיב ג'יאן. הרב סביר מוסיף כי לדעתו קל יותר לשוב לכפר דרום, שנמצאת רק חמישה ק"מ מקיבוץ בארי.
אגב הקשר לגוש קטיף, יש לציין את נוכחותו של ערן שטרנברג, לשעבר דובר מועצת חוף עזה, בין הנאספים.
בשעות הערב הוציאו הסעות מאורגנות את ההמונים מחומש לשבי שומרון. אבל זו בהחלט לא המילה האחרונה. "עם ישראל חולם להגיע חזרה לחומש, ויודע שיגיע לשם רק באמצעות מאבק, ללא תלות בסיכומים עם הצבא", קובעת אורית שפיץ. "המאבק יהיה ארוך ואנחנו מתכננים לעלות לכאן כל שבועיים. העלייה הבאה תהיה בעשרה בטבת, בסימן 'פורצים את המצור'. כשנרגיש שהשטח בשל, נשאיר פה אנשים למגורים". גם בצלאל סמוטריץ' מבטיח חזרה לימי גוש אמונים עם העליות החוזרות ונשנות, עד לכינון מגורי קבע של משפחות בחומש. ח"כ אלדד מדבר על חזרה לשא-נור, גם אם תחילתה תהיה רק בהקמת בסיס צבאי במקום.
מנורה חזני מספרת על גרעין של 25 משפחות שמתעתדות לעלות לגור בחומש. "עכשיו הבנתי עד כמה זה פשוט לעשות את זה", היא אומרת. "כשראיתי את האנשים עולים לפה במסירות נפש מדהימה, את מבחן האמונה שעמדנו בו, ברור לי כעת שאנחנו יכולים לחזור לפה. עברנו גם את מחסום התודעה הציבורית, עכשיו מבינים שזה אפשרי". היא מביעה אמונה באנשי הציבור הכתום ש"אחרי כל המכות והייאוש שספגו אחרי הגירוש, הם לא נטשו את חלום יישוב הארץ, למרות הכל".