1. כמו הרבה דברים לא מוגדרים שיצאו מסביבתו של תא"ל גל הירש, גם עתיד הקריירה הצבאית שלו נותר מעורפל במשך מספר שבועות. תחילה אמר שייאבק על מקומו בצה"ל ושזהו קרב חייו. אחר כך הגיש התפטרות. בהמשך שב להיאבק על עתידו, ובסיוע בכירים נוספים ניסה להביא לדחייתו של דו"ח האלוף דורון אלמוג. לקח כמה שבועות עד שהרטכ"ל החליט לאמץ גירסה מרוככת של מסקנות הדו"ח. הירש מסרב להשלים עם הסבתו מפיקוד לתפקידי מטה בלבד, והוא עומד להשתחרר מצה"ל.
בימי מתקפת הטרור שקדמה למבצע 'חומת מגן' פיקד גל הירש על חטיבת בנימין. אולי העבודה מולו היא שהטביעה את חותמה על הסגנון העמום והמעורפל שקנה לו שביתה במחנה הכתום. חדוות ההתחככות עם בכירי צה"ל ואימוץ הסגנון הצבאי הם ממאפייניה הוותיקים של שכבת ההנהגה הפוליטית ביש"ע, ולא ייפלא אם גם סגנון חשיבתם הושפע מגל הירש וחבריו. וכך, במהלך המאבק להצלת גוש קטיף אפשר היה להיתקל לא פעם בהנחיות מעורפלות, בפעולות שספק אם תכליתן היתה ברורה אפילו למי שארגן אותן, ובהצבת מטרות שאיש אינו מבין מה משמעותן המדויקת.
2. הגאון הרב אברהם שפירא יצא בפסק הלכה חד וברור, שפסקי הלכה דומים לו בתוכנם ובהירותם כבר פורסמו בעבר בחתימתם של גאונים נוספים כמו הרב ישראלי, הרב גורן והרב קאפח. הרב שפירא הוסיף כי יש להודיע למפקדים בעוד מועד על סירוב לקחת חלק בעקירת יישובים.
לאורך כל ימי המאבק לא הצליחה ההנהגה הפוליטית והביצועית של המאבק להחליט אם היא נשמעת לפסק ההלכה הזה. רבים העדיפו לדחות את ההכרעה לרגע האחרון, מתוך תקווה שהמשימה לא תוטל על צה"ל או שהגזירה תבוטל בדרכים אחרות.
אחרים החלו לפזר הנחיות עמומות כמו "לא נסרב פקודה אבל גם לא נבצע", "לא נעקור יישובים אבל אנחנו נגד סירוב פקודה כדגל". בחסות העמימות הזאת, חובשי כיפה רבים מצאו את עצמם בין כוחות הגירוש שצעדו בהמוניהם ברחובות כדי לרפות את ידי התושבים, ולא מעט חיילים דתיים אף נכנסו פיזית אל בית התושבים כדי למסור להם את פקודת הגירוש ולהוציאם מביתם.
3. גם המטרה האמיתית של המאבק הכתום היתה אפופה בערפל. הציבור סבר לתומו שהוא נאבק כדי לבטל את תכנית הגירוש, אבל נראה שלמנהיגים זה לא היה ברור. פעילים בכירים שביקשו לשמוע מראשי יש"ע מהי תכניתם להצלת היישובים, לא זכו לתשובה ברורה. לאורך שבועות ארוכים קשה היה להבין אם לדעת המנהיגים יש בכלל סיכויים למאבק, או שכל מטרתו היא למחות, או ליצור הרתעה מפני עקירת יישובים נוספים בעתיד.
קשה היה להבין לא רק האם לדעתם אפשר לנצח, אלא האם מותר בכלל לנצח. רק לאחרונה, בעיתון 'נקודה', הביע היו"ר הפורש של מועצת יש"ע דעה ברורה בעניין. "איני מאמין ביכולת לבטל בכוח הזרוע החלטה חלוטה שהתקבל בכל הדרגים והמוסדות", כתב בנצי ליברמן. ולא רק שאינו מאמין שניתן היה לנצח, אלא שלדעתו אסור היה לנצח: "אני חושש שאם אנחנו נכופף את המדינה ורשויותיה בכוח הזרוע לביטול החלטות ריבוניות, יבוא יום וגם כוחות פוסט ציוניים יכריעו את הממשל לטובת (...) הכרה בנישואין חד-מיניים או התכחשות לכל נכסינו הלאומיים והדתיים".
נדמה לי שכדי להכיר בנישואין חד-מיניים או להתכחש לנכסינו הלאומיים והדתיים אין לכוחות הפוסט-ציוניים צורך בכוח הזרוע. יש להם את בג"ץ. גם עכבות אין להם: כבר היום הם משתמשים בשיטות כמו הגשת תביעות בחו"ל נגד קצינים בכירים. בכל מקרה, אילו ידעו הפעילים שאלו הדעות שמקננות בלב מנהיגיהם, אין ספק שרבים מהם היו מחפשים לעצמם הנהגה אחרת, כזו שמאמינה שאפשר ומותר וחייבים לנצח.
4. גם הפעילות המכונה 'פנים אל פנים' היא פרויקט שמטרתו עמומה. ההליכה מבית לבית דורשת משאבים עצומים של כסף להסעות, זמן וכוח אדם, וכרוכה בכניסה לא-קרואה אל בתיהם של זרים. בלי לבטל את ההשפעה המסוימת של הפגישה החד-פעמית, למאמץ הזה יהיה הרבה יותר טעם אם יישא פירות לטווח ארוך יותר, ואם ישיג מטרה ברורה יותר מהיעד המעורפל המכונה 'התחברות'.
בעת משאל מתפקדי הליכוד, להליכה מבית לבית היתה מטרה ברורה וריאלית: לשכנע מצביעים להצביע נגד. הפעילים לא נכנסו סתם לבתיהם של אזרחים זרים, אלא פנו אל מי שזכו לקבל לידיהם את ההכרעה החשובה על גורלם, ובאופן טבעי היתה להם יותר פתיחות להקשיב. לאחר ששרון התעלם מתוצאות המשאל, הוחלט משום מה להמשיך בהליכה מבית לבית, ללא יעד ריאלי ברור. הרי איש לא הפקיד את ההחלטה בידי האזרחים שבתיהם נפקדו.
אנשי השמאל פטורים מלעשות נפשות לעמדותיהם בדרך התובענית הזאת. טובי המסבירים שלהם פוקדים ערב ערב לא כמה מאות דירות אלא את בתיהם של מיליונים. הם לא נדרשים להיכנס לבתיהם של מי שלא הזמינו אותם, וגם מקבלים תשלום נאה. הם מופיעים בכל סלון, בטלוויזיה. אולי מוטב להשקיע את המשאבים בשינוי המפה התקשורתית.
מטרה ממוקדת וברורה להליכה מבית לבית יכולה להיות רישום של ילדים לבתי ספר מסורתיים. אפשר להפנותם למערכת החמ"ד או להקים לשם כך רשת חינוך מיוחדת. הורים מסורתיים וחילונים רבים ישתכנעו לרשום את בניהם לבתי ספר ברמה טובה, שבהם לומדים הכל אבל גם סופגים מורשת יהודית. בתי ספר עם הרבה פחות אלימות, סמים והפקרות מינית, ועם הרבה יותר כבוד למורים ולהורים. הורים רבים היו בוחרים באופציה הזאת, במיוחד בימים שבהם האלימות בבתי הספר עלתה לכותרות. רישום של ילד אחד מצדיק כניסה למאה דירות הרבה יותר משכמה שיחות-נפש באווירה טובה מצדיקות זאת.
אם יהיה לו טוב בבית הספר, אחיו יבוא אחריו מעצמו. אחר כך גם ההורים יכשירו את המטבח ויפקדו לעיתים את בית הכנסת. בתשואה משמעותית כזאת, שנושאת פירות לטווח ארוך ומשכפלת את עצמה, כדאי מאוד להשקיע.