ישראבלוף התשס"ז
נשיא סוריה מדבר כאילו הוא רוצה שלום, התקשורת דורשת מו"מ מדיני כאילו יש פרטנר, הממשלה מתנהגת כאילו יש הפסקת אש, שופטי בג"ץ פוסקים לטובת הפלשתינים כאילו אין כאן במלחמה, ישראל שומרת על עמימות גרעינית כאילו לא היתה פליטת פה, ח"כים ערבים ממשיכים להיות אזרחי המדינה כאילו הם נאמנים לה, מפכ"ל המשטרה מתנהג כאילו הכול בסדר, הפרס הגדול בטוטו גדל כאילו המשחק לא מכור מראש, הצופים משלמים אגרת טלוויזיה כאילו מישהו רואה ערוץ 1, לאורי גלר יש כאילו כוחות עליונים, מפוני גוש קטיף נשכחו כאילו לא בוצעה כאן עקירה על ידי ראש ממשלה שכאילו הלך לעולמו.
מלחמת גוג במגוג
א. כעת מתברר, שתרבות אי כיבוד הפסקות האש של הפלשתינים אינה משהו אישי נגדנו, וכי גם הפסקות האש הפנימיות שלהם בנויות על מעט הפסקות והרבה אש. הם פשוט לא יכולים בלי זה.
ב. סקר שנערך ברשות הפלשתינית מגלה, כי אם היו נערכות הבחירות כעת, הפת"ח היה מנצח את החמאס. במעריב הכתירו את תוצאות הסקר "מהפך", מתעלמים מכך שתוצאות הסקרים לפני הבחירות הקודמות היו כמעט זהות. הנה הימור שלי - בלי סקרים, בלי תואר במזרחנות ובלי בדיקה בשטח: החמאס לוקחים את הבחירות הבאות ברוב מוחץ.
ג. לא צריך להצטער או לדאוג יתר על המידה בגלל האנרכיה ברשות הפלשתינית. להפך, כשהחבר'ה האלה עסוקים בעצמם, הם פחות עסוקים בנו. ולכן, את המלחמות הפנימיות של הפלשתינים צריך לטפח, להשקות, לעודד ולחזק. בכל פעם שיסתמן ניצחון לאחד הצדדים, כדאי לעזור לצד השני; בכל פעם שתסתמן הפסקת אש, כדאי להפעיל סוכנים פרובוקטורים של השב"כ כדי להרוס אותה. איפה אבישי רביב כשצריך אותו?
הטוטואניק
גם אם בסופו של דבר יתברר כי הכדורגל בארץ נקי משחיתות – והוא לא; גם אם יתברר כי הסיכויים בטוטו שווים לכולם – והם לא; גם אם הפרס הראשון יחולק בין יותר זוכים; גם אם סיכויי הזכייה יהיו גדולים מאחד ל-43 מיליון; גם אם יוחלט לחזור לטופסי הטוטו של פעם, עם 13 משחקים מהליגות הבכירות שלנו ולא 16 משחקים מהליגה הקזחסטנית; וגם אם המועצה להסדר הימורים בספורט תקצץ את שמה בחצי.
גם אם יתקיימו כל אלה, עדיין צריך להוציא את הטוטו אל מחוץ לחוק, ובאותה הזדמנות לצרף אליו גם את אחיו התאום מהלוטו (תאומים עם שמות מתחרזים - זה בדרך כלל נשמע רע). מדובר בשתי מסחטות כספים, המחנכות את האזרח הפשוט לבזבז כסף לשווא, לחיות בעולם האשליות, להתמכר באופן חסר תקנה, ובמקרה של זכייה נדירה – גם לאבד את הראש.
בניגוד להימורים הבלתי חוקיים, את הטוטו והלוטו מטפחת המדינה. היא מסבירה לנו כמה חשוב להמר, גם אם אנו מובטלים חסרי פרוטה או סתם ילדים בני 7. ואם חלילה יזכו בפרס אנשים רבים מדי, המדינה ושלוחיה כבר ידאגו לשנות את התנאים ולהקשות על הזכייה, לתפארת חשבון הבנק של יו"ר מועצת ההימורים. שום מבנה של מפעל הפיס ואפילו שום גול של אבי נימני לא שווים את המחיר הציבורי הזה, וזה עוד לפני שנכנסים לשאלה אם המשחק מכור או לא.
חמסה עלינו
א. טעון בירור: מה עושה השר לעניינים אסטרטגיים כדי להיאבק בסכנה הקיומית הגדולה ביותר היום על מדינת ישראל והעולם היהודי כולו – עזיבתו האפשרית של מנהל מכבי ת"א מוני פנאן?
ב. איש השנה של המגאזין האמריקני 'טיים' הוא "אתה", כלומר גולשי האינטרנט ברחבי העולם. אני מניח שבשנים הקרובות, אנשי השנה של 'טיים' יהיו "אני", "הוא", "הם", "אנחנו" ו"אף אחד לא". כבר עדיף היה שיבחרו באחמדינג'אד.
ג. בקרב המועמדים לנשיאות בצרפת ובארה"ב עולה ופורחת לאחרונה תופעה של אהבת ישראל, תופעה שתימשך ואף תתרחב עד רגע סגירת הקלפיות. אבל עם כל הכבוד לליטופים ולהצהרות המאבק בטרור של סגולן וניקולא, הילארי ורודי וג'ון, כדאי לאטום אוזניים ולא להקשיב, או לפחות לא להאמין לאף מילה.
ד. שיא ההשפלה של כל הזמנים: בשבוע שעבר, שלחתי טוקבק על מאמר מעניין באתר הספורט "one", ובתגובה לתגובתי – נפתח חלון על מסך המחשב, ובו נדרשתי לתקן את שגיאות הכתיב. אני חוזר: אתר ספורט דרש ממני לתקן שגיאות כתיב! (אגב, לא היו, באמת).
ה. ולפי האתר 'גימטריה', אולי לא כדאי לבזבז אנרגיות על "משא ומתן עם סוריה" (1228), משום ש"זמן אבוד לעולם לא יימצא שנית" (1228).
יודע את מקומי
"כביש תל אביב - אשדוד עמוס מאוד בגלל תאונת דרכים", מודיעה הקריינית החיננית בתחנת הפלייליסט, וכמעט חוסכת שעתיים וחצי מחיי. כלומר, זה מה שהיה קורה אלמלא הייתי כבר צמוד לקצהו של טור המכוניות הארוך, מביט קדימה בייאוש ושואל מי אחרון ואם צריך לקחת מספר. תאונות דרכים ופקקי תנועה - איזו מדינה.
בדרך כלל, כשאני תקוע בפקק, אני נוטה לאבד את שלוותי. מי שיבקר במכוניתנו, ימצא על ההגה סימנים של נגיחות כתוצאה מאירועים דומים שחוויתי. אלא שהפעם נמצאים ברכב גם רעייתי ושני ילדיי, ולפיכך אני מחליט לשמור על קור רוח, להתנהג באופן אחראי ושקול ואפילו לחייך בהכנעה, חיוך של השלמה קוסמית עם הגורל.
"אני!!! לא!!! מאמין!!!" אני צורח בהיסטריה אחרי חמש דקות של עמידה במקום. בני עדיין יושב מאחור בשקט, אבל היורשת כבר צורחת במלוא גרון, ורעייתי מחלקת את זמנה בין הרגעת הילדה להרגעת הנהג.
"אני יודע מה קורה שם!" אני ממשיך לרשוף, "הכביש כבר מזמן פתוח לתנועה, והפקק הזה הוא רק בגלל הסקרנים האלה שנעצרים במקום התאונה! ישראלים מטומטמים! אוף, אנחנו לא נצא מכאן לעולם!".
"לא נורא", מנחמת אותי רעייתי, "תסתכל על זה כך: אלה שעברו את התאונה נמצאים במצב גרוע יותר".
היא טועה. "אבא, אני רוצה לשמוע קלטת של ציפי שביט!" נשמע קולו של בני הצעיר מהמושב האחורי.
עשרים דקות חולפות. הטרנטה כבר נוסעת, אבל בקצב של שני מטר לשעה. צריך לומר מלה טובה ליצרן – אפילו אני לא ידעתי שהמכונית מסוגלת לנסוע כל כך לאט. שלוש מכוניות משטרה עוקפות אותנו דרך שולי הכביש. האם זה בגלל התאונה, או שבני סלע שוב ברח? "טמבולינה טמבולינה גברת אגודל, היא כל כך קטנה, אין לה שום משקל".
כעבור שעה: "כבר מזמן הכביש היה צריך להיות פנוי!" אני צורח בקור רוח, במתינות ובשיקול דעת, "אני אומר לך שאלה הסקרנים שמעכבים אותנו!" אשתי לא עונה. שעה של צעקות מצדי עשו את שלהם, והיא נרדמה. גם הילדה ישנה. הילד עדיין ער - אך שומר על השקט - ורק אני ממשיך לצווח, אני וציפי שביט. "כן נכון כן נכון כן, לא לא לא לא לא מאמינים".
סוף סוף אנו מגיעים לאיזור התאונה. "תראי", אני אומר לאשתי שהתעוררה בינתיים, "איזו מכה חטפה המכונית הזאת. מסכן הנהג". היא לא עונה, ואני ממשיך להגג: "זה גורם לך לחשוב על החיים, נכון? אתה יוצא מהבית ומתחיל לנסוע, בטוח שאתה עומד להגיע ליעדך בשלום... אנו אף פעם לא יכולים להיות בטוחים - תאונות כאלו הן צפירת אזהרה לכולנו. נכון או לא?".
"למעשה, הצפירה זה מהאוטו שמאחורינו", עונה אשתי, "כדאי שתפסיק לבהות ברכב של התאונה ותלחץ על הגז. הילדים עוד צריכים לישון היום".
"ברבאבא, ברבאבא, אין כמוך בעולם!" מוסיפה ציפי שביט בנימת זירוז.
אני מעיף מבט מהורהר נוסף ברכב הפגוע, ואז אנו ממשיכים בדרכנו. בכביש הנגדי עומד פקק לאורך כעשרה קילומטרים, ללא ספק בגלל הישראלים הסקרנים שנעצרו להביט באותה תאונה. איזו מדינה.